הוא מעשן בעצבנות ומזיע, פניו מאדימות, עיניו מתרוצצות כמחפשות מענה או ישועה ממקור כלשהו. תנועותיו גסות ואגרסיביות , הוא מרגיש כלוא, חנוק וחסר אונים. לפתע הוא מפנה מבט זועם לעבר סניטר כבד-גוף החולק עמו את הספסל שבכניסה לבית החולים וגוער בו. הסניטר, תחילה מופתע, אך חוזר לעצמו במהירות, הוא כבר ראה קרוב משפחה לא מרוצה אחד או שניים בחייו. הוא מנסה שתגובותיו ייראו כאדישות, אך הצלחתו חלקית וניתן בקלות להבחין בעצבנות ששפת גופו משדרת. הוא חייב לשמור על עצמו, לא להתרגש מכל אחד, אחרת אפשר להשתגע.
מוחמד סחב מיטות כמחצית הבוקר עד שהזדמן לו לצאת מהגיהנום להפסקת סיגריה עם קפה. משמרת נורמלית כבר לא תצא, חשב. לעזאזל, מה אני עושה בעבודה הבזויה הזו?... ה"אקס" האחרון שהביא מהמיון לפתולוגיה גרם לו לסחרחורת קלה. ילד בן 19 מהכפר שלו שנותרה רק מחצית מפניו, ילד שהכיר אישית. הוא כעס על העולם כולו, מעיו התהפכו מייאוש. הוא היה בחור טוב בסך הכל... מה היה לו לחפש עם החלאות הללו? בטח אמר מילה לא במקום על איזה פושע. איפה המפלצת עם הנשק האוטומטי?!! מוחמד ישב ועישן, כפות ידיו מזיעות, מחשבות טורדניות מתרוצצות בראשו ללא הרף, הוא מת שיהיה לו אקדח עכשיו, היה יורה לכל עבר. הוא שומר על ארשת פנים רגועה , של "עוד תורנות רגילה", אך עיניו כבויות , מרוחקות.
* * *
איאן התעורר כשהוא על אלונקה, ללא מצעים .הוא לא הרגיש דבר פרט להלם ולצמא . משקפיו התעקמו ויושבות בצורה לא שווה על עיניו, הוא לא רואה טוב. בתנועה ספונטנית ניסה למשוך את ידו השמאלית לעבר עיניו בניסיון ליישר את המסגרת העקומה, אך זו לא נשמעה לו "האם אני משותק?" חשב. זמן לא רב לאחר שעלה לארץ מעיירה אליזבת', שבמדינת ניו-יורק, לימד את עצמו לחשוב בעברית. על אף העובדה שעבד על מבטאו, כך שכמעט איבד אותו כשדיבר, במחשבותיו תמיד חזר אותו מבטא אמריקני כבד, כזה שמעורר אסוציאציות של המבורגר, רוכבי הרלי-דיווידסון מזוקנים והשמנת-יתר אצל כל ישראלי שהכיר, לפחות זו הייתה הרגשתו. אותה תחושת זרות שהוא ניסה להעלים במאמץ ארוך השנים כשעבר את כל המסלול של ישראלי למהדרין. בגיל עשרים וחמש ,כשנה לאחר שהגיע ארצה והתיישב בקיבוץ בצפון הארץ התגייס לגולני ושירת שלוש שנים מלאות, למרות שיכל לעבור את המסלול הקל של שירות מקוצר בתור "ג'ובניק". היה טכנאי מחשבים במקצועו אך ראה חשיבות בלהרגיש את הארץ בכל נימי נפשו, באויר שנשם. לכן למד את המקצועות הכי "עבריים" שיכל- ספרות עברית ותנ"ך באוניברסיטה העברית.
ואף על פי כן אותו המבטא חזר כקפיץ ענק שאיאן החזיק בכוח שריריו ועל ידי משקל גופו כל זמן שהיה בשליטה, אך בשנייה שהרפה ונחלש הקפיץ השתחרר בפראות, תוך שהוא מטיח את עצמו בפניו האומללות של איאן.
ניכר שמישהו הידק את ידיו היטב למסגרת הברזל של האלונקה. אילם מתדהמה שלח איאן מבט על גופו השרוע על יציר מתכת דמוי המיטה , תוך שהוא מאמץ חזק את עיניו על מנת להפיג מעט את הטשטוש שאפף את כל סביבתו. נעלי הספורט הרטובות מהגשם שלו, שאת קצותיהם המשוערים הוא ראה אי שם באופק, הפכו בצורה מגושמת לג'ינס שחור שכעת היה מלוכלך במריחות של בוץ חום-אדמדם. חולצה מכופתרת, שכל כפתוריה היו כעת לנחלת העבר,הייתה מקומטת וקרועה בשני הצדי גופו. הכי טוב הוא ראה את חולצת הטריקו שלבש מתחת לזו המכופתרת. היא הייתה בצבע לבן כשלבש אותה וכעת היו עליה איים של דם המעורבב ברוק, ריר קיא או איזשהו גועל אחר. ההדפס על החולצה היה מחווה לאלבומו של מייקל ג'קסון BAD"" משנות השמונים, שכלל את תמונתו של הזמר המנוח בשיא פריחתו, לבוש בבגדי עור ולצדו כיתוב עם שם שיר הנושא את האלבום בצבע ארגמן. איאן אהב חולצות כאלה- היה בהן שילוב משעשע של נוסטלגיה, אירוניה, ציניות, תמימות וחוסר רצינות. הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז שהגיע לכאן,ורק במרומז החל להבין היכן נמצא. הוא שכב כך, בהלם מוחלט עד ששמע קול נשי ענייני פונה אליו:
" שלום לך אדון שפילברג, איך אתה עכשיו? " שאל אותו הקול בנימה המנסה לחקות התחשבות. יד נעלמה הורידה ממנו את משקפיו. " אנחנו הזמנו מישהו שיראה אותך" .משקפיו חזרו למקומן והפעם הן היו ישרות ואיאן ראה את הכול בבירור. לפניו הייתה אישה בתחילת שנות הארבעים לבושה במדים כחולים קהים. על התג הירוק שענדה הופיע שמה: יפעת כהן, ותפקידה-אחות מוסמכת. איאן חש כאב חד בעצם הבריח וניסה לשנות תנוחה. כשנזכר שוב שידיו קשורות זעק:
"שחררי אותי, מה זה צריך להיות קיבינימט!!?"
האחות יפעת פנתה לאישה אחרת, העטופה בחלוק לבן "ד"ר קרן הוא שוב משתולל" . שתיהן התרחקו בצעדים מהירים. "תחזרו לכאן, מה קורה פה?"!! איאן צעק והשתולל. עם כל זעקה חש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא התמלא ייאוש שכמוהו לא חש מעולם. אז נזכר בייאוש דומה שחש בעת ששהה עם הוריו בחופשה בהוואי בנעוריו . הוא שחה אחרי חבר גולש שהכיר. החבר ששמו ג'ק היה אמריקני כמוהו והחופשה בהוואי היוותה עבורו הזדמנות נהדרת לשפר את כישורי הגלישה. הוא היה מבוגר מאיאן והלה נסחף אחריו . ג'ק היה עבור איאן מעין דמות האח הגדול, הוא ידע כל כך הרבה וגם לימד את איאן כיצד לגלוש . לאיאן עדיין לא היה גלשן משל עצמו והוא התפתה לעקוב אחר ג'ק ללא ידיעתו כשזה יצא לתפוס גלים באוקיינוס הפתוח. לאחר שהתרחק מאוד מהחוף הבין כי אין לו סיכוי להשיג את חברו. הוא פנה לחזור, והתחיל לשחות . לאחר שחתר במשך זמן ממושך הבין שאינו מתקדם לעבר החוף, אלא להיפך ממשיך להתרחק אל תוך מימיי האוקיינוס. איאן החל לחתור ביתר שאת, בתקווה שעם מעט מאמץ יוכל לזרם החזק , אך נדמה כי המים האדירים מחזיקים בו במעין אגרוף ענק ולא מרפים וכל מטרתם היא לקחתו אל תוך תוכם ,לטרפו. איאן הסתכל סביבו. הוא לא ראה איש שיוכל לבוא לעזרתו סביבו רק אוקיינוס ענק עם גליו הכבירים והוא כבר תשוש וכמעט ולא נשארה לו עוד אנרגיה. בכוחותיו האחרונים צעק לעזרה Help, Help !!! . הוא לא שמע כל הד ,אף שקיווה לכל עזרה אפשרית. אז, באותן שניות גורליות חש הנער האמריקני ייאוש לא יתואר וחשב כבר להשלים עם גזר דינו. במחשבותיו היו בעיקר הוריו, שלהם דאג הכי הרבה ,צער ויגון חדרו לעצמותיו כשדמיין את הטרגדיה הנוראית שלבטח תפקוד אותם בימים שנועדו להיות מהמאושרים בחייהם. אף על פי שגדל במשפחה חילונית ולא נחשף כמעט לדת איאן התחיל להתפלל ולבקש מהאל הטוב שיציל אותו. תפילותיו נענו בסופו של דבר כשכבר החל לטבוע . זוג גולשים הבחינו בידו המורמת מרחוק ומשו אותו מתוך המים. איאן עלה על הגלשן בנשימה כבדה. לכשהגיעה החבורה לחוף הוא הצליח בקושי רב להוציא מעצמו "תודה" ואף ניסה למלמל עוד משהו, אך צנח לאחר שני צעדים מהלם ותשישות. הוא שכב על החוף במשך כמחצית השעה כאילו מנסה להבין את מה שקרה עכשיו, רגוע כמו שלא היה כל חייו ובו בזמן נסער ומרוגש. אך מעבר לכל זה היה אפוף שכרון שדגדג את קצות עצביו והקנה לו את התחושה הנפלאה ביותר בחייו...
בדיוק אז, כשאיאן שקוע בזכרונותיו ,תוך שהוא מרגיש את טעמה המר של המציאות, נכנס לחדרו אדם שהציג את עצמו כפסיכיאטר. ד"ר אפשטיין החל לתחקר את איאן לשאול אודות משפחתו, עיסוקיו,לפשר מעשיו ועוד שאלות למיניהן. איאן חש שזהו תחקיר דבילי ותו לא. עבורו זו הייתה נקודת השפל של חייו, שיא השקיעה שלא ניבאה דבר, פרט לשפל גדול עוד יותר. הוא באמת ניסה לשתף פעולה . פיו נפתח בניסיון לתת מענה לאותן השאלות, אך הוא פשוט לא היה מסוגל... הוא נזכר ביעל, הבחורה הראשונה שכבשה את ליבו לאחר עלייתו ארצה. הם יצאו תשעה חודשים, ואיאן לעולם לא הצליח להתגבר עליה. הוא התחתן מאז והקים משפחה, אך לא אשתו ולא אף אשה אחרת על כדור הארץ לא ידעה להעניק לו את אותן סערות-לב מענגות ומכאיבות שכה אהב לשקוע בהן בכל עת שרק חשב עליה. עכשיו היא הייתה כה רחוקה ולא קשורה, אך גם כה קרובה ונחוצה. "ממש גאווה-חשב לעצמו במרירות-זה מה שהגעתי אליו לאחר כל השנים האלה". מה הייתה מרגישה אילו הייתה רואה אותו כך עכשיו.. הוא לא היה מסוגל להוציא מילים, במקומן הוליד פיו צלילים מוזרים שלא הייתה לו כל שליטה עליהם. עיניו נעצמו ודמעות חמות ושורפות זלגו מהן . הן זלגו כל הזמן, גם כשניסה לפתוח שוב את עיניו בזמן שהובא לרכב מיניבוס גדול צבוע בלבן עם סמל של מגן דוד, שישב בו אדם חיוור לבוש מדים והתלונן רוב הזמן. הן זלגו כשיצא לנסיעה בתוך אותה מפלצת פח וגם כשאותה המפלצת הגיעה ליעדה – שער ברזל ומעליו הכיתוב " המרכז לבריאות הנפש לב השרון".
* * *
דלת הזכוכית שבכניסה למיון בית החולים "מאיר" נפתחה בסערה, איאן רץ תוך שהוא מתנשם בכבדות אחרי צוות הפרמדיקים . "היא תובל ישר ל-CT ראש" אמר לו הרופא שקיבל אותם ,אנו חושדים באירוע מוחי נרחב". אחוז אמוק הוא הלך אז אחרי אותה האלונקה, לא משנה מי סחב אותה. הוא שחזר במוחו את מה שאירע. הוא הגיע אליה למספרה רק לפני כשלושת רבעי שעה. היא שכחה את כרטיס החניה האלקטרוני בבית והיה לו חלון בעבודה שרצה לנצל על מנת להביא לה את הכרטיס ולשבת איתה מעט לכוס קפה-"רק שלא יהיו לקוחות", חשב לעצמו. אחרי שהגיע למספרה ישב איתה . הם שתו תה עם עוגיות ודיברו. היא שאלה האם הוא רוצה עוד כוס ואיאן הנהן. היא קמה מכסאה. לפתע נשמע רעש מחריד וחזק. היא הייתה שרועה על רצפת המספרה, פיה מעוות ושקוע בצידו. הוא נלחץ והתפלץ אך הזמין אמבולנס , תוך שהוא מנסה לבצע לה הנשמות מפה לפה בסרבול "איאני" אופייני. לאחר שעבר כמעט נצח הופיעו במספרה שלושה בני אדם עם אלונקה....
"אנחנו מעבירים אותה לבילינסון"- אמר הרופא שקיבל אותם ב"מאיר"–"איננו יכולים לעזור לה כאן...מממ..מדובר בדימום קשה והסיכויים לא גבוהים...זאת אומרת.. די קטנים..."
עד שהאמבולנס הגיע יצא החוצה ,באופן אוטומטי והצית סיגריה . הוא חש איך שאריות השליטה העצמית חומקות ממנו לבלי שוב...הוא הפנה את מבטו אל הסניטר שהתיישב בכבדות על הספסל שלו והרעיד אותו. " הוא בטח עשה בכוונה הבן זונה..מה הוא עושה פוזות כאילו כלום ונהנה בזמן שאישתי הופכת לצמח... חתיכת זבל.."
מוחמד שומע את האיש שפונה אליו ומנסה להתעלם . לבסוף מפנה מבט מתגרה לעבר החוצפן הבלונדיני -"כן בכוונה התיישבתי ככה, מה אתה רוצה?"
ראשו של מוחמד מוטח בדלת הזכוכית של הכניסה למיון. הוא רואה את המציאות מולו מלבינה, אפו סופג מהלומה כואבת המלווה בצרור כוכבים המתרוצצים הנה והנה בתוך עיניו. "הוא הרג אותה החרא" צועק הקול שמחובר לידיים המכות.."זה הכל בגללו". חמישה אנשי בטחון מנסים להכניע את איאן ללא הצלחה, הוא נאבק בכל כוחו. הוא חש דקירה כואבת בכתפו הימנית, התנגדותו נחלשת.. קשה לו כבר לצעוק.. הוא רואה את האמבולנס מגיע.."רק שיעבירו אותה כמה שיותר מהר לבילינסון".
מוחמד סחב מיטות כמחצית הבוקר עד שהזדמן לו לצאת מהגיהנום להפסקת סיגריה עם קפה. משמרת נורמלית כבר לא תצא, חשב. לעזאזל, מה אני עושה בעבודה הבזויה הזו?... ה"אקס" האחרון שהביא מהמיון לפתולוגיה גרם לו לסחרחורת קלה. ילד בן 19 מהכפר שלו שנותרה רק מחצית מפניו, ילד שהכיר אישית. הוא כעס על העולם כולו, מעיו התהפכו מייאוש. הוא היה בחור טוב בסך הכל... מה היה לו לחפש עם החלאות הללו? בטח אמר מילה לא במקום על איזה פושע. איפה המפלצת עם הנשק האוטומטי?!! מוחמד ישב ועישן, כפות ידיו מזיעות, מחשבות טורדניות מתרוצצות בראשו ללא הרף, הוא מת שיהיה לו אקדח עכשיו, היה יורה לכל עבר. הוא שומר על ארשת פנים רגועה , של "עוד תורנות רגילה", אך עיניו כבויות , מרוחקות.
* * *
איאן התעורר כשהוא על אלונקה, ללא מצעים .הוא לא הרגיש דבר פרט להלם ולצמא . משקפיו התעקמו ויושבות בצורה לא שווה על עיניו, הוא לא רואה טוב. בתנועה ספונטנית ניסה למשוך את ידו השמאלית לעבר עיניו בניסיון ליישר את המסגרת העקומה, אך זו לא נשמעה לו "האם אני משותק?" חשב. זמן לא רב לאחר שעלה לארץ מעיירה אליזבת', שבמדינת ניו-יורק, לימד את עצמו לחשוב בעברית. על אף העובדה שעבד על מבטאו, כך שכמעט איבד אותו כשדיבר, במחשבותיו תמיד חזר אותו מבטא אמריקני כבד, כזה שמעורר אסוציאציות של המבורגר, רוכבי הרלי-דיווידסון מזוקנים והשמנת-יתר אצל כל ישראלי שהכיר, לפחות זו הייתה הרגשתו. אותה תחושת זרות שהוא ניסה להעלים במאמץ ארוך השנים כשעבר את כל המסלול של ישראלי למהדרין. בגיל עשרים וחמש ,כשנה לאחר שהגיע ארצה והתיישב בקיבוץ בצפון הארץ התגייס לגולני ושירת שלוש שנים מלאות, למרות שיכל לעבור את המסלול הקל של שירות מקוצר בתור "ג'ובניק". היה טכנאי מחשבים במקצועו אך ראה חשיבות בלהרגיש את הארץ בכל נימי נפשו, באויר שנשם. לכן למד את המקצועות הכי "עבריים" שיכל- ספרות עברית ותנ"ך באוניברסיטה העברית.
ואף על פי כן אותו המבטא חזר כקפיץ ענק שאיאן החזיק בכוח שריריו ועל ידי משקל גופו כל זמן שהיה בשליטה, אך בשנייה שהרפה ונחלש הקפיץ השתחרר בפראות, תוך שהוא מטיח את עצמו בפניו האומללות של איאן.
ניכר שמישהו הידק את ידיו היטב למסגרת הברזל של האלונקה. אילם מתדהמה שלח איאן מבט על גופו השרוע על יציר מתכת דמוי המיטה , תוך שהוא מאמץ חזק את עיניו על מנת להפיג מעט את הטשטוש שאפף את כל סביבתו. נעלי הספורט הרטובות מהגשם שלו, שאת קצותיהם המשוערים הוא ראה אי שם באופק, הפכו בצורה מגושמת לג'ינס שחור שכעת היה מלוכלך במריחות של בוץ חום-אדמדם. חולצה מכופתרת, שכל כפתוריה היו כעת לנחלת העבר,הייתה מקומטת וקרועה בשני הצדי גופו. הכי טוב הוא ראה את חולצת הטריקו שלבש מתחת לזו המכופתרת. היא הייתה בצבע לבן כשלבש אותה וכעת היו עליה איים של דם המעורבב ברוק, ריר קיא או איזשהו גועל אחר. ההדפס על החולצה היה מחווה לאלבומו של מייקל ג'קסון BAD"" משנות השמונים, שכלל את תמונתו של הזמר המנוח בשיא פריחתו, לבוש בבגדי עור ולצדו כיתוב עם שם שיר הנושא את האלבום בצבע ארגמן. איאן אהב חולצות כאלה- היה בהן שילוב משעשע של נוסטלגיה, אירוניה, ציניות, תמימות וחוסר רצינות. הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז שהגיע לכאן,ורק במרומז החל להבין היכן נמצא. הוא שכב כך, בהלם מוחלט עד ששמע קול נשי ענייני פונה אליו:
" שלום לך אדון שפילברג, איך אתה עכשיו? " שאל אותו הקול בנימה המנסה לחקות התחשבות. יד נעלמה הורידה ממנו את משקפיו. " אנחנו הזמנו מישהו שיראה אותך" .משקפיו חזרו למקומן והפעם הן היו ישרות ואיאן ראה את הכול בבירור. לפניו הייתה אישה בתחילת שנות הארבעים לבושה במדים כחולים קהים. על התג הירוק שענדה הופיע שמה: יפעת כהן, ותפקידה-אחות מוסמכת. איאן חש כאב חד בעצם הבריח וניסה לשנות תנוחה. כשנזכר שוב שידיו קשורות זעק:
"שחררי אותי, מה זה צריך להיות קיבינימט!!?"
האחות יפעת פנתה לאישה אחרת, העטופה בחלוק לבן "ד"ר קרן הוא שוב משתולל" . שתיהן התרחקו בצעדים מהירים. "תחזרו לכאן, מה קורה פה?"!! איאן צעק והשתולל. עם כל זעקה חש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא התמלא ייאוש שכמוהו לא חש מעולם. אז נזכר בייאוש דומה שחש בעת ששהה עם הוריו בחופשה בהוואי בנעוריו . הוא שחה אחרי חבר גולש שהכיר. החבר ששמו ג'ק היה אמריקני כמוהו והחופשה בהוואי היוותה עבורו הזדמנות נהדרת לשפר את כישורי הגלישה. הוא היה מבוגר מאיאן והלה נסחף אחריו . ג'ק היה עבור איאן מעין דמות האח הגדול, הוא ידע כל כך הרבה וגם לימד את איאן כיצד לגלוש . לאיאן עדיין לא היה גלשן משל עצמו והוא התפתה לעקוב אחר ג'ק ללא ידיעתו כשזה יצא לתפוס גלים באוקיינוס הפתוח. לאחר שהתרחק מאוד מהחוף הבין כי אין לו סיכוי להשיג את חברו. הוא פנה לחזור, והתחיל לשחות . לאחר שחתר במשך זמן ממושך הבין שאינו מתקדם לעבר החוף, אלא להיפך ממשיך להתרחק אל תוך מימיי האוקיינוס. איאן החל לחתור ביתר שאת, בתקווה שעם מעט מאמץ יוכל לזרם החזק , אך נדמה כי המים האדירים מחזיקים בו במעין אגרוף ענק ולא מרפים וכל מטרתם היא לקחתו אל תוך תוכם ,לטרפו. איאן הסתכל סביבו. הוא לא ראה איש שיוכל לבוא לעזרתו סביבו רק אוקיינוס ענק עם גליו הכבירים והוא כבר תשוש וכמעט ולא נשארה לו עוד אנרגיה. בכוחותיו האחרונים צעק לעזרה Help, Help !!! . הוא לא שמע כל הד ,אף שקיווה לכל עזרה אפשרית. אז, באותן שניות גורליות חש הנער האמריקני ייאוש לא יתואר וחשב כבר להשלים עם גזר דינו. במחשבותיו היו בעיקר הוריו, שלהם דאג הכי הרבה ,צער ויגון חדרו לעצמותיו כשדמיין את הטרגדיה הנוראית שלבטח תפקוד אותם בימים שנועדו להיות מהמאושרים בחייהם. אף על פי שגדל במשפחה חילונית ולא נחשף כמעט לדת איאן התחיל להתפלל ולבקש מהאל הטוב שיציל אותו. תפילותיו נענו בסופו של דבר כשכבר החל לטבוע . זוג גולשים הבחינו בידו המורמת מרחוק ומשו אותו מתוך המים. איאן עלה על הגלשן בנשימה כבדה. לכשהגיעה החבורה לחוף הוא הצליח בקושי רב להוציא מעצמו "תודה" ואף ניסה למלמל עוד משהו, אך צנח לאחר שני צעדים מהלם ותשישות. הוא שכב על החוף במשך כמחצית השעה כאילו מנסה להבין את מה שקרה עכשיו, רגוע כמו שלא היה כל חייו ובו בזמן נסער ומרוגש. אך מעבר לכל זה היה אפוף שכרון שדגדג את קצות עצביו והקנה לו את התחושה הנפלאה ביותר בחייו...
בדיוק אז, כשאיאן שקוע בזכרונותיו ,תוך שהוא מרגיש את טעמה המר של המציאות, נכנס לחדרו אדם שהציג את עצמו כפסיכיאטר. ד"ר אפשטיין החל לתחקר את איאן לשאול אודות משפחתו, עיסוקיו,לפשר מעשיו ועוד שאלות למיניהן. איאן חש שזהו תחקיר דבילי ותו לא. עבורו זו הייתה נקודת השפל של חייו, שיא השקיעה שלא ניבאה דבר, פרט לשפל גדול עוד יותר. הוא באמת ניסה לשתף פעולה . פיו נפתח בניסיון לתת מענה לאותן השאלות, אך הוא פשוט לא היה מסוגל... הוא נזכר ביעל, הבחורה הראשונה שכבשה את ליבו לאחר עלייתו ארצה. הם יצאו תשעה חודשים, ואיאן לעולם לא הצליח להתגבר עליה. הוא התחתן מאז והקים משפחה, אך לא אשתו ולא אף אשה אחרת על כדור הארץ לא ידעה להעניק לו את אותן סערות-לב מענגות ומכאיבות שכה אהב לשקוע בהן בכל עת שרק חשב עליה. עכשיו היא הייתה כה רחוקה ולא קשורה, אך גם כה קרובה ונחוצה. "ממש גאווה-חשב לעצמו במרירות-זה מה שהגעתי אליו לאחר כל השנים האלה". מה הייתה מרגישה אילו הייתה רואה אותו כך עכשיו.. הוא לא היה מסוגל להוציא מילים, במקומן הוליד פיו צלילים מוזרים שלא הייתה לו כל שליטה עליהם. עיניו נעצמו ודמעות חמות ושורפות זלגו מהן . הן זלגו כל הזמן, גם כשניסה לפתוח שוב את עיניו בזמן שהובא לרכב מיניבוס גדול צבוע בלבן עם סמל של מגן דוד, שישב בו אדם חיוור לבוש מדים והתלונן רוב הזמן. הן זלגו כשיצא לנסיעה בתוך אותה מפלצת פח וגם כשאותה המפלצת הגיעה ליעדה – שער ברזל ומעליו הכיתוב " המרכז לבריאות הנפש לב השרון".
* * *
דלת הזכוכית שבכניסה למיון בית החולים "מאיר" נפתחה בסערה, איאן רץ תוך שהוא מתנשם בכבדות אחרי צוות הפרמדיקים . "היא תובל ישר ל-CT ראש" אמר לו הרופא שקיבל אותם ,אנו חושדים באירוע מוחי נרחב". אחוז אמוק הוא הלך אז אחרי אותה האלונקה, לא משנה מי סחב אותה. הוא שחזר במוחו את מה שאירע. הוא הגיע אליה למספרה רק לפני כשלושת רבעי שעה. היא שכחה את כרטיס החניה האלקטרוני בבית והיה לו חלון בעבודה שרצה לנצל על מנת להביא לה את הכרטיס ולשבת איתה מעט לכוס קפה-"רק שלא יהיו לקוחות", חשב לעצמו. אחרי שהגיע למספרה ישב איתה . הם שתו תה עם עוגיות ודיברו. היא שאלה האם הוא רוצה עוד כוס ואיאן הנהן. היא קמה מכסאה. לפתע נשמע רעש מחריד וחזק. היא הייתה שרועה על רצפת המספרה, פיה מעוות ושקוע בצידו. הוא נלחץ והתפלץ אך הזמין אמבולנס , תוך שהוא מנסה לבצע לה הנשמות מפה לפה בסרבול "איאני" אופייני. לאחר שעבר כמעט נצח הופיעו במספרה שלושה בני אדם עם אלונקה....
"אנחנו מעבירים אותה לבילינסון"- אמר הרופא שקיבל אותם ב"מאיר"–"איננו יכולים לעזור לה כאן...מממ..מדובר בדימום קשה והסיכויים לא גבוהים...זאת אומרת.. די קטנים..."
עד שהאמבולנס הגיע יצא החוצה ,באופן אוטומטי והצית סיגריה . הוא חש איך שאריות השליטה העצמית חומקות ממנו לבלי שוב...הוא הפנה את מבטו אל הסניטר שהתיישב בכבדות על הספסל שלו והרעיד אותו. " הוא בטח עשה בכוונה הבן זונה..מה הוא עושה פוזות כאילו כלום ונהנה בזמן שאישתי הופכת לצמח... חתיכת זבל.."
מוחמד שומע את האיש שפונה אליו ומנסה להתעלם . לבסוף מפנה מבט מתגרה לעבר החוצפן הבלונדיני -"כן בכוונה התיישבתי ככה, מה אתה רוצה?"
ראשו של מוחמד מוטח בדלת הזכוכית של הכניסה למיון. הוא רואה את המציאות מולו מלבינה, אפו סופג מהלומה כואבת המלווה בצרור כוכבים המתרוצצים הנה והנה בתוך עיניו. "הוא הרג אותה החרא" צועק הקול שמחובר לידיים המכות.."זה הכל בגללו". חמישה אנשי בטחון מנסים להכניע את איאן ללא הצלחה, הוא נאבק בכל כוחו. הוא חש דקירה כואבת בכתפו הימנית, התנגדותו נחלשת.. קשה לו כבר לצעוק.. הוא רואה את האמבולנס מגיע.."רק שיעבירו אותה כמה שיותר מהר לבילינסון".