- כתבתי את זה אחרי מ"ת שאפילו לא התחיל, אל תשאלו מה זה מ"ת, זה עדיין לא גמור.
_______
<B>- שנת 2013, יום השואה -</B>
היום הזה לא נגמר. אני עומד שם, שהם שרים את התקווה, ואני מביט בסבא. הוא מחייך לעצמו בזמן שאני עומד שם ועוצם את עיניי, רק כדי לעצור את הזוועות, את הדרך בה דחפו אותי. הם הכריחו אותי להתפשט. זה היה מגעיל.
אני מעביר את ידי על השיער המלא שכבר צמח במלואו ועכשיו פרוע על כל ראשי ושותק לרגע, ממשיך להביט בסבא.
אני מתיישב שהם אומרים להתיישב ושותק. תוהה לעצמי למה אני, ואיך חזרתי לכאן, ואני עומד כאן, מביט בתמונות. רק תמונות.
הם לא יודעים מה עברתי על בשרי.
רוב הילדים יודעים שאני ביליתי בבית חולים פסיכאטרי באותה התקופה, אבל בעצם הייתי עסוק בלחפור את הבור שבו יקברו אותי.
לשם שינוי, זה מעודד אותי שאני חושב על החייל הנאצי שהרבצתי לו. שהכנסתי בו מכות רצח, ולקחתי את האקדח שהיה לי ביד ויריתי בו. היה בזה משהו מעודד, להצמיד את האקדח לרכה שלו ולירות בו.
אני לא כמוהם. אני לא רצחתי אלפים. רצחתי רק אחד שהתעלל בי.
"תום," מעירה אותי אלה ממחשבותי ודוחפת אותי לעבר הבמה. אני אוחז במיקרופון ונושם אוויר, "אם להגיד לכם את האמת, אתם לא יודעים שום דבר על השואה. אתם לא יודעים כלום, אתם יושבים כאן, בחדר הזה, ובעוד כמה דקות תחזרו לחיים המפגרים שלכם עם האייפונים וכל זה, ותשכחו מזה. מהיום הזה. אז אני יודע שהייתי אמור להקריא קטע אידיוטי שהמורה לספרות הביאה לי, אבל מצטער, אני לא יכול." אני מסיים ויורד מהבמה, יוצא מהאולם ומנסה לא לחשוב על שום דבר שקרה לי שם, בגטו וורשה. אבל זה חזק ממני.
___________
_______
<B>- שנת 2013, יום השואה -</B>
היום הזה לא נגמר. אני עומד שם, שהם שרים את התקווה, ואני מביט בסבא. הוא מחייך לעצמו בזמן שאני עומד שם ועוצם את עיניי, רק כדי לעצור את הזוועות, את הדרך בה דחפו אותי. הם הכריחו אותי להתפשט. זה היה מגעיל.
אני מעביר את ידי על השיער המלא שכבר צמח במלואו ועכשיו פרוע על כל ראשי ושותק לרגע, ממשיך להביט בסבא.
אני מתיישב שהם אומרים להתיישב ושותק. תוהה לעצמי למה אני, ואיך חזרתי לכאן, ואני עומד כאן, מביט בתמונות. רק תמונות.
הם לא יודעים מה עברתי על בשרי.
רוב הילדים יודעים שאני ביליתי בבית חולים פסיכאטרי באותה התקופה, אבל בעצם הייתי עסוק בלחפור את הבור שבו יקברו אותי.
לשם שינוי, זה מעודד אותי שאני חושב על החייל הנאצי שהרבצתי לו. שהכנסתי בו מכות רצח, ולקחתי את האקדח שהיה לי ביד ויריתי בו. היה בזה משהו מעודד, להצמיד את האקדח לרכה שלו ולירות בו.
אני לא כמוהם. אני לא רצחתי אלפים. רצחתי רק אחד שהתעלל בי.
"תום," מעירה אותי אלה ממחשבותי ודוחפת אותי לעבר הבמה. אני אוחז במיקרופון ונושם אוויר, "אם להגיד לכם את האמת, אתם לא יודעים שום דבר על השואה. אתם לא יודעים כלום, אתם יושבים כאן, בחדר הזה, ובעוד כמה דקות תחזרו לחיים המפגרים שלכם עם האייפונים וכל זה, ותשכחו מזה. מהיום הזה. אז אני יודע שהייתי אמור להקריא קטע אידיוטי שהמורה לספרות הביאה לי, אבל מצטער, אני לא יכול." אני מסיים ויורד מהבמה, יוצא מהאולם ומנסה לא לחשוב על שום דבר שקרה לי שם, בגטו וורשה. אבל זה חזק ממני.
___________