“לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין לא הבנתי לעומק במה העלילה עוסקת. ובכן, החלטתי לבדוק.

אז מה יש להגיד שלא נאמר. סיימתי את הספר ביומיים. הולדן נכנס לי עמוק ללב. הצלחתי להתאהב בילד הזה ולעבור איתו את מסע ההתבגרות האינטנסיבי שלו. בסוף הספר ממש בכיתי ואני חושבת שהצלחתי לחוש בדיוק את מה שהמספר רצה להעביר.

הולדן מחפש משמעות בחיים חסרי משמעות. הוא מחפש זהות, וודאות, אהבה. הוא בעיקר מחפש ומגשש באפלה אחר מטרה או תשובה. זה כביכול ספר "פילוסופי" על החיפוש העצמי בתוך בלבול וכאוס ריגשי אבל הספר כתוב בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. אנחנו מתקדמים עם דמותו של הולדן במהלך כל הסיפור ונכנסים עמוק לתוך תחושותיו ורגשותיו. כל כך רציתי להיות שם איתו, עם הולדן ולחבק אותו.

אין לי הרבה מה לומר. התרגשתי מהקריאה. בהחלט שמחה שהחלטתי לקרוא למרות הפחד מהספר החצי מתפורר עם הפונט הקטן והשפה הארכאית (שאגב, הפכה מהר מאוד לחביבה עליי והכניסה לספר את האופי המיוחד שלו).

תודה לך הולדן שהיית שם בשבילי. אם יכולתי, תהיה בטוח שהייתי הראשונה להיות שם בשבילך.”

“לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים ואין שם אף אחד - אף אחד מבוגר. ואני עומד על צוק כזה , ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק." זו הייתה זעקה לעזרה, זעקה חלושה של הצילו.

אין הקדמה בספר, אין תקציר. כל מה שיש זה ספרון קטן עם כתב קטן ו 209 עמודים של "חפירה" אינסופית של נער בודד כל כך שהלב נכמר, הולדן מספר על עצמו ומה התרחש בחייו בנקודת זמן מסויימת מאוד בו הוא היה הכי למטה שאפשר. בזמן הקריאה לרגע זה נדמה כמו לשמוע את המחשבות שלנו רצות ללא הפסקה ועוברות מנושא לנושא בדהירה . או כמו מונולוגים עם עצמנו שלא מגיעים לשום מקום, קצת דומה למשפטים לא גמורים ברצף כשרעיון רודף רעיון. וסיפורים יש פה למכביר.

הדגש הכי גדול בספר הוא על הולדן הדמות הראשית בספר שמנסה לתקשר עם העולם ולא ממש מצליח. כל אדם שבא אתו במגע כמו נהג מונית הוא שואל אותו אם הוא יכול לשתות אתו משהו בבאר. אם הם יכולים לשבת לדבר. אפילו הזונה שהגיעה אליו לחדר, שאל אותה אם הם יכולים לדבר. הנזירות שפגש ברחוב והוקסם מהם, האמא של חבר מהקולג' שפגש ברכבת...כל כך מנסה למצוא שיח אינטלקטואלי עם אנשים, שיח שיהיה לו מעניין. עוד עניין בספר זה הזיוף הגדול שהוא מדבר עליו ללא הרף. זיוף שיש באנשים. כשרוצים משהו ממך הם נחמדים, אחרת הם אפילו לא מתאמצים להקשיב למה שיש לך לומר. הוא טוען שלא מעניין אנשים שום דבר, שהם שטחיים מאוד, לא עמוקים במחשבה.

מה שהרס אותי הוא: שהולדן נזרק מבית ספר והחליט לעזוב כמה ימים לפני סיום הלימודים כי לא ראה טעם להמשיך להיות שם. אבל הוא לא הלך הביתה, החליט על מסע לבדו בניו –יורק במקומות מטונפים ובארים הזויים כשהוא שותה ומנסה לתקשר עם העולם רק לא להגיע הביתה ולהסתכל על הפרצופים של אבא ואמא כשהוא מאכזב אותם פעם אחרי פעם.
היה רגע שהולדן התקשר למורה שלו לאנגלית ורצה שיפגשו באמצע הלילה. כי לא רצה לישון בבית וחיפש מקום להניח ראשו בלילה. המורה ישב ושוחח אתו וניסה לומר לו שאנשים שמתדרדרים לא תמיד יודעים שהם מתדרדרים ומגיעים לקצה הדרך עד שנהיה מאוחר מדי. הוא באמת ניסה לדבר על ליבו של הולדן ולעזור לו , המורה מדבר על אנשים אך מתכון להולדן " אילו אנשים שחיפשו משהו שהסביבה שלהם לא יכלה לספק להם". לכן הם ויתרו ולא המשיכו לחפש, הם ויתרו עוד לפני שממש התחילו." זה היה דיבורו ברומו של עולם בזמן שפיהוק גדול מנסה להשתלט עליו, אך המורה דיבר ודיבר ודיבר....

אני חושבת שכהורים, למרות המרוץ הבלתי נלאה של החיים. אנחנו חייבים לעצור ולהקשיב. להיות הורים אבל גם קצת חברים כדי להתחבר לדברים המשותפים שיכולים לחבר בין הילד להורה.
סלינג'ר ריגש בכתיבה שלו. הולדן פשוט נכנס ללב מתוך עצם הידיעה שבכולנו יש והיה הולדן. ואם לא נשים לב לקול הזה שבתוכנו אנחנו יכולים ללכת לאיבוד.”

“כתבו על הספר כל כך הרבה שמה כבר יש לי להוסיף?

אז הנה הביקורת הקצרה שלי: החפרן בשדה השיפון

תראו, אני לא יודע כיצד נוצרים מיתוסים אבל אני יודע מי מייצר אותם: בני אדם
ובני אדם לי אישית לא ברורים אבל כן צפויים. בייחוד כשהם נעים בעדר.

נו כן, הסופר פיגורה מעניינת, כתב ספר והלך לגור במקום מבודד. יופי, טיפוס.

לגבי הספר: מצאתי אותו זרוק בנקודה להחלפת ספרים ברחוב. היה די קרוע ורעוע. חשבתי לעצמי שכל כך שמעתי עליו אבל לא מרגיש לי נכון לעזוב משהו אחר ולקרוא אותו. וכך, שמתי אותו ברכב וכל פעם שהייתי צריך להמתין ברכב קראתי. משם לקחתי אותו למקומות אחרים בתיק וקראתי פה ושם.
הספר על גבול הטמטום ברמה הספרותית, קללות ועוד קללות, הסיפור כמעט ילדותי או נערי והדמויות שטוחות כמו פנקייקס.

ובכל זאת לקראת הסוף יש איזושהי הפוגה מהדראעק הקיומי, משהו קצת קורה אפילו, בדפים האחרונים שהאדם קצת משנה את דעתו על חייו או לאן היה רוצה להגיע. הקטעים עם אחותו אפילו קצת ריגשו לקראת הסוף. הולדן הוא מהות הטמטום האנושי שגדל למימדים עצומים מאז הנאורות שחיסלה לכאורה את הבורות. הוא מהות של מודרנה פוסט מלחמתית ובכל זאת אדם כמוני וכמו אחרים לכאורה.

הייתי יכול לכתוב לא מעט הרהורים אבל באמת שכל מה שניתן לומר על הספר הזה הוא: אם מדובר בסמן תרבותי אז מצבנו היה נוראי מיד אחרי מלחמת העולם השניה בו בשעה שנכתבו יצירות מופת פוסט מלחה״ע. כנראה שתוצאות המלחמות הללו היו הרבה יותר הרסניות ממה שחשבנו. זה לא רק הרג של מליוני אנשים אלא מוות תרבותי מקפיא דם של אנושות שלמה לאחר שיצאה כבר מחשכת ימי הביניים.
נו בסדר, יש מליוני ספרים מטופשים, ברור אבל לא קאלט ברמות האלו!

אם זה ספר קאלט עם כל כך הרבה מעריצים, אני לא מתאים להגדרה של חובב ספרות או בנאדם בעל טעם ספרותי. אז תודה לסלינג׳ר שגרם לי להרגיש בחילה וחוסר התאמה קיצוני לעדת מעריציו.

הציון שלי: 4 מתוך 10, אין שום טעם לקרוא את הספר מבחינתי, עדיף לקרוא עיתון: הוא קצר יותר, בוטה לא פחות ובעיקר מעביר את הרעיונות המרכזיים בספר: הכל שיט, כולם חלולים ואני בורג מזו#ן במכונה מטופשת.”

“אחד מהספרים הכי טובים שקראתי.
ספר שתמיד נמצא בבית.
מדבר על אדם שונה ובגלל זה הוא בודד, ואינו מבין מדוע.
גם החברה לא מבינה אותו ולא מקבלת אותו , רק אחותו הקטנה.”