זה קטע ג'יילרי שכתבתי ..

~.~

ג'ייס העיף מבט מרוכז בקליירי, שישבה על מיטתה וציירה אותו. זה היה הרעיון שלה, אחרי הכל, לצייר אותו. מאז שוולנטיין מת מצא את עצמו ג'ייס לעיתים קרובות מגיע אל ביתה של קליירי, ואימה, ג'וסלין, תמיד קיבלה אותו בפנים משמחות.

קליירי גרמה לו להרגיש שייך, היא גרמה לו להרגיש טוב עם עצמו. אחרי הכל, ג'ייס לא יכל לראות את עצמו בלעדייה, אם רק ניסה לראות את עצמו מתחתן עם אישה אחרת ועם ילדים שהם לא שלו ושל קליירי הדבר היחיד שראה זה מנהרה שחורה וארוכה שלא נגמרת. הוא לא הצליח להעלות בפניו את התמונה.

"כמעט סיימתי." אמרה לו קליירי והביטה בג'ייס בחיוך קל, ונעץ את עיניו בעינייה. "מה?" שאלה קליירי בשקט וקמה ממיטתה, הולכת לעבר הכיסא שג'ייס ישב. הוא תפס בידה וחייך, מרוצה. "את כל כך יפה.." מלמל בשקט, ונגע בלחייה בקצות אצבעותיו.

"אתה מגזים." ביטלה קליירי את דבריו והביטה בו, הוא כאן. המלאך שלה כאן. הכל בסדר.

ג'ייס צחקק חירשית ותפס את ידיה של קליירי, נותן לה הזדמנות להתנגד וכשלא התנגדה גרר אותה אל המיטה. ג'ייס נשכב על מיטתה וקליירי נשכבה לצידו, מביטה בו ומסיטה את תלתליו הזהובים אל מאחוריי אוזניו.

"אני לא מגזים." אמר ג'ייס בשקט והביט בה במבט מרוכז. "את הכי יפה בעולם, את יודעת." הוא אמר ואחז בידה.

קליירי הביטה בו בשאלה, שיערה רפוי ומבולגן על מיטתה, אבל לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת מכלום, היא רק רצתה להיות עם ג'ייס לנצח.

"יש עוד הרבה בנות יפות בעולם." ציינה קליירי, "יפות יותר ממני." המשיכה.

ג'ייס גיחך, משועשע, והעביר את ידו שפתיו על שפתיה בהתגרות. "אבל אני לא מסתכל על הבנות האחרות שיש בעולם, הן לא מעניינות אותי. את הכי יפה בעולם בשבילי, ואני מסתכל עלייך ורק עלייך, קליירי." הוא אמר.

קליירי יכלה להרגיש את נשימתו על שפתיה, היא יכלה להרגיש את האוויר שנשם, היא יכלה להרגיש אותו. לא לקח לה הרבה זמן להגיב ולנשק אותו, בהתחלה הם התנשקו ברכות, ולאחר מכן בפראות. קליירי הרגישה שלמה.

"באותו היום, שהלכנו למסיבה של מגנוס, כשראיתי אותך אז עם השמלה הזאת והשיער, הרגשתי שאני רואה את הדבר הכי יפה בעולם, וככה כל הזמן. כשהבטתי בך הרגשתי שאני מביט בפניו של מלאך ששומר עליי, קליירי. שומר עליי אנושי. את גורמת לי להיות אנושי, את גורמת לי להיות שייך, את גורמת לי לאהוב את עצמי." אמר ג'ייס והביט בקליירי בדממה.

"אני אוהבת אותך." אמרה קליירי ועצמה את עיניה, משעינה את ראשה על חזהו של ג'ייס ועד ששקעה בשינה נטולת חלומות, קליירי הרגישה שייכת.

____

עכשיו קליירי מביטה בו, במלאך הבלונדיני שלה. הוא רודף אחרי בנם מקס. הוא משחק איתו בחצר שלהם, מחייך לעבר בנו ומרים אותו, ומקס צוחק צחוק מתגלגל.

קליירי מחייכת לעצמה ושמה את ידה על בטנה, מרגישה את התינוקת בועטת בבטנה. היא מביטה שוב בג'ייס ובמקס במבט מרוכז, והחיוך חוזר אל פרצופה כשהיא מבינה לאן היא שייכת. היא שייכת לג'ייס וג'ייס שייך לה ודבר לא ייפר את זה.

זה משהו שהתחלתי, זה לא גמור. אני לא יודעת אם אני ארצה לגמור את זה ואם כן אז רק לעצמי.

~.~

הוא כורח את זרועותיו סביבי ואני יכולה להרגיש את הנשימות שלו על הפנים שלי, רכות, אבל יחד עם זאת מסוכנות.

אני עוצמת את עיניי, ונותנת לו לסובב אותי עד שאני עומדת מולו.

ג'ונתן מעביר את היד שלו על הלחי שלי, באיטיות, אולי ברכות. הוא מתנהג אליי כאילו אני יכולה להישבר אם יעשה או יגיד את הדברים הלא נכונים. את הדברים שלא צריכים להיאמר בשום מצב.

"אני אוהב אותך, את יודעת את זה?" הוא אומר לבסוף ומחייך, חיוך רך. השיער הבלונדיני שלו פרוע על ראשו והעיניים השחורות שלו נוצצות, עד כמה שהן יוכלו לנצוץ. "כן." אני לוחשת. "אני יודעת את זה."

הוא עוצר לרגע, וידו צונחת לידי גופו. אני מביטה בו בסקרנות, והוא נושם אוויר. "אני רוצה להיות נאהב, אני רוצה לאהוב, אני רוצה שיאהבו אותי."

אני מביטה בו, מופתעת לרגע. הוא רוצה להיות אנושי. כמובן שהוא אנושי, כמובן שאני יודעת שהוא אנושי למרות מה שהוא עשה והוא גם אמר שהוא יבקש סליחה מאלק על כך שאמר שצריך להעיף אותו מהמסדר כי הוא הומו.

"ג'ון," אני אומרת, הוא עושה פרצוף. הוא מעולם לא אהב את הכינוי הזה, ג'ון. "אתה נאהב. אני אוהבת אותך. אתה יכול לאהוב, אתה אוהב אותי. אני אוהבת אותך, ג'ון, ובחיים - בחיים לא הייתי מוותרת עלייך." אני ממלמלת שהוא מצמיד את שפתיו לשלי וגורר אותי לחדר שלו.

ג'ונתן נשכב על המיטה ומושך אותי לעברו, מתחיל לנשק את הצוואר שלי. אני מחייכת ומכחכחת בגרוני. "לא." אני שמה את ידי על שפתיו, הנשימות שלו רכות, שלוות. הוא למד. "לא הלילה, ג'ון. אני צריכה לחזור למכון ואולי אני אבקר את טל כי היא משתגעת." אני אומרת וקמה, כשהוא שרוע על המיטה, מחייך.

"מה?" אני שואלת.

"את כל כך יפה ככה." הוא אומר לי בזמן שאני שמה את המעיל שלי ומביטה בו במבט מעוניין, הוא קופץ מהמיטה ומציע שהוא ילווה אותי.

"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב, ג'ון." אני אומרת ועוצמת את עיני לרגע, "הם לא מחבבים אותך."

הוא משתתק.

"לא אכפת לי." הוא אומר, "את אוהבת אותי, את אוהבת אותי באמת וזה מספיק לי. יש לי אותך, את המלכה שלי."

אני מערערת בדבריו כמה דקות ואז אומרת "אם כך, בחרת במלכה הלא נכונה, ג'ון. אני בוגדנית. אני .."

הוא משתיק אותי ומצמיד אותי לקיר, "את שלי הלילה."

אני שותקת לרגע, "בבקשה ג'ון, לא. לא הפעם. בבקשה." אני אומרת, קולי נשבר במקצת. הוא מביט בי, שפתיו מתעגלות לרגע לחיוך, אך לאחר מכן הוא חוזר להבעה האטומה שלו, חסרת הרגש.

"את פוחדת ממני?" הוא אומר ומביט בי, אני מהנהנת בשקט. הוא נאנח ומתיישב על המיטה שלו. "למה?"

למה? כי אתה לא כמו כולם. כי אני יוצאת עם חצי שד, כי ג'ייס איים עליי, אני מפחדת ממך ומכולם. אבל אני שותקת. "רק תבטיח לי דבר אחד, אתה לא פוגע בהם." אני אומרת, מתעלמת משאלתו.

הוא מחייך, את החיוך ששומר רק לי. חיוך לא מזלזל, אמיתי. "אני אוהב אותך."

אני לא יכולה שלא לחייך, "גם אני אוהבת אותך."

~.~

חשוב לציין כי זה ההמשך של הפרולוג, הסיפור מתחיל משנת 1942. תהיו חזקים, אני מניחה.

~.~

גטו וורשה, שנת 1942

גשם. ואחרי הגשם קור מקפיא עצמות, שאפילו עם הסחבות של הבגדים שאני לובש על עצמי, אני מרגיש את הקור. קר ומאיים, והגשם מטפטף על פניי, יורד בזהירות על המעיל הצבאי הישן של סבא. השיער דבוק לפניי, ולשם שינוי, אינני ממהר להזיז אותו הצידה.

אני פותח את עיני, מעליי עומד ילד בעל עיניים כחולות. כחולות ונוצצות יותר מהכינרת. מושלמות, כמעט. אבל זה הדבר היחיד שמושלם בו, כי לאחר מכן אני עסוק בלהביט לעבר גופו. הוא לובש חולצה ארוכה ומעלייה מעיל קרוע, אם אפשר לקרוא לסחבות שהוא לובש מעיל. על מעילו יש טלאי צהוב, והוא נראה נורא.

שקית הבמבה שאחזתי בידי כמה דקות קודם לכן נקרעה ונשפכה על הרצפה, והנער מיהר להרים את מה שנפל, שזה בערך כל השקית כולה. הוא אסף אותם אחת-אחת, במהירות, בזריזות שאין כמוה והיישר את מבטו לעברי. הידיים שלו, עור ועצמות, וכך גם רגליו.

הוא התיישב לידי בזהירות מיותרת והחל לאכול, מעוות את פיו בשל הטעם הלא מוכר, אך מיד מחייך שמגלה שבמבה זה לא נורא אחרי הכל.

"איך קוראים לך?" אני שואל אותו, הוא מביט בי, עיניו הכחולות שנצצו דקות קודם לכן כבויות. "ישוע." הוא אומר את שמו במבטא מוזר, מצחיק מעט.

הגשם הפסיק לרדת, והנער נראה מפוחד. "הם יבואו, והם יהרגו אותך. אתה מוזר. אתה לא מכאן. מוות.. זה מה שיקרה לך." הוא אומר במהירות וקם, עד כמה שהוא יכול לקום. אני רואה את רגליו, את הצליעה שלו, את הנסיון שלו לברוח.

אני קם, מוריד את המעיל, ולאחר מכן את אחד הצעיפים ששמתי, ונותן לו את ג'קט העור השחור ואת הצעיף.

ישוע מביט בי במבט של הכרת תודה, ואני מחייך. "תעלה על גבי. אל תדאג, אני לא אפגע בך." אני לוחש, שנים שלא דיברתי יידיש. ישוע מבין שאני מדבר יידיש, ושהוא יכול לבטוח בי, ממהר לעלות על גבי.

אני אוחז ברגליו, שהן עור ועצמות, ומתחיל ללכת לאן שישוע מוביל אותי. אני שם לב שהוא החביא את הבמבה בכיס של המעיל, ואני חושב על כולם כאן.

איפה אני?

"ישוע," אני מקפיד שלא לצרוח כמו תמיד, זה שיגע את סבא. העובדה שאני מדבר בצעקות. ישוע לא עונה. אני שומע ירייה, היא חזקה מידי.

אני מביט לאחור, חייל נאצי מתקרב, הוא צועק בגרמנית משהו. ידעתי שהייתי צריך להקשיב לסבא ולדעת לדבר גרמנית. לעזאזל.

אני מתחיל לרוץ, במהירות כזאת שכמה חיילים נאצים מבחינים בי ורודפים אחריי. אני עדיין מחזיק בישוע, הוא לא מדבר. לא מגיב.

לאחר שאחד הנאצים מעיף את ישוע מגבי, הוא תופס בגופי, וממהר לקחת אותי לאחד החדרים.

אני מביט אל ישוע, הוא שם, חסר חיים, והנאצים מביטים בו. הוא עטוף בצעיף שלי ובמעיל העור, ולאחר שהנאצים מסיימים להתעלל בגופו הם הולכים משם, צוחקים.

החייל הנאצי מכניס אותי לתוך חדר סגור, ופוקד עליי להוריד את הבגדים ולהישאר עירום מולו. אני עושה את זה, חושב על מליון ואחת הדברים שיכולתי לעשות עכשיו בבית.

"הינה." אני אומר לאחר שאני מוריד את התחתונים. הוא מביט על הבגדים המשונים, ואני בוהה בגופי.

החייל הנאצי מכה אותי ברובו, בפנים. "אל תענה לי, יהודון. לי לא עונים." הוא אומר ובועט בי.

כאב. זה מה שאני מרגיש שהחייל הנאצי מכה אותי.

הוא מביט בי, ודוחף אותי לקיר, מוריד את בגדיו ומנשק אותי. אני מחייך, כמרוצה ממעשיו, ומשכיב אותו על המיטה, עולה מעליו ומנשק את צווארו.

הוא הציל לי את החיים כשלקח אותי איתו. גם אם אני מנשק עכשיו חייל נאצי סקסי ברמות בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני, הוא הציל לי את החיים.

~.~