אני מוכנה לסבול הכל.
באמת, ממש הכל.
העלבות, צעקות, מכות אפילו.
אבל אל תשאירו אותי לבד.
כי אז הם יבואו אלי, יבואו שוב, יתפסו אותי בידיים בלתי נראות, ויגרמו לי לצרוח.
אני מפחדת, מהסיוטים, הם באים אלי רק כשאני לבד, כשאני מפחדת, כשאני לא חושבת על כלום.
הם באים פתאום, בהתקפה של פתע, תופסים וגוררים לתוך האפלה.
ואני נאבקת בהם, מנסה לצרוח, לקרוא לעזרה, שמישהו יישמע אותי.
אבל אף אחד לא, כי הם כבר גוררים אותי עמוק יותר ויותר, מושכים בכוח, לא משאירים לי אוויר לנשימה כשהם חונקים אותי.
ניסיתי, כל כך הרבה פעמים ניסיתי להימלט, לנסות להיפטר מהם, אבל הם נהנים ממני, מלהפחיד אותי, מהצורה שבה אני מנסה לברוח.
זה משעשע אותם, אני יודעת שהם צוחקים עלי כשאני מועדת ומנסה שוב לקום ולברוח, אבל הם שוב תופסים אותי, ומענישים אותי על כך שאפילו העזתי לנסות.
ואני מנסה, לופתת בכל הכוח את המציאות, אבל היא מתפוגגת אל מסך שחור, וממנו אני יודעת שכבר אין דרך חזרה, עד שהם יחליטו שזה הספיק להם להיום.
אם אני אנסה לספר למישהו, הם יענישו אותי ביותר סיוטים, ביותר פחדים, וגם מבחוץ, יכניסו אותי לבית משוגעים.
שם אני אהיה לגמרי לבד, אצרח לתוך קירות מרופדים, אבל היחידים שיסתכלו עלי במבט אטום יהיו הרופאים, וגם הם לא יעזרו לי.
ההורים שלי לא מסוגלים, הם כבר לא מתעוררים כשאני מתעוררת כולי צורחת ובוכה בלילה, צועקת שמות של אנשים שהסיוטים הראו לי מתים.
אני חייבת, חייבת, חייבת לברוח, להימלט, איכשהו.
כומה שאני מתחננת, וכמה שאני בוכה, הם לא מרפים, תופסים חזק יותר, עד שקול כלשהו מבקיע את כל החושך, או מגע חותך את האפלה, ונותן לי מסלול לבריחה, ואני מייד נצמדת אל היד המושיעה, המצילה, שתעזוב אותי בעוד רגע.
לברוח, לברוח, הם שוב באים.
באמת, ממש הכל.
העלבות, צעקות, מכות אפילו.
אבל אל תשאירו אותי לבד.
כי אז הם יבואו אלי, יבואו שוב, יתפסו אותי בידיים בלתי נראות, ויגרמו לי לצרוח.
אני מפחדת, מהסיוטים, הם באים אלי רק כשאני לבד, כשאני מפחדת, כשאני לא חושבת על כלום.
הם באים פתאום, בהתקפה של פתע, תופסים וגוררים לתוך האפלה.
ואני נאבקת בהם, מנסה לצרוח, לקרוא לעזרה, שמישהו יישמע אותי.
אבל אף אחד לא, כי הם כבר גוררים אותי עמוק יותר ויותר, מושכים בכוח, לא משאירים לי אוויר לנשימה כשהם חונקים אותי.
ניסיתי, כל כך הרבה פעמים ניסיתי להימלט, לנסות להיפטר מהם, אבל הם נהנים ממני, מלהפחיד אותי, מהצורה שבה אני מנסה לברוח.
זה משעשע אותם, אני יודעת שהם צוחקים עלי כשאני מועדת ומנסה שוב לקום ולברוח, אבל הם שוב תופסים אותי, ומענישים אותי על כך שאפילו העזתי לנסות.
ואני מנסה, לופתת בכל הכוח את המציאות, אבל היא מתפוגגת אל מסך שחור, וממנו אני יודעת שכבר אין דרך חזרה, עד שהם יחליטו שזה הספיק להם להיום.
אם אני אנסה לספר למישהו, הם יענישו אותי ביותר סיוטים, ביותר פחדים, וגם מבחוץ, יכניסו אותי לבית משוגעים.
שם אני אהיה לגמרי לבד, אצרח לתוך קירות מרופדים, אבל היחידים שיסתכלו עלי במבט אטום יהיו הרופאים, וגם הם לא יעזרו לי.
ההורים שלי לא מסוגלים, הם כבר לא מתעוררים כשאני מתעוררת כולי צורחת ובוכה בלילה, צועקת שמות של אנשים שהסיוטים הראו לי מתים.
אני חייבת, חייבת, חייבת לברוח, להימלט, איכשהו.
כומה שאני מתחננת, וכמה שאני בוכה, הם לא מרפים, תופסים חזק יותר, עד שקול כלשהו מבקיע את כל החושך, או מגע חותך את האפלה, ונותן לי מסלול לבריחה, ואני מייד נצמדת אל היד המושיעה, המצילה, שתעזוב אותי בעוד רגע.
לברוח, לברוח, הם שוב באים.