צ'האיה הקבצנית היפה
עמוס נבו
"סאב! סאב!" ("סהיב" - "אדון" בשפה העממית בהודו. המקור "צאחִבּ" בערבית). כך קראה לעברי הצעירה והושיטה אלי את כף ימינה הפתוחה, ובשמאלה חבקה תינוק.
"אוכל לתינוק, אוכל", אמרה בתחינה כשהבחינה שקלטתי אותה.
אינני נוהג לתת נדבה לקבצנים בחו"ל – "עניי עירך קודמים". ובוודאי לא בהודו – אתה נותן לאחד ומאה נוספים מגיעים מיד בעקבותיו.
אולם, היה משהו בצעירה הזאת שגרם לי להתעכב. היא לא נראתה קבצנית רגילה. היא הייתה בת שתים עשרה, או שלוש עשרה. היו לה פנים יפים ובהירים יחסית, ועיניים נבונות, והיא דיברה אנגלית טובה למדי. היא לבשה סארי נקי בצבע תכלת, שהגיע עד כפות רגליה, ונעלה סנדלים. שערה השחור, המבריק, היה מסורק בקפידה לאחור, ופרח לבן תקוע בו לקישוט.
"איך קוראים לך?", שאלתי.
"צ'האיה" ("צל" בסנסקריט. כמה מתאים למי שמקבצת נדבות בצל העושר של אזור התיירות של מומבאי), ענתה. "וזה קומאר, אחי הקטן, והוא רעב".
רחמיי נכמרו על הילדה היפה והנבונה, שנאלצה לקבץ נדבות, אך החלטתי שאינני נותן לה כסף. כסף מזומן לקבצן/ית תמיד יכול למצוא דרכו למטרות אחרות ולאו דווקא למזון. "הבה ונתחכמה לה", חשבתי בלבי.
"איזה אוכל את צריכה בשביל התינוק?", שאלתי.
"אבקת חלב", הייתה תשובתה המיידית.
"איפה אפשר לקנות פה אבקת חלב?"
"שני רחובות מפה, יש בית מרקחת שמוכר אבקת חלב לתינוקות".
"בואי, הראי לי את הדרך. אני אקנה לך אבקת חלב בשביל התינוק".
חיוך רחב הציף את פניה. כנראה חיוך של "סידרתי אותו", שאני לתומי חשבתי שהיה חיוך של הכרת תודה.
הרוקח הכיר את צ'האיה, ומיהר להביא את קופסת אבקת החלב. שילמתי את המחיר - בערך חמישים רופיות - כחמישה שקלים בכסף ישראלי.
צ'האיה הודתה לי ונפרדה ממני, ואני חזרתי למלון בהרגשה שעשיתי מעשה טוב.
לא ידעתי אז דבר על ארגון הקבצנים, ודחיתי את המחשבה הטורדנית, שאולי צ'האיה תמכור בחזרה את אבקת החלב לרוקח, עם רווח נאה לשניהם. אולם, זה כנראה בדיוק מה שעשתה.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת אלפיים, פתחתי את הסיור בהודו עם רעייתי בעיר מומבאי, והגענו גם ל"שער הודו", ברובע קוֹלאבּה, מול מלון תאג' מהאל המפואר. ליד ה"שער" הבחנתי בילדה צעירה מקבצת נדבות, ותינוק על זרועותיה. לרגע חשבתי שזו צ'האיה, אך כשהתקרבנו גיליתי שזו לא היא. אולם, התמונה התבהרה לי, וראיתי את האפיזודה עם צ'האיה באור אחר.
"איפה צ'האיה?" שאלתי.
"במרחק שני בלוקים מפה", אמרה, "שם האזור שלה".
המקום שהצביעה עליו, היה בדיוק המקום שבו פגשתי את צ'האיה בביקורי הקודם. הילדה היפה והנבונה, שדיברה אנגלית כה יפה, הייתה אם כן, חלק מארגון מסועף של קבצנים, עם חלוקת עבודה מוגדרת, באזור המתוייר ביותר של מומבאי.
למרות העובדות החדשות שהתבהרו לי על צ'האיה, אני ממשיך לזכור לטובה את פניה היפים ואת עיניה הנבונות.
המלצה לאוהבי ספר, בעלי עצבים חזקים - תיאור נרחב של ארגון הקבצנים, הדומה בהתנהלותו לארגון פשיעה, מתואר בהרחבה בספרו המצוין, אך המזעזע, של רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין".
עמוס נבו
"סאב! סאב!" ("סהיב" - "אדון" בשפה העממית בהודו. המקור "צאחִבּ" בערבית). כך קראה לעברי הצעירה והושיטה אלי את כף ימינה הפתוחה, ובשמאלה חבקה תינוק.
"אוכל לתינוק, אוכל", אמרה בתחינה כשהבחינה שקלטתי אותה.
אינני נוהג לתת נדבה לקבצנים בחו"ל – "עניי עירך קודמים". ובוודאי לא בהודו – אתה נותן לאחד ומאה נוספים מגיעים מיד בעקבותיו.
אולם, היה משהו בצעירה הזאת שגרם לי להתעכב. היא לא נראתה קבצנית רגילה. היא הייתה בת שתים עשרה, או שלוש עשרה. היו לה פנים יפים ובהירים יחסית, ועיניים נבונות, והיא דיברה אנגלית טובה למדי. היא לבשה סארי נקי בצבע תכלת, שהגיע עד כפות רגליה, ונעלה סנדלים. שערה השחור, המבריק, היה מסורק בקפידה לאחור, ופרח לבן תקוע בו לקישוט.
"איך קוראים לך?", שאלתי.
"צ'האיה" ("צל" בסנסקריט. כמה מתאים למי שמקבצת נדבות בצל העושר של אזור התיירות של מומבאי), ענתה. "וזה קומאר, אחי הקטן, והוא רעב".
רחמיי נכמרו על הילדה היפה והנבונה, שנאלצה לקבץ נדבות, אך החלטתי שאינני נותן לה כסף. כסף מזומן לקבצן/ית תמיד יכול למצוא דרכו למטרות אחרות ולאו דווקא למזון. "הבה ונתחכמה לה", חשבתי בלבי.
"איזה אוכל את צריכה בשביל התינוק?", שאלתי.
"אבקת חלב", הייתה תשובתה המיידית.
"איפה אפשר לקנות פה אבקת חלב?"
"שני רחובות מפה, יש בית מרקחת שמוכר אבקת חלב לתינוקות".
"בואי, הראי לי את הדרך. אני אקנה לך אבקת חלב בשביל התינוק".
חיוך רחב הציף את פניה. כנראה חיוך של "סידרתי אותו", שאני לתומי חשבתי שהיה חיוך של הכרת תודה.
הרוקח הכיר את צ'האיה, ומיהר להביא את קופסת אבקת החלב. שילמתי את המחיר - בערך חמישים רופיות - כחמישה שקלים בכסף ישראלי.
צ'האיה הודתה לי ונפרדה ממני, ואני חזרתי למלון בהרגשה שעשיתי מעשה טוב.
לא ידעתי אז דבר על ארגון הקבצנים, ודחיתי את המחשבה הטורדנית, שאולי צ'האיה תמכור בחזרה את אבקת החלב לרוקח, עם רווח נאה לשניהם. אולם, זה כנראה בדיוק מה שעשתה.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת אלפיים, פתחתי את הסיור בהודו עם רעייתי בעיר מומבאי, והגענו גם ל"שער הודו", ברובע קוֹלאבּה, מול מלון תאג' מהאל המפואר. ליד ה"שער" הבחנתי בילדה צעירה מקבצת נדבות, ותינוק על זרועותיה. לרגע חשבתי שזו צ'האיה, אך כשהתקרבנו גיליתי שזו לא היא. אולם, התמונה התבהרה לי, וראיתי את האפיזודה עם צ'האיה באור אחר.
"איפה צ'האיה?" שאלתי.
"במרחק שני בלוקים מפה", אמרה, "שם האזור שלה".
המקום שהצביעה עליו, היה בדיוק המקום שבו פגשתי את צ'האיה בביקורי הקודם. הילדה היפה והנבונה, שדיברה אנגלית כה יפה, הייתה אם כן, חלק מארגון מסועף של קבצנים, עם חלוקת עבודה מוגדרת, באזור המתוייר ביותר של מומבאי.
למרות העובדות החדשות שהתבהרו לי על צ'האיה, אני ממשיך לזכור לטובה את פניה היפים ואת עיניה הנבונות.
המלצה לאוהבי ספר, בעלי עצבים חזקים - תיאור נרחב של ארגון הקבצנים, הדומה בהתנהלותו לארגון פשיעה, מתואר בהרחבה בספרו המצוין, אך המזעזע, של רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין".