הוצאה לאור›זמורה-ביתן

קראתי את הספר ממש מזמן, לפני כמה שנים. מניח שמצאתי אותו ברחוב.
הכרתי את גולדן לא אישית, מרחוק, לפני הרבה שנים (סביב 2002), היה איזה דיבור עליו לרגע עם חברה טובה, שהוציאה ספר גם כן בכתר.
אחר כך ראיתי אותו במחוברים ואהבתי.
כשמצאתי את הספר, הייתי סקרן לדעת סוף סוף אחרי כל השנים איך הוא כותב.
מכיוון שקראתי מזמן, אין לי את הרושם הראשוני, ולכן זה מרגיש לי לא בסדר שאני כותב עליו.
אני כן זוכר שה

אני גרה בעיר שיש לה גבול עם בני ברק. כשאני עוברת ליד הגבול, בדרך לקניון או בחזרה מסרט, אני מרגישה כאילו מהעבר השני מחכה עולם שונה לגמרי. זאת לא רק העיר, שהיא עיר די מוזנחת, או הלבוש השחור משחור של הגברים והמלבושים הארוכים של הנשים. זה משהו באנרגיה. באווירה. מרגיש מאוד מנותק, כאילו העיר נעצרה אי שם בעבר והפסיקה ללכת. ואני מסתכלת, חילוניה מכף רגל ועד ראש, מתבוננת בעולם הכל כך שונה הזה, ותוהה אם אנשי

ספר ענק שנכתב בשנת 1953, באנגלית אמריקאית שמותאמת לגיבורי הספר, ע"י סופר יהודי אמריקאי (שנולד בקנדה) גדול מאד - סול בלו (במקור סולומון בלאשין). על ספר זה (ועוד כמה ספרים גדולים) זכה הסופר בפרס נובל לספרות בשנת 1976.
ספר זה נבחר בפרס הספר הלאומי האמריקאי לספרות לשנת 1954 ואף נבחר ברשימה של 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית.
את הספר קראתי בתרגום העברי היחיד שקיים היום. התרגום נכתב ע"י המתרגם הי

****




יש להניח שאילו הייתי אישה... נגיד, רווקה... אבל רק כזו שהיא בת שלושים...ואחת... שגרה ביפו... בעשור הקודם, הייתי עשוי להזדהות עם גיבורת הספר (המתאר את קורותיה הקורעים של אחת כזו, בדיוק).

אולי יהיו כאלה שבכל זאת כן יזדהו איתה, גם אם הן לא רווקות, ואפילו אם הם גברים שמתגוררים סמוך ליפו... אולי. קשה לי להאמין, כי הספר הזה, בניגוד לתחושות המוקדמות שכנראה היו לי כשהכנסתי את "בניגוד להו

מלכה, מלכה, אליס מונרו, אין עליה!
כוכב זוהר של איכות מזהירה בתוך ים של כתיבה בינונית, רדודה ובנאלית.
כל ספר שלה שאני קוראת עולה על קודמו. אם היא לא מקבלת פרס נובל לספרות אז צריך לשרוף את המועדון, אני רצינית!
לא יאומן שהספר הזה נכתב באונטריו הכפרית שבקנדה ב 1968. הוא כל כך חד, מעודכן וחדשני כאילו נכתב אתמול בניו יורק.

זהו, נפטרתי מכול השבחים, ועכשיו כמה מילים על הספר עצמו.
מונרו לוקחת אותנו

****


תראו, אני לא טמבל. ברצינות. תעירו אותי באמצע הלילה ואני אדע שקיטו זה באקוודור, מה זה מלאבס או הפירמידה של מסלו או מתי התנקשו בבנזיר בוטו. פרטי טריוויה שוליים ביותר נדבקים לי למוח במהירות, אבל אם להודות על האמת, אני לא ממש פרופסור למשהו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לעתים רחוקות נדרשתי להעמיק באיזה עניין מעבר לפני השטח, ובאופן מקורי ופורץ דרך, כמו שעושים נגיד חוקרים במכון ווייצמן לגבי (א

לפני שנים רבות יצא לי לקרוא ביקורת על ספר פילוסופיה פופולרית של הוגה צרפתי, ששמו לא זכור לי. האיש הציע לקוראיו לבצע סידרת ניסויים בחיי היומיום, אשר יישאו עימם תובנות פילוסופיות לחיים. אחד הניסויים שהועלו היה לגימת מים בזמן הטלת שתן בשירותים.. אף שהיה ברור לי שאיש לא ייפגע מהניסוי, עד היום כשאני נזכר בו, יש לי תחושה שרק מוח דקדנטי ממש יכול להמציא דבר כזה. נזכרתי באותה ביקורת ישנה בזמן קריאת 'אלמוות

מצאתי את הספר בעבודה בספריה. התקציר משך אותי. הסיפור מגולל את סיפורה של עמליה מרצה בת 50 בפקולטה למדעי הרוח באונברסיטת ת''א, אימה מספרת לה על אהבתה האסורה לחייל בריטי בימי המנדט שהוא כבר נרצח לעומת בעלה שנהרג במלחמה. ועמליה מנסה לעלות על עקבותיו מי אביה? בנוסף אהבה לבחור צעיר ממנה סטודנט בפקולטה. הסיפור מעניין, אני לא יודעת למה משהו בכתיבה היה לוקה בחסר הדמויות לא שיכנעו אותי, למרות שתקציר העליל

ספר מהולל, שהציב את מחברו כמועמד לפרס נובל לספרות, שלאורך רובו חשבתי שהוא מוערך יתר על המידה. אלבר כהן מתאר את הרומן הסוער והקשה בין יהודי ממוצא יווני, אזרח צרפת בעל תפקיד בכיר ביותר בחבר הלאומים בז'נווה של שנות השלושים, לבין אשתו הפרוטסטנטית הצעירה של אחד מעובדיו.

שאלתי את עצמי בזמן הקריאה, לאורך עמודים על גבי עמודים של הומור סרקסטי (מאומץ מדי) וקריקטורות חברתיות ארסיות של עשירים, של דיפלומטי