“סיפור יפיפה על משפחה נורמטיבית עם אהבה, כעסים, רכילויות, הסתרות, עזרה הדדית וכד'.
רותם, אחותה של מיכל, מודיעה למשפחתה על נישואיה הקרובים לאלעד, בן זוגה.
מיד כשהדלת נסגרת מאחוריהם מתחילה המולה בבית כשלכל אחד מבני המשפחה יש מה להגיד על כך...
לסבתא ברכה, להורים, ליוחאי האח, למיכל האחות שנשואה לערן ולהם יש את נמרוד בן השנתיים וחצי.
למיכל יש בעיות מטרידות יותר, כמו הלחץ בעבודה, נמרוד שמתנהג בצורה קצת שונה משאר הילדים בגן
וערן שפוטר מעבודתו...
מיכל מנסה לתמרן בין שלל האירועים בחייה, לא תמיד בהצלחה מרובה...
מומלץ בחום.”

“אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת. היא קלילה, זורמת ולפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כותבת את מחשבותיי, טוב גם אני אישה ;-)
תקציר העלילה מסופר , אז לא ארחיב בנושא, אבל כמו בביקורת שלי על "מסעותיי עם חמותי" אומר שיש משהו בכתיבת המציאות הישראלית של הסופרת שכל אחת או אחד יכול להזדהות עמו. הספר קולח דיי משעשע וגם אותו סיימתי בערב אחד. בגדול, נהניתי, ספר טיסה מומלץ!”

“הורים רבים לילד ראשון יודעים שיחד עם התינוק החמוד שיוצא לאוויר העולם, מקבלים עשרה קבין של חרדה ואותה כמות של רגשות אשמה. זה מתחיל בגיל כמה ימים, כשהילד של השכנה חדווה מחזיק ראש ומתבונן בסקרנות מסביב והילד שלך מנקר לך בתוך הכתף. זה ממשיך בגיל חמישה חודשים כשהילד של הבת של החברה של אמא שלך מהעבודה מתהפך מהבטן לגב ומגב לבטן כאילו זה סוג של ספורט אולימפי והילד שלך מתעקש להשאר על הגב ולתכנן לצבוע את התקרה בבז'. זה לא נגמר כשאת מגיעה עם הילד לטיפת חלב בגיל תשעה חודשים ורבקה האחות מתבוננת בך בתוכחה ומצקצקת בלשונה למשמע העובדה שהבן שלך רחוק מאוד מהרצון להתיישב. גם בגיל שנה וחצי כשהילדה החמודה בגן הפשושים מרכיבה פאזל חיות תוך שלוש דקות והבן שלך מעדיף לדרוך על חלקי הפאזל ביסודיות של בולדוזר ולוודא הריגה, את מקבלת את הבשורה שלילד יש עיכוב התפתחותי. אין ספק שאת יודעת בוודאות שזו אשמתך - משהו שאת עשית לא נכון, שלא היית אמא מספיק טובה, שלא נתת מספיק תשומת לב, שלא חשפת אותו לגירויים נכונים. את שואלת, למה זה מגיע לך ומתחילה לפשפש בעברך ולעשות חשבון עם אלוהים לגבי כוס המים ששתית ביום כיפור לפני שנתיים ובאופן כללי מתהלכת אכולת רגשות אשמה.

אם זה מה שקורא כשהורה מקבל הודעה על עיכוב התפתחותי, בכמה אפשר להכפיל את רגשות האשמה וההלם כשמקבלים את הבשורה שהילד שלך נמצא על הספקטרום האוטיסטי. ולא שאין לך עוד דברים על הראש - אח אחד עם סוד, אחות מעצבנת שיושבת לך על הווריד ולא מצליחה להחליט אם להתחתן או לא, אבא גזען עם דעות חשוכות, אמא קרירה ובוסית מטורללת. כל זה קורה למיכל, גיבורת הספר "משפחה לדוגמא" של מאירה ברנע - גולדברג. מי שלא קרא את הספר הראשון שלה "כמה רחוק את מוכנה ללכת", אני ממליצה בחום לקרוא את שני הספרי האחד אחרי שני.
בתוך החוויה הטראומטית, מיכל מצליחה לאסוף את משפחתה ולהתגבר על הקשיים ולהבין שגם משפחה שהיא ממש לא לדוגמא יכולה בעת משבר להתלכד ולהתגבר על הקשיים.

על אף הנושא הלא פשוט, כדרכה של ברנע-גולדברג, הכתיבה מלאה בהומור ולא מעיקה וכל אחד ימצא את עצמו מזדהה עם המשפחה הלא מושלמת הזו.
מומלץ בחום!”

“כל כך רציתי לאהוב את הספר הזה. קשה למצוא נושא שאזדהה איתו יותר. מיכל היא אמא לילד בן שנתיים וקצת שמגלה שבנה נמצא על הספקטרום האוטיסטי. התחושה הזו שהשמיים נופלים עליך, שביום שחור אחד את הופכת מאמא לילד בריא לאמא לילד עם בעיה לגמרי לא פשוטה, וגם כרונית, כזו שצריך להתמודד איתה כל החיים, היא לצערי לא זרה לי. מי שקורא את הביקורות שלי או מכיר אותי כאן, וירטואלית או לא, יודע שבתי הבכורה חולה בסוכרת נעורים. מחלה שאנשים חושבים שהם מכירים אותה, אבל לגמרי טועים. לא הזריקות הן הקושי, אלא הטיפול היומיומי, כולל בלילות, שהוא אינטנסיבי בצורה מטורפת, וגם הסכנה התמידית לשלומה. על הקושי הכלכלי אני מדברת פחות, אבל גם הוא קיים. כך גם המלחמה התמידית ברשויות השונות כדי לקבל את הזכויות המגיעות על פי חוק. לכן כשנתקלתי בספר החדש של ברנע הרגשתי שאני מוכרחה לקרוא, מה גם שהביקורות היו מצויינות.

לצערי התאכזבתי מאוד מאוד. לא הצלחתי להתרגש ולהזדהות עם מיכל, למרות המשותף הרב כל כך בינינו. לכאורה יש בספר הכל. אמא לילד עם בעיה קשה, משפחה אוהבת אך בעייתית, ניפוץ המיתוס של משפחה לדוגמה, הקושי שלנו לקבל ילד שהוא פחות ממושלם. גם הומור יש כאן, והרבה, ואפילו הומור עצמי שאני כל כך אוהבת. אז מה חסר? עצוב לי לומר שחסר כשרון. לא הצלחתי להרגיש את הכאב של מיכל. היא בכתה שלוש שעות והייתה מוכנה לזרוק את העבודה שלה לפח, וכבר למחרת המשיכה כאילו כלום כי "צריך כל שקל". זה מהיר מדי, מתבקש מדי. למעשה הדמויות כולן הן שטחיות ולא עוברות שום תמורה אמיתית במהלך הספר. (מיכל מחליטה לעשות דיאטה. זה נחשב?) במיוחד הבעל, ערן, שהוא כרזה מהלכת על איך צריך לנהוג בעל בעיתות משבר קשות. (אם הוא אמיתי הבעל הזה אני אשמח לפגוש בו...)



אני באמת לא יודעת אם ברנע היא אם לילד אוטיסט (מקווה בשבילה שלא), אבל התיאורים שלה נראו לי לקוחים אחד לאחד מהסדרה "פלפלים צהובים" המצויינת, כאילו הם נמסרים מיד שניה. אני לא יודעת אם זה באמת כי הם "יד שניה", או שברנע שמרה על עצמה בכתיבה מפחד שתתפרק אם תתן את כל כולה. התוצאה, לדעתי, לא טובה. הספר נכתב מהראש ולא מהבטן, ונראה היה לי כאילו המרכיבים השונים נתפרו בחוט גס. בואו נוסיף אב עם דעות חשוכות, אחות קטנה אגואיסטית, אם כפייתית לנקיונות, נערבב הכל ונאפה על אש בינונית בתנור עד להשחמת רב מכר מושלם.



סה"כ ספר קולח וקריא מאוד, אבל פלקטי ושטחי.”