" חן, דביר, ועדי למשרד המנהל! " נשמעה ההודעה במערכת הקריזה. "יופי, הכל באשמתך!" רטנה חן אל דביר כשהיו שלושתם בדרך אל חדר המזכירות. "הי, אני לא היחיד שאשם פה!" ענה לה דביר. "אתן אשמות לא פחות ממני!" "די, די, כולנו אחראים!" ניסתה עדי להרגיע את הרוחות. "איך את בצד שלו?" פנתה אליה חן במבט כועס. "אני לא בצד שלו! רק ש..." " אולי תפסיקו לצעוק?" דביר קרא. "הסתבכנו מספיק, אנחנו לא צריכים עוד עונש!". "טוב, נכון..." חן דחפה את דלת חדר המזכירות. "או, יופי, הנה אתם." פנתה אליהם גלית המזכירה. "המנהל יתפנה אליכם בעוד כמה דקות. חכו בפנים." והשלושה נכנסו אל המשרד. "יופי, זה כל מה שאני צריך, עוד צרות..." סינן דביר. "אתה יכול להאשים רק את עצמך!" חן התעצבנה שוב. "אתה זה שהכנסת אותנו לכל זה!" "לא כי את, ממש צדיקה! מי בכלל דיבר אלייך?" "היי, אני לא זאת ש..." "אולי תהיו רגע בשקט?!" עדי שעד עכשיו שתקה, הסתכלה אליהם במבט כועס. " כולנו אשמים בדיוק באותה מידה, אז תפסיקו לפני שתכניסו אותנו לעוד צרות!" דביר הסב את פניו, והבחין במשהו שלא ראה קודם. "רגע, תסתכלו כאן!" חן ועדי הסתכלו לנקודה אליה הצביע. "מה קרה כאן?" כל הרגל השמאלית של השולחן הייתה שרוטה ונגוסה כאילו נתקפה על ידי חיית טרף. " מה המנהל מסתיר?" אמרה עדי בכל מה שכולם חשבו. לפתע נשמע שיעול מאחוריהם, והשלושה הסתובבו וראו את מנהל בית הספר עומד בפתח, וידיו על מותניו.
