יום הזכרון

הפעם הראשונה
פסגות ההרים מבצבצות מבעד לשמיכת עבים
ערפילי בוקר בארץ הלבנון והבולדרים
הלב הולם דריכות, בחילה של התרגשות
רצים לתוך הסבך
בינות שיחים קוצים וריח תבלינים
הצעקות שככו עם הפיצוץ
הזמן חדל מהמרוץ
כמעט נעצר
דממה
ואתה
היכן
שוכב נסתר
קריאות צעקות חיפושים
משיבים אש זורקים רימונים
וכל הזמן מחפשים אותך
הקלה. אתה חי לא חטוף, לא הרוג
רק פצוע, פצוע אנוש
ואז הקרב, חבירה, חילוץ מסוק פינוי
שיקום, שיפור, אופטימיות זהירה, פתאום ההודעה
צור ישראל נפל

זה יום שעולים בנו זכרונות על אנשים שהכרנו, על גבורתם ואומץ ליבם,
תחושת החסרון שממלאת את הזיכרון הזה.
נשמע שזה על אדם קרוב. תשתף? אולי קישור שמחדד את זיכרו?

איך הצלחת לתאר בשורות קצרות חיים שלמים (בעצם לא שלמים..) של אדם,
וזה דבר חזק שאני לוקחת ממך, שגם אם אנו נמצאים בפסגות הרים
ומבליחים מדי פעם מבין עבים, בסוף הכל יורד מטה, אל עפר, ומה שהכי הכי הכי חשוב,
וזה נלמד משורת הפתיחה שלך ומהשורה החותמת,
זה להבין שבין שני הקצוות האלו - לדרך יש ערך.
במה ממלאים את הרווח שבין פסגות הרים עד לעפר...

עוד נדע ימים טובים מאלה,
עוד נדע ימים טובים פי אלף
שורשינו יעמיקו סלע
כמו ארזים בהר.

רק אם נאמין בעוז הרוח,
רק אם נאמין ולא ננוח
מן המיצרים אל ים פתוח
כמים רבים נסער...
-שמרית אור-

פורומים›סיפור שכתבתי›יום הזכרון

פשוט וכואב.

יום הזיכרונות...

אני זוכר את זה. בדרום לבנון, תשעים ושלוש

נכון