כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהייתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אמה. כנראה נראתה חמודה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח לבה וקראה: "הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!" יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף.
הם גרו כמובן במספר 14, ועד שנולדה ונדי, אמה הייתה הדמות הראשית. היא הייתה אישה מקסימה, בעלת ראש רומנטי ומין פה מתוק כזה ומלגלג. הראש הרומנטי שלה היה כמו אותן קופסאות זעירות המקננות זו בתוך זו ומיובאות מהמזרח הרחוק המסתורי. ככל שפותחים עוד ועוד קופסאות תמיד מתגלה עוד קופסה בפנים. ובפה המתוק והמלגלג שלה הייתה טמונה תמיד נשיקה אחת שוונדי לא הצליחה להשיג, אף כי לא היה ספק שהיא שם, גלויה לעיני כול, בזווית הימנית של הפה.
וכך זכה בה אדון דרלינג: כל הגברים הרבים שהיו נערים בתקופה שבה הייתה גם היא נערה, גילו באותו הרגע שהם מאוהבים בה, וכולם מיהרו לרוץ לביתה כדי להציע לה נישואין, כולם חוץ מאדון דרלינג, שתפס כרכרה להשכרה והגיע לשם ראשון, וכך זכה בה. הוא זכה בכולה, חוץ מאשר בקופסה הפנימית ביותר, ובנשיקה. על הקופסה לא נודע לו לעולם, ועם חלוף הזמן הוא ויתר על הניסיון להשיג את הנשיקה. ונדי חשבה שנפוליאון אולי היה יכול להשיג אותה, אבל כשאני מדמיין זאת, אני רואה אותו מנסה ולבסוף מסתלק משם בסערת רוחות וטורק אחריו את הדלת.
אדון דרלינג היה מתרברב באוזני ונדי שלא רק שאמה אוהבת אותו, היא גם רוחשת לו כבוד. הוא היה אחד מאותם אנשים עמוקים שמבינים במניות ובניירות ערך. ברור שאיש לא מבין בדברים האלה באמת, אבל הוא ממש נראה כאילו הוא מבין, ולעתים קרובות היה אומר שהמניות עלו ושניירות הערך ירדו באופן שהיה מעורר בכל אישה רחשי כבוד כלפיו.
גברת דרלינג נישאה בשמלה לבנה, ובתחילה שקדה על איזון חשבונות הבית במעין חדווה, כאילו היה זה משחק, ולא היה בבית ולו כרוב ניצנים אחד שלא נוהל אחריו מעקב; אך לאחר זמן-מה הלכו לאיבוד אפילו כרוביות שלמות ובמקומן הופיעו ציורים של תינוקות ללא פרצופים. במקום לסכם מספרים היא ציירה תינוקות. הציורים האלה היו הניחושים של גברת דרלינג.
ונדי באה ראשונה, אחריה ג'ון, ואחריו מייקל.
בשבוע-שבועיים הראשונים אחרי שבאה ונדי היה ספק אם יוכלו להמשיך להחזיק בה, כי היא הייתה עוד פה שצריך להאכיל. אדון דרלינג היה גאה בה עד מאוד, אבל הוא היה איש של כבוד, ועל כן ישב על קצה מיטתה של גברת דרלינג, אחז בידה וחישב הוצאות, בעוד היא שולחת בו מבט תחנונים. היא רצתה להסתכן, יהיה מה שיהיה, אבל זאת לא הייתה דרכו; דרכו הייתה לשבת עם עיפרון ודף נייר, ואם היא תבלבל אותו בכל מיני הצעות הוא ייאלץ להתחיל הכול מההתחלה.
"אל תקטעי אותי עכשיו," הפציר בה.
"יש לי כאן פאונד ושבעה-עשר שילינג, ושני שילינג ושישה פני במשרד; אוכל לוותר על קפה במשרד, נגיד עוד עשרה שילינג, בסך הכול שני פאונד, תשעה שילינג ושישה פני, ביחד עם שמונה-עשר השילינג ושלושה הפני שלך יש לנו בסך הכול שלושה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני, ועוד חמישה אפס אפס בפנקס ההמחאות שלנו, זה בסך הכול שמונה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני – מי זז שם? – שמונה תשע שבע, נקודה ושארית שבע – אל תדברי, בבת-עיני – והפאונד שהלווית לאיש ההוא שניגש לדלת – הס, ילדה – נקודה ושארית, ילדה – אוף, תראי מה עשית! – אמרתי תשע-תשע-שבע? כן, אמרתי תשע-תשע-שבע; השאלה היא, האם נסתדר למשך שנה עם תשעה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני?"
"ברור שכן, ג'ורג'," היא קראה. אבל היא הייתה משוחדת לטובת ונדי, והוא היה בעל החזון מבין שניהם.
"אל תשכחי חזרת," הוא הזהיר, כמו מאיים, וחזר לחשב. "חזרת פאונד אחד, זה מה שרשמתי, אבל סביר להניח שהסכום האמיתי יהיה קרוב יותר לשלושים שילינג – אל תדברי – חצבת פאונד וחמישה שילינג, אדמת חצי גיני, בסך הכול שני פאונד, חמישה-עשר שילינג ושישה פני – אל תכשכשי באצבע – שעלת, נניח חמישה-עשר שילינג" – וכך זה נמשך, ובכל פעם הוא הגיע לסכום אחר; אך לבסוף ונדי עברה בקושי, לאחר שהחזרת צומצמה לשנים-עשר שילינג ושישה פני, וחצבת ואדמת חושבו כמחלה אחת.
הגעתו של ג'ון לוותה בהתרגשות דומה, ומייקל עבר עוד יותר בקושי; אבל לבסוף הוחלט להחזיק בשניהם ועד מהרה ניתן היה לראות את שלושתם צועדים בשיירה אל גן הילדים של העלמה פולסום, בלוויית המטפלת שלהם.
גברת דרלינג אהבה שהכול מסודר בדיוק כטעמה, ואדון דרלינג השתוקק לִדְמוֹת בכל דבר בדיוק לשכנים שלו; ולכן, כמובן, הייתה להם מטפלת. והיות שהיו עניים, בגלל כמות החלב שהילדים שתו, המטפלת הייתה כלבה מטופחת מגזע ניופאונדלנד, ננה שמה, שלא הייתה שייכת לאיש לפני שמשפחת דרלינג שכרה את שירותיה. מאז ומעולם ילדים היו חשובים לה. בני משפחת דרלינג התוודעו אליה בגני קנסינגטון, שם נהגה לבלות את זמנה הפנוי בהצצה אל תוך עגלות הילדים, והייתה שנואה מאוד על המטפלות שהתרשלו במילוי תפקידן, שבעקבותיהן הלכה עד לבתים שבהם עבדו כדי להתלונן עליהן באוזני המעסיקות שלהן. בתור מטפלת היא הייתה פשוט אוצר. כמה יסודית הייתה בשעת הרחצה ובאיזו קלות קמה בכל שעות הלילה לשמע היבבות הכי קלושות שפלטו הילדים! המלונה שלה הוצבה כמובן בחדר הילדים. היה לה חוש מיוחד להבחין בין שיעול שאין צורך להקדיש לו תשומת לב לבין כזה שדורש חבישת גרב סביב הצוואר. עד יומה האחרון היא האמינה בתרופות-סבתא כגון עלה ריבָּס, והייתה משמיעה קולות בוז בתגובה לכל הדיבורים המודרניים על חיידקים, וכיוצא בזאת. מי שראה את ננה המלווה את הילדים לגן הילדים, פוסעת לצדם בשלווה כל עוד הם מתנהגים יפה ונוגחת בהם שיחזרו לתלם אם חלילה סטו מהדרך, זכה לקבל שיעור בנימוסין והליכות. בימים שבהם היה לג'ון אימון בכדורגל היא לא שכחה אף פעם להביא את הסוודר שלו, ובדרך כלל הייתה נושאת בפיה מטרייה שמא יירד גשם. במרתף בית-ספרה של העלמה פולסום יש חדר שבו ממתינות המטפלות. הן ישבו על ספסלים בעוד ננה רבצה על הרצפה, אבל בזאת תם ההבדל ביניהן. הן התאמצו להתעלם ממנה כאילו השתייכה למעמד חברתי נחות משלהן, והיא סלדה מפטפוטי ההבל שלהן. היא לא ראתה בעין יפה ביקורים של חברותיה של גברת דרלינג בחדר הילדים, אך אם בכל זאת באו לבקר מיד הייתה מסירה ממייקל את הבגד הרגיל ומחליפה אותו בבגד עם התיפּוּרים הכחולים ומחליקה את תלבושתה של ונדי ונחפזת לסדר את שערו של ג'ון.
מעולם לא היה חדר ילדים שהתנהל באופן מופתי יותר, ואדון דרלינג ידע זאת, ואף על פי כן תהה לפעמים בינו לבין עצמו אם השכנים מדברים עליו מאחורי גבו.
היו לו משרה בעיר ומעמד לשמר.
והיה עוד דבר בננה שהטריד אותו. לעתים היה נדמה לו שהיא לא מתפעלת ממנו. "אני יודעת שהיא מתפעלת ממך מאוד, ג'ורג'," הייתה גברת דרלינג מנחמת אותו ומסמנת לילדים להיות חביבים במיוחד לאביהם. ריקודים נפלאים הם רקדו אז, ולעתים הרשו גם למשרתת האחת הנוספת, לייזה, להצטרף אליהם. בחצאית הארוכה ובכובע המשרתת היא נראתה כננסית ממש, אף על פי שכאשר שכרו את שירותיה נשבעה שכבר מלאו לה מזמן עשר שנים. כמה עליזות היו המצהלות הללו! ועליזה מכול הייתה גברת דרלינג, שהייתה מסתחררת בפראות כזאת עד כי כל מה שניתן לראות ממנה הייתה הנשיקה, ומי שהיה מזנק לעברה באותו רגע אולי היה משיג אותה. מעולם לא הייתה משפחה פשוטה ומאושרת כל-כך, עד שהגיע פיטר פן.
גברת דרלינג שמעה לראשונה על פיטר בזמן שערכה סדר במוחות של ילדיה. מנהג קבוע של כל אימא טובה אחרי שילדיה הולכים לישון הוא לחטט במוחותיהם ולסדר הכול לקראת בוקר המחרת, ולארוז במקומם את כל הפריטים שנדדו לאורך היום. אילו יכולתם להישאר ערים (אבל כמובן אינכם יכולים) הייתם רואים כיצד גם אימא שלכם עושה זאת, מה שהיה בוודאי מעניין אתכם מאוד. זה דומה למדי לסידור מגירות. הייתם רואים אותה רוכנת על ברכיה, מן הסתם, מתעכבת בהנאה על חלקים מהתוכן שלכם, מתפלאת איפה אספתם דבר זה או אחר, מגלה תגליות מתוקות ומתוקות פחות, פה מהדקת דבר-מה ללחייה כאילו היה רך ונעים כגור חתולים, פה ממהרת לסלק דבר-מה ולהסתירו. וכשאתם קמים בבוקר, כל מעשי השובבות והיצר הרע שאיתם הלכתם לישון כבר קופלו לצרורות קטנים ונטמנו בקרקעית המוח, ובראש הערימה פרושות המחשבות היפות שלכם, מאווררות לתפארת, מוכנות לשימוש.
אולי מעולם לא ראיתם מפה של מוח אנושי. הרופאים מציירים לפעמים מפות של חלקים אחרים בגוף, ומפה של גופכם עשויה להיות דבר מרתק בזכות עצמו. אבל אין סיכוי שינסו לצייר מפה של מוח של ילד, שהוא דבר מבולבל, ואם לא די בזה – גם מסתחרר ללא הרף. כולו מכוסה קווים מזוגזגים, כמו שרטוט של החום שלכם בטבלה כשאתם חולים, ויש להניח שאלה הם דרכים החוצות את האי – שהרי ארץ לעולם-לא היא תמיד פחות או יותר אי, המעוטר פה ושם בכתמי צבע מדהימים ובשוניות אלמוגים וספינות מסוכנות-למראה המרימות עוגן, ופראים ומאורות מבודדות, וגמדים שרובם עובדים כחייטים, ומערות שנהרות זורמים דרכן, ונסיכים שהם הצעירים בשבעה אחים, ובקתה נוטה לנפול, וזקנה אחת כפופה מאוד עם אף מעוקל. אילו בזאת התמצה העניין, המפה הייתה פשוטה, אבל במוח ישנם גם היום הראשון ללימודים, דת, אבות, הבריכה העגולה, רקמה, מעשי רצח, הוצאות להורג בתלייה, פעלים עומדים שאינם מתחברים למושא ישיר, ימים שמגישים בהם קינוח שוקולד, איך לובשים כתפיות, תגיד ארבעים וארבע, שלושה פני אם תעקור לבדך את השן המתנדנדת, וכיוצא בזאת, וכל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז.
מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, הייתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות. ג'ון התגורר בתוך סירה הפוכה על החוף החולי, מייקל בתוך אוהל של אינדיאנים, ונדי בתוך בית עשוי עלים שנתפרו זה לזה ביד אמונה. לג'ון לא היו שם בכלל חברים, למייקל היו חברים רק בלילה, לוונדי היה זאב מחמד שהוריו נטשו אותו. אבל בסך הכול יש דמיון משפחתי בין ארצות הלעולם-לא, ואילו היו ניצבות זו ליד זו בשורה אפשר היה להגיד עליהן שיש להן אותו אף, וכן הלאה. ועל חופי הקסם הללו עוגנות מאז ומעולם הסירות של הילדים המשחקים. גם אנחנו היינו שם; ועוד נשמע את רעש הגלים המתנפצים אל החופים, אף אם לעולם כבר לא ננחת בהם.
מכל האיים המענגים, ארץ לעולם-לא הוא המגונן והמצומצם ביותר. הוא לא כזה גדול ורחב-ידיים, עם מרחקים מייגעים בין הרפתקה להרפתקה, אלא צפוף כמו שצריך. בשעות היום כשמשחקים עם הכיסאות והמפה בארץ לעולם-לא, היא אינה מפחידה כלל, אבל בשתי הדקות לפני שנרדמים בלילה היא נהיית אמיתית מאוד. בשביל זה יש מנורות-לילה.
מפעם לפעם, כששוטטה במוחות ילדיה, מצאה גברת דרלינג דברים שלא הבינה, ומכולם הטריד אותה ביותר השם פיטר. היא לא הכירה שום פיטר, אך הנה הוא צץ פה ושם במוחות של ג'ון ושל מייקל, ומוחה של ונדי התמלא כולו שרבוטים של שמו. השם בלט באותיות עבות יותר מכל שאר המילים, ובעודה מביטה בו חשבה גברת דרלינג שיש במראהו משהו שחצני.
"כן, הוא באמת די שחצן," הודתה ונדי בצער. אמה תחקרה אותה בעניין.
"אבל מי הוא, מתוקה שלי?"
"הוא פיטר פן, את מכירה אותו, אימא."
בתחילה גברת דרלינג לא הכירה אותו, אבל אחרי שהרהרה בילדותה הצליחה להיזכר בפיטר פן כזה שאמרו עליו שהוא חי עם הפיות. סיפרו עליו כל מיני סיפורים משונים, כגון שכשילדים מתים הוא מלווה אותם קצת בדרכם שלא יפחדו. באותה עת היא האמינה בו, אבל כעת, כשכבר הייתה נשואה ומלאת חוכמה, היא הטילה ספק בדבר קיומו.
"וחוץ מזה," היא אמרה לוונדי, "הוא בטח כבר גדל והתבגר בינתיים."
"הו לא, הוא לא אדם מבוגר," פסקה ונדי בביטחון, "ובגודל הוא בדיוק כמוני." היא התכוונה שגודלו דומה לגודלה, גם גופנית וגם נפשית; היא לא ידעה איך ידעה זאת, רק ידעה שהיא יודעת.
גברת דרלינג התייעצה עם אדון דרלינג, אבל הוא חייך בביטול. "זכרי היטב את דברַי," אמר, "אין זו אלא שטות שננה הכניסה להם לראש; סוג הרעיונות שמתאימים לכלב. אל תתערבי, זה יעבור מעצמו."
אבל זה לא עבר מעצמו, ועד מהרה חזר הילד הטורדני והבהיל את גברת דרלינג כהוגן.
ילדים משתתפים לפעמים בהרפתקאות מוזרות ביותר בלי שזה יטריד אותם. לדוגמה, הם עשויים לזכור להגיד, שבוע לאחר מעשה, שכשיצאו ליער הם פגשו שם את אביהם המת ושיחקו איתו. באותו אופן סתמי השמיעה בוקר אחד ונדי גילוי מפחיד. כמה עלים של עץ נחו על רצפת חדר הילדים, אף כי בבירור לא היו שם כשהילדים הלכו לישון בערב הקודם. בעוד גברת דרלינג מביטה בהם בתהייה, ניגשה אליה ונדי ואמרה בחיוך סבלני:
"נראה לי שזה שוב הפיטר הזה!"
"מה זאת אומרת, ונדי?"
"לא יפה מצִדו שהוא לא מנגב את הרגליים," אמרה ונדי באנחה. היא הייתה ילדה מאוד מסודרת.
היא דיברה באופן ענייני ביותר כשהסבירה שנדמה לה שפיטר נכנס לפעמים לחדר הילדים בלילה, מתיישב למרגלות מיטתה ומנגן לה בחלילי הפן שלו. למרבה הצער היא מעולם לא התעוררה ולא ידעה איך היא יודעת זאת, רק ידעה שהיא יודעת.
"אילו שטויות את מדברת, אוצר שלי. אף אחד לא יכול להיכנס לבית בלי לדפוק בדלת."
"אני חושבת שהוא נכנס דרך החלון," היא אמרה.
"אהובה שלי, זאת הקומה השלישית."
"אבל העלים נמצאו ליד החלון, נכון, אימא?"
וזה היה נכון; העלים נמצאו קרוב מאוד לחלון.
גברת דרלינג לא ידעה איך להגיב, כי נראה שהכול טבעי כל-כך לוונדי, שאי-אפשר לבטל את דבריה בטענה שהיא חלמה חלום.
"בתי," קראה האם, "מדוע לא סיפרת לי על כך קודם?"
"שכחתי," אמרה ונדי בקלילות. היא מיהרה כבר לארוחת הבוקר.
אח, בטח זה רק חלום.
אבל מצד שני, הנה עדותם של העלים. גברת דרלינג בחנה אותם בקפידה; מהעלים נותר רק שלד עורקיהם, אבל היא הייתה בטוחה שמקורם אינו בשום עץ שצומח באנגליה. היא ירדה על ארבעותיה, בחנה את הרצפה לאור הנר וחיפשה עקבות של רגל זרה. היא קשקשה במחתָה במעלה הארובה ונקשה על הקירות. היא שלשלה סרט מן החלון עד למדרכה ומדדה גובה של עשרה מטרים לא פחות ולא יותר, ולא היה בסביבה אף מרזב שניתן לטפס עליו.
אין ספק שוונדי חלמה.
אבל ונדי לא חלמה, כפי שהתברר כבר למחרת, בלילה שבו ניתן להגיד כי התחילו הרפתקאותיהם המופלאות של הילדים הללו.
באותו לילה שכבו כל הילדים במיטות כהרגלם. במקרה היה זה הערב החופשי של ננה, וגברת דרלינג היא שרחצה אותם ושרה להם שירי ערש עד שבזה אחר זה הרפו מכף ידה והחליקו ממנה אל ארץ השינה.
הם נראו כעת רגועים ומוגנים עד כדי כך שגברת דרלינג חייכה וחששותיה שככו, והיא התיישבה בשלווה ליד האח לתפור.
היא תפרה דבר-מה בשביל מייקל, שביום הולדתו כבר יתחיל ללבוש חולצות. ואולם האש הייתה חמה, והאור שבקע משלוש מנורות-הלילה בחדר היה קלוש, ועד מהרה צנחו כלי התפירה על ברכיה של גברת דרלינג. וכעת גם ראשה הורכן, בתנועה, הו, ענוגה כל-כך. היא נרדמה. הביטו בארבעתם: ונדי ומייקל שם, ג'ון כאן, וגברת דרלינג יושבת ליד האח. חסרה רק מנורת-לילה רביעית.
ובעת שישנה פקד אותה חלום. היא חלמה שארץ לעולם-לא התקרבה יתר על המידה, ושילד משונה פרץ והגיח ממנה. היא לא נבהלה ממנו, כי היה נדמה לה שכבר ראתה אותו, משתקף בפניהן של נשים חשוכות ילדים. אולי גם בפניהן של אמהות אחדות הוא משתקף. אבל בחלומה הוא ביתק את הקרום המחפה על ארץ לעולם-לא, והיא ראתה שוונדי וג'ון ומייקל מציצים אל תוך הפתח.
החלום לבדו היה עניין של מה בכך, אבל בעודה חולמת נפתח חלון החדר במשב של רוח, וילד זר אכן נחת על הרצפה. בעקבותיו נכנס גם כדור אור משונה, גודלו כגודל אגרוף, שזינק כה וכה בחדר כמו יצור חי, ולדעתי האור הוא שהעיר את גברת דרלינג משנתה.
היא קמה בזעקת בהלה וראתה את הילד, ואיכשהו ידעה מיד שזהו פיטר פן. אילו היינו שם אני או אתם או ונדי, ודאי היינו אומרים שהוא דומה לנשיקה של גברת דרלינג. הוא היה ילד יפה-תואר, לבוש בשלדי-עלים ובשרף הנוטף מן העצים, אבל הדבר המרתק ביותר בו היה שכל השיניים בפיו היו שיני חלב. כשראה שעומדת לפניו אישה בוגרת, הוא נהם וחשק את פניניו הקטנות.