מסביב אני לא מפסיקה לשמוע "זה ממש כמו לידה", "אין מה לעשות - זה כמו לחתוך איבר מהגוף החי", "כמה שתקשרי יותר - כך זה יכאב יותר אחר כך".
כמישהי שעברה לידה וגם חתכו בגופה החי, זה לא דומה, לפחות לא בעיניי. עוצמת הכאב לא מתקרבת לזו כמרגישים בזמן ניתוח מסכן חיים, רמת ההתרגשות לא מתקרבת לזו שמתעוררת כאשר מחזיקים בידיים תינוק חדש ורמת הסבל לא משתווה לסבל שחשים כשמאבדים אדם חשוב.
אני בכיתה י', מגישה בגאווה למורה להבעה חיבור בנושא "מירוץ החימוש". בעיניי זו פאר היצירה, חיבור מושלם שנכתב לאחר ימים של תחקיר, מחשבה עמוקה מאחורי החלוקה לפסקאות וכמובן אינספור נימוקים שמשולבים בדיוק מופלא במשפטים חכמים. לאחר יומיים, מול הדף שנראה אדום מרוב התיקונים וההערות, חשבתי שלעולם לא אכתוב יותר. "יומרני מדי" היא כתבה לי ואני בכיתי כמו תינוקת.
והנה אני שוב, אישה בוגרת, יושבת מול ערימת דפים אדומים ורוצה לבכות כמו תינוקת, אבל לא נעים לי. הפעם זו לא מורה בתיכון עירוני, אלא העורכת. "מיותר! חוזר על עצמו! לא מובן! יש לשכתב את הפסקה! להפוך את סדר הפרקים! לצמצם דיאלוגים!" עם כל זה אני יכולה לחיות, אבל אז מגיע משפט המחץ "הדמות הזו לא מקדמת את העלילה, תחתכי..." נכון, זה לא כמו לחתוך בגוף החי, אבל שלוש שנים עברנו ביחד. חשתי אותה, חשבתי איתה, נתתי לה אופי, תכונות, חיים... נכון, זה לא כמו לאבד אדם חשוב, אבל למה אני מרגישה כאילו שמו לי אקדח ביד וביקשו לכוון?
אני יודעת שהספר יהיה טוב יותר, אני מאמינה בה, ביכולות שלה ובניסיון הרב, אבל בחיי, קצת חמלה:-(
כמישהי שעברה לידה וגם חתכו בגופה החי, זה לא דומה, לפחות לא בעיניי. עוצמת הכאב לא מתקרבת לזו כמרגישים בזמן ניתוח מסכן חיים, רמת ההתרגשות לא מתקרבת לזו שמתעוררת כאשר מחזיקים בידיים תינוק חדש ורמת הסבל לא משתווה לסבל שחשים כשמאבדים אדם חשוב.
אני בכיתה י', מגישה בגאווה למורה להבעה חיבור בנושא "מירוץ החימוש". בעיניי זו פאר היצירה, חיבור מושלם שנכתב לאחר ימים של תחקיר, מחשבה עמוקה מאחורי החלוקה לפסקאות וכמובן אינספור נימוקים שמשולבים בדיוק מופלא במשפטים חכמים. לאחר יומיים, מול הדף שנראה אדום מרוב התיקונים וההערות, חשבתי שלעולם לא אכתוב יותר. "יומרני מדי" היא כתבה לי ואני בכיתי כמו תינוקת.
והנה אני שוב, אישה בוגרת, יושבת מול ערימת דפים אדומים ורוצה לבכות כמו תינוקת, אבל לא נעים לי. הפעם זו לא מורה בתיכון עירוני, אלא העורכת. "מיותר! חוזר על עצמו! לא מובן! יש לשכתב את הפסקה! להפוך את סדר הפרקים! לצמצם דיאלוגים!" עם כל זה אני יכולה לחיות, אבל אז מגיע משפט המחץ "הדמות הזו לא מקדמת את העלילה, תחתכי..." נכון, זה לא כמו לחתוך בגוף החי, אבל שלוש שנים עברנו ביחד. חשתי אותה, חשבתי איתה, נתתי לה אופי, תכונות, חיים... נכון, זה לא כמו לאבד אדם חשוב, אבל למה אני מרגישה כאילו שמו לי אקדח ביד וביקשו לכוון?
אני יודעת שהספר יהיה טוב יותר, אני מאמינה בה, ביכולות שלה ובניסיון הרב, אבל בחיי, קצת חמלה:-(