“זהו סיפורו של הבמאי האגדי סטניסלס קורדובה, סיפור המסע המתעתע בין מאגיה שחורה לבין רציונל עיתונאי.
קורדובה היה במאי של סרטים חתרניים שהופקו באולפנים הגדולים. אבל אז החל הבמאי לצלול במחילה הארוכה והשחורה של סרטים ליליים, לא פילם נואר, כמובן, אלא סרטים שהיו קרובים מדי לסרטי סנאף מבויימים. חמישה עשר סרטים עשה קורדובה, התסריטאי, הבמאי, המלהק, הצלם, המפיק, איש החזון ונער המים, או שמא יש לומר נער הרעל. חמש עשרה יצירות מפעימות, הגה והוציא אל האקרנים המחתרתיים, כולם סרטים שעוסקים בתועבה שאיננו חושפים, ששוקעת בביצה של נשמותינו. הסרטים היו טבולים בכאב ובמוות, בדם וברצח, בעין הלטושה של המודע ובעין הנסתרת של התת מודע. הגאון המטורף המתבודד השתמש בשחקניו עד שנעשו סמרטוטים משומשים ומרוטים, טבולים בשגעון עצמי, והם התפזרו לכל רוח, שחקנים של סרט אחד.
עדת מעריצים אפלה נמשכה אחרי רוחו המטורפת. קורדוביסטים, הם מכנים את עצמם. הם עורכים הקרנות מחתרתיות של סרטיו מהעותקים הספורים שאינם נחשפים לקהל הרחב, ומתפעלים אתר אינטרנט סודי, תחת הרדאר, נועלים את עצמם בפני זרים וממשיכים להשתכשך בביצת הדקדנס של נשוא הערצתם, הגאון המטורף.
ומנגד, עיתונאי ניו יורקי, סקוט מקגראת, התגלמות הרציונל, חוקר את קורדובה, הדמות והאגדה, שנעלמה מן התודעה הציבורית לאחר הראיון האחרון שנערך עימו ב-1977. אלא שהחקירה עלתה למקגראת באמינותו העיתונאית, ומשעה שכינה את קורדובה "שטני כמו צ'ארלס מנסון", ללא הוכחות חותכות, התרחקה ממנו התקשורת כמו ממצורע. לאחר שנים של קריירה הרוסה ונישואין הרוסים עוד יותר, מתפרסמת ידיעה בעיתונים כי אשלי קורדובה, בתו בת העשרים וארבע של הבמאי, התאבדה בקפיצה לפיר מעלית בבניין נטוש בצ'יינה טאון.
סרט לילי הוא ספר מהפנט. עזבו את ההבטחות על ספר אינטראקטיבי, שבו אתם נכנסים לכל מיני אפליקציות באינטרנט כדי לראות איזה הפתעות הכינה לנו הסופרת. הספר אינטראקטיבי גם בלעדיהן. מרישה פסל בנתה דמויות מורכבות ואפלות, חידתיות ומלאות תוכן וסיפור יוצא דופן. הספר משובץ לכל אורכו בתמונות, במסמכים, במיילים, בדפי אינטרנט, באתרים, בדפי עיתונים, כולם כמובן פרי הגותה של הסופרת, כולם מחזקים את הסיפור, ממחישים ומאיירים את ההיסטוריה של משפחת קורדובה ואת ההווה הסודי של מעריציו המחתרתיים.
סקוט מקגראת אוסף אל חקירתו שני עוזרים מוזרים. נורה האלידיי, שחקנית בשאיפה, שגודלה על ידי זקנים בבית אבות, ומגדלת תוכי מחמד, והופר, שהכיר ואהב את אשלי קורדובה.
בשש מאות עמודים, מפליאה מרישה פסל לספר סיפור ניו יורקי מצד אחד, ומצד שני, לסחרר את ראשנו בסיפור אפל על משפחה מטורפת, שמתגוררת בארמון מבודד באמצע שום מקום. פסל יודעת לכתוב, ועוד איך. זה לא רק הסיפור המוזר והמקסים, המותח והמשוגע שהיא מספרת, אלא ה"איך". בהומור דק, בציניות, בכישרון כתיבה נפלא, מספרת לנו פסל איך אפשר להתמכר אל מאגיה שחורה ולהאמין בה, גם אתה שכלתני עד לשד עצמותיך.
אין רגע דל ואין עמוד משעמם. אח, גדולה הסופרת הזאת, גדולה מאוד.”
