ספר מעולה ומקסים.

יצירת מופת עולמית.

רשמית, כפי שכותב הסופר, "הספר נועד בראש ובראשונה להנאתם של ילדים וילדות אבל, אני מקווה, שלא יהיה בכך כדי לגרום לגברים ונשים להימנע ממנו."

להלן פירוש למשפט הנ"ל:

לילדים וילדות מומלץ מאד לקרוא ספר קלסי זה. הם ייהנו מאד מההרפתקאות של טום סוייר עם חברו המפורסם מאד האק (האקלברי פין) ילד נווד, בנו של שיכור, ועוד חברים. הם ייהנו מאד גם מהרומן של טום עם חברתו באקי תאצ'ר.

למבוגרים (כמוני) ומבוגרות, חובה ! לקרוא ספר זה. להתפעל מהדמיון היוצר של הסופר הגדול, ולהבין את הביקורת החדה שלו, ללא כל פשרות, כנגד המוסר הציבורי, מערכת המשפט, החינוך, אנשי הדת, ואנשי הכלכלה של אז - שנות השלושים והארבעים של המאה ה-19 - עשרות שנים לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, כשהעבדות עוד שלטה במדינות הדרום בארה"ב.

עלילת הספר מתרחשת בעיירה הדמיונית סנט פטרסבורג, במיזורי, ששוכנת על הנהר הגדול המיסיסיפי- עיירה דומה מאד לעיירה האמיתית הניבעל במיזורי על המיסיסיפי - עיירת נעוריו של הסופר. חלק מהדמויות השונות בסיפור זה לקוחות כנראה גם כן מהדמויות שהיו בחניבעל. אבל, רשמית, אלו הן דמויות מפרי דמיונו של הסופר ולכן, אין להאשימו בפגיעה, חס ושלום, בתושביה הטובים של הניבעל.

תרגיל דומה עשה הסופר הגדול, שלום עליכם, שהמציא את העיירה הדמיונית כתריאליבקה (עיירת נעוריו הייתה וורונקוב) כדי לספר בחופשיות על אנשי העיירה ולבקר בהומור את חלק מתושביה. (קשה לי להאמין ששלום עליכם הכיר את הספר הזה לפני ההמצאה של כתריאליבקה.)

אני מודה שזו בשבילי פעם ראשונה לקרוא ספר נפלא זה (אני כבר בן שבעים). מה לעשות ? בילדותי קראתי ספרים אחרים, ואני ממליץ לכל המבוגרים שטרם קראו אותו למהר ולקרוא אותו.

אני גם ממליץ מאד לקרוא את הכתבות בויקיפדיה על ספר זה. נכון להיום נכתבו עליו 59 כתבות בויקיפדיה - כמובן ב 59 שפות - כולל בעברית. אבל הכתבה הטובה ביותר שראיתי נכתבה לדעתי בצרפתית. למי שלא שולט בצרפתית, כמוני, מפעילים את התרגום לעברית וקוראים כתבה ארוכה מאד ומעניינת ביותר שכוללת את כל הרקע לכתיבת הספר, ניתוח מקיף שלו, ביקורות, רשימה מלאה של המון סרטים מסוגים שונים, יצירת אמנות ועוד שנוצרו על בסיס ספר זה.

לסיום - אני רוצה להודות למתרגם הספר, יניב פרקש, שלא רק השתדל להתאים את תרגומו לשפה האנגלית המדוברת של הספר, אלא, בנוסף, השקיע הרבה בהוספת מאות הערות שמבארות דברים רבים בספר, שאולי היו ידועים לקוראים האמריקאים של זמנו אבל אינם ידועים לקוראי העברית של ימינו.

הערה: לפי הויקיפדיה העברית יש לספר זה עוד 5 תרגומים ישנים ואחד עוד יותר חדש - אבל במקרה, זהו התרגום ששאלתי מהספרייה במודיעין. הכל תלוי במזל.

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.

אז כיום אני יוצאת מדי פעם למסעות שונים בין קלאסיקות שהילדה שהייתי לא הספיקה להגיע אליהן, והפעם: מארק טווין.
אני אוהבת לבקר ספרים שמחבריהם מתים, בעיקר כי המתים יודעים לקבל ביקורת הכי טוב, אבל במקרה של מר טווין אני חושבת שממילא ידוע ידע כיצד לקבל ואף לבקר את עצמו ואת החברה, בלי להתבייש.

העלילה של הרומן מתארת את העיירה סנט פטרסבורג שעל גדת נהר המיסיסיפי, מיזורי. באקלים אמריקאי טעון של טרום מלחמת האזרחים, בה רוח מקומית של עבדות, גזענות ופערי מעמדות נושבת חזק, חי טום סויר. ילד יתום, שובב, מלא דמיון ושתלטן למדי, המתגורר עם דודתו פולי. בהרפתקאותיו, מוצא את עצמו לעתים קרובות עם חברו ג’ו, והילד הנטוש, האקלברי פין. טום מאוהב בבקי, ילדה מכיתתו, ושונא את סיד, אחיו למחצה, שאותו הדודה פולי מעמידה כל הזמן כדוגמא.

באחת מהסצנות הראשונות והמפורסמות ביותר (זו שעל הכריכה), משכנע טום את ילדי השכונה השונים לתת לו תכשיטים קטנים ואוצרות עבור ה"זכות" לסייד את הגדר במקומו, תוך שימוש בפסיכולוגיה הפוכה. הסצנה הזו עוררה בי פליאה, שהרי רוב הילדים אוהבים לצבוע ולהתלכלך. אך ככל שהיטבתי להכיר את הילד, הבינותי, מה גם שמר טווין הבהיר זאת בצניעותו החושפנית:
“אילו היה טום פילוסוף דגול וחכם ככותב שורות אלה, היתה עולה בו כעת ההבנה כי עבודה היא כל דבר שמחויב אדם לעשות, בעוד משחק הוא כל דבר שאינו מחויב לעשות.”
טום נהג לעשות דברים שהיו מורכבים, מעייפים ומייסרים בהרבה מצביעת גדר, אבל עשה גם עשה ובלהט רב, כל עוד נעשו למען מטרה מקודשת אחת: הרפתקה. אם אין הרפתקה בעשייה, הדבר אינו שווה שיצא לפועל. צביעת גדר תהיה מהנה עבור רוב הילדים, אך לא עבור טום סויר. אין בכך שום סכנה, ריגוש או פחד.

טום גדל בבית אוהב ומוטלת עליו התנהגות הולמת. הוא משועמם מחייו במחיצת הדודה פולי הקפדנית המרבה באיסורים ובמחיצת הכומר, שהוא מורה קפדן הדורש שינון וחיקוי במקום התנסות וגילוי. נמאסו עליו המסרים הרומנטיים והאידיליים של הכנסיה שהוא מתחנך בה. הוא ממציא לעצמו הרפתקאות, ולצורך כך הוא מגייס את מה שלמד בסיפורי גבורה ברוח הרומנטיקה האבירית. הוא מצליח למצוא את הרפתקאותיו בכל מני צורות: על סירות נהר, בכרכרות, בין נערים לבנים עניים, בעקבות רוצחים ושודדים ובשוטטות במערות אפלות.

טום וחבריו מדברים על דברים כמו אורגיות, סכינים, רובים, עישון מקטרות ושימוש תכוף במילה “כושי”, אבל כל זה מתרחש בתוך בועה ילדותית. הם חבורת חולדות נהר חוליגנים, אבל ילדים בסופו של דבר. בכל זאת, אני מבינה את הקושי העומד בפני הורים וקוראים אל מול קלאסיקות כאלה. הן תצלומים של איך התנהגנו אז (ועדיין מתנהגים במקומות מסוימים), ובואו נודה, המין האנושי אינו פוטוגני במיוחד.

אח, דיסני, דיסני... לפעמים אתם עושים כל כך טוב, כל כך מדויק... שיניתם לחלוטין את כל עולם הקולנוע. אתם יוצרים ילדות יש מאין, לוקחים סיפורים, מחזות, אגדות - ומעבדים אותם לצורה מיוחדת שכל כך מאפיינת אתכם. לפעמים, העיבודים שלכם עולים בהרבה על המקור. שלגיה ושבעת הגמדים לנצח ייזכר כקלאסיקה פורצת דרך. "פרוזן" היה ועודנו העיבוד המוצלח ביותר לאגדת מלכת השלג. לולא העיבוד הקולנועי לנרניה, מעולם לא הייתי חושב לפתוח את הספר. היפה והחיה הוא סרט שככל שגדלים הוא רק משתבח. מרי פופינס עולה בהרבה על הגרסה הספרותית שלו.

אבל "פיטר פן" דפוק. בגללכם כמעט ולא קראתי את הספר הזה, ואני לא בטוח שאני סולח לכם על כך.

זה קצת מורכב, אז אני אסביר:
מכל סרטי דיסני הישנים שאהבתי ושגדלתי עליהם, פיטר פן היה, בהתחלה, האהוב עליי מכולם. כילד בגן תמיד חלמתי להיות פיטר פן, מלך הילדים האבודים המביא את וונדי ואחיה אל הארץ הפרטית שלי, להילחם בפיראטים, להתרועע עם אינדיאנים... אף פעם לא ממש יצא לי באותו הזמן לקרוא את הסיפור המקורי; התוודעתי אל פיטר פן קצת לפני שידעתי לקרוא, כך שהגרסה היחידה שהכרתי הייתה זאת של דיסני. אז מה השתבש? ובכן... אני זוכר את הרגע המדויק. זה זיכרון די מכונן שלי. אין לי מושג בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבהירות שצפיתי בסרט בפעם המי-יודע-כמה, ולצידי ישבה אחותי הגדולה. זה היה באחד הקטעים הגדולים של הסרט, בסלע הגולגולת, ישר אחרי שפיטר הציל את טייגר-לילי מקפטן הוק המרושע, והוא מתכוון להשליך אותו אל התנין. כלומר, פיטר התכוון להשליך את הוק, כמובן. הנה הוא שם, הפיראט המרושע, תלוי על וו מעל למים שבתוכם שוחה ברעבתנות התנין. ממש כשפיטר מתכוון לבעוט בהוק אל תוך פיו הרעב של התנין, אנחנו מקבלים רגע אחד שבו וונדי מזדעזעת: "אוי, פיטר, לא!"
בשבילי כילד זה היה קצת קשה להבין. מה כל כך רע בזה? למה וונדי כל כך מזדעזעת בקטע הזה? אז שאלתי את אחותי הגדולה למה וונדי אמרה כך. על זה אחותי הגדולה ענתה במילים: "כי זה מזעזע."
לא הצלחתי ליהנות יותר מהסרט. זה היה, בשבילי, רגע של בהירות. פתאום, אחרי כל השנים האלה שצפיתי ונהנתי וצחקתי על הוק כשהוא מתחמק בגמלוניות מהתנין - פתאום הבנתי, בתחושה עמוקה של בחילה, עד כמה חולני כל הסיפור הזה. האכזריות לא הלהיבה אותי יותר. הסלפסטיק לא העלה חיוך על פניי, כי אם תחושה עמוקה וכנה של גועל נפש. הסרט האהוב עליי הפך באחת לחוויה כמעט טראומטית. שנאתי את פיטר השחצן והמתעלל, שנאתי את וונדי על שאהבה אותו, שנאתי את האחים הקטנים שלה על שהתעללו באביהם, שנאתי את טינקרבל שלא ממצמצת פעמיים אחרי שהואשמה בניסיון רצח, שנאתי את כולם. לא, למעשה, היחיד שלא חשתי כלפיו איבה בכלל היה דווקא קפטן הוק. אפילו ריחמתי קצת על הפיראט הזה, ועל איך שהחיים התאכזרו אליו כל כך. הבנתי לחלוטין את רצונו להרוג את פיטר פן, ומצד שני לא הבנתי את רצונו של פיטר פן להרוג אותו. זה פשוט לא הסתדר לי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את הסרט הזה. עדיין לא צפיתי בו שוב.

ואז, הרבה מאוד שנים אחר כך, נתקלתי בספריה בספר הזה, פיטר פן, בגרסה המקורית והמוערת. פתחתי, רק מתוך סקרנות, ולא חשבתי שאמצא יותר מדי. ואז תפס את עיניי המשפט האחרון: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב."

חסרי לב?

זה לא היה כל כך צפוי. לא מה שחשבתי שייכתב אי פעם בספר ילדים. החלטתי לתת לזה, למרות הרתיעה הטבעית שלי מהסיפור על הילד הנצחי, עוד הזדמנות. התוצאות היו מרחיקות לכת; פיטר פן הוא ספר הילדים הכי אהוב עליי. (נו, השני הכי אהוב. לא שכחתי אותך, פו הדב.)

יש פה הכל. פשוט הכל. הכתיבה היא הרבה מעבר למקצועית, היא מלאה בחיים, בנשמה. מעבר לזה שהספור לעיתים שובר את הקיר הרביעי ופונה אל קהל הקוראים, יש לו הרבה מאוד נוכחות בסיפור עצמו. דעותיו של הסופר לגבי כל אחת ואחת מהדמויות - ואלה הן דעות מגוונות ומתוסבכות - מובעות בתוך הספר בצורות שלא משתמעות לשני פנים. אני חושב שמכל ספרי הילדים בעולם, האחד הזה הוא זה שמציג את הילדים והילדות בצורה הכי אמינה למציאות. ג'יימס מתיו בארי מציג את הילדותיות, עם הטוב שבה, וכן- אפילו עם הרע. הו, ויש רע. הספר איננו נרתע מלתאר את פיטר פן כשחצן, יהיר, מתנשא, ואפילו יותר מכך - כילד טראגי, בודד, שחיי הילדות הנצחיים שלו אולי נראים כמו חיי החלום, אבל למעשה הוא כלוא בתוך גופו שלו, והילדות באה עם מחירים כבדים מאוד; הוא אפילו לא יודע מה זה "נשיקה". והוא גם לעולם לא ידע. פיטר פן הוא ילד, במלוא מובן המילה. הוא חושב שהוא מרכז העולם כולו, הוא מאמין לכל מה שהוא אומר, כל המציאות בשבילו היא משחק "בכיאילו" אחד גדול. אני בטוח שאם הייתי קורא את זה כילד הייתי מגיע למסקנות אחרות לחלוטין ממה שהגעתי אליהם כאדם בוגר. אני חושב שאחד הקטעים האהובים עליי בספר הוא כשהסופר עצמו מתרגז על גברת דרלינג שמוכנה לקבל את פניהם של ילדיה בזרועות פתוחות לכשישובו. צריך לקרוא את זה כדי להבין לעומק את כל הרעיון, ואני לא רוצה להרוס, אז לא אפרט כאן יותר מדי.

המעניין הוא שמכל הדמויות, האחת שנראה כי הסופר מגלה כלפיה אמפתיה כלשהי זה דווקא קפטן הוק, הוא ולא אחר. מדובר, בניגוד לגרסה הקולנועית של דיסני, באדם מכובד, ג'נטלמני, משכיל, ואכזר מרושע לא פחות. בכל פעם בסיפור שהוא מופיע, זה פשוט תענוג. היריבות שלו עם פיטר פן כאן היא גם מסוג שונה. כי זאת תמיד השאלה הגדולה: למה הוק שונא את פן? מן הסתם, כי הוא כרת את ידו, אבל זה יותר מכך, לא כן? זה מרוכב יותר, עמוק יותר... הספר הזה נותן כמה וכמה תשובות.

הסיפור כאן נכתב בעדינות, ועם זאת עם הרבה מאוד תקיפות. הספר הזה ילדי מבלי להיות ילדותי, הוא טהור, מבלי להיות תמים, הוא מתחשב, ותוך כדי כך גם אכזרי, הוא קסום, מבלי להיות דביק. לחוויית הקריאה בספר הזה מתלווה איזושהי תחושה ערטילאית, כאילו זה לא ספר שמהעולם הזה, כאילו ניצוץ מהילדות מפעם בתוכך, שומע את הסיפור הזה, ומשווע לצאת... כי הוא מדבר בדיוק עליו, ללא משוא פנים, בלי מסכות. ילדים הם היצור הכי מסקרן עלי אדמות, והילדות היא התקופה הכי מסתורית בחייו של האדם. הספר הזה הוא היחיד שאני מכיר שלקח את שני המושגים האלה ופשוט וקל תרגם אותם לצורה של מילים וסיפור.

סיימתי את הספר "פיטר ו-וונדי" בתחושות מעורבות של בלבול, סיפוק, בגרות, ילדותיות... זה בכלל לא כמו שזכרתי את הגרסה הקולנועית. כלומר, כן, מדברים בכל האינטרנט בלי סוף על כך שפיטר פן של דיסני הוא דמות אפלה, לא דמות ראויה לחיקוי, מצמרר, מרושע... הספר הזה מסכים לחלוטין עם האמרה הזאת. הו, כן, פיטר פן הוא אפל. מאוד, מאוד אפל. אבל זה חלק ממה שהופך אותו לילד. יש בו גם צד תמים וגולמי, מטופש וגם אצילי לפעמים. הוא דמות מורכבת, עמוקה... זה מה שהספר הזה, עמוק. הוא לא שטחי וקרטוני כמו שזכרתי את הגרסה של דיסני. אני מנסה להגדיר בדיוק את התחושה של הקריאה בספר הזה, ושוב ושוב אני נכשל.

הערותיה של גילי בר הלל-סמו המצוינת מוסיפות הרבה מאוד מאוד לסיפור. לי אישית החלקים המהנים ביותר בסיפור היו כשההערות בצד האירו על העבר של הסופר, או על אנקדוטות מסוימות בסיפור שאולי היו נעלמות מעיניי, או משוות את הסיפור לגרסה המקורית שלו - שנכתבה בראשונה כמחזה. בסוף הספר הופיעו סוף דבר מאת המחברת, כמו גם ביוגרפיה קצרה על חייו של המחבר; ביוגרפיה מעניינת לא פחות - ולפעמים אפילו יותר - מהספר עצמו. לא אהרוס, אבל... רק אומר שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בכלל, ככל שאני יודע על סיפור מסוים שאני קורא, ככל שיש לי יותר מידע עליו, הסיפור הופך אצלי בראש ל"שלם" יותר, מלא יותר. ואני אוהב את זה. באופן כללי, ההקבלות בין הסיפור לחייו של ג'יימס עצמו מרתקות.
גמרתי את הספר, שוב עם המשפט הזה: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב." זה סיכום נפלא ומעורר השתאות על הספר הזה.

ואז ראיתי שיש עוד ספר: "פיטר פן בגני קנזינגטון".

או...קיי... לא ידעתי על זה. כלומר, בכלל. מסתבר שלפני שאפילו נכתב המחזה המקורי של פיטר פן, הסיפור הזה יצא לאור בשם: "הציפור הלבנה הקטנה". לא ידעתי כלום על הספר הזה, אז פשוט צללתי לתוכו.
זה היה ספר שונה לחלוטין מ"פיטר ו-וונדי", ומהרבה בחינות דווקא די דומה. הסיפור הוא שונה לגמרי, מקורי, שלא ראינו על שום מסך. זה, לדעתי, ספר המיועד לילדים קצת יותר קטנים, אבל הקסם לא נעלם. להיפך. נדמה לי שהדיוק הנכון ביותר לתיאור חווית הקריאה של הספר הזה הוא "קסום". לא דביק, לא מתייפייף, פשוט קסום וטהור. לא מנסה להיות ילדותי, אלה פשוט כזה. לא משתדל להיות תמים, אלא פשוט, בתמימות - תמים. בדיוק כמו ילדים. הסיפור השני הקטן הזה מוסיף הרבה מאוד לנפח של הסיפור, ולדמותו של פיטר פן. חובה לחלוטין, אסור לדלג.

זה ספר שאי אפשר לתאר בקצרה את החוויה שהוא נותן. המילה "חוויה" מופיעה כאן שוב ושוב; כי זאת באמת חוויה שונה ועמוקה, יותר מכל ספר "מבוגרים" שאי פעם קראתי. ספרות הילדים הקלאסית לא נועדה רק לילדים, וזה כל מה שאני אוהב בה. ילדים יכולים להביט בספר הזה ולחשוב על משהו אחד, בעוד המבוגרים מבחינים במסר בין השורות. אני כל כך אוהב ספרות כזאת, וזה אחד הז'אנרים האהובים עליי, אם לא הכי אהוב עליי. עבר די הרבה זמן מאז שקראתי את הספר הזה בפעם האחרונה, והזיכרון עדיין טרי מאוד אצלי בראש. זאת פשוט חוויה... חוויה. צריך לקרוא כדי להבין, מה לעשות.

כשאני חושב על זה, עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הגרסה של דיסני. נו... אולי כדאי לתת עוד הזדמנות, מתישהו.

היה לי מאוד מעניין לקרוא את פיטר פן "למבוגרים" - כך חוויתי את הספר המוער. זה לחוות את הסיפור המתוק הזה בעיניים אחרות, בשפה שונה ולהיזכר בסצינות - בעיקר המוסרטות דרך התיאור הספרותי הזה. ההערות בצד הטקסט מוסיפות להבנת הרקע - אבל פוגעות במידת מה ברצף של הקריאה - מה עוד שההערות הן קצת יותר מדי "מלומדות" לטעמי. בקיצור - חוויה נחמדה ולא שגרתית ברצף הקריאה הרגיל שלי.

אני חושב שאני לא יכול לתאר את הספר טום סוייר טוב יותר מאשר המילה "חמוד". הספר הזה הוא פשוט חמוד בכל רמ"ח אבריו.

אני אסביר.

ניגשתי אל הספר מבלי לצפות לשום דבר (חוץ מהקטע עם הגדר, שאת זה כולם מכירים) ונשבתי בקסמו מיד. תחושה דומה עברה בי כשקראתי פיטר פן. הספר הזה לוקח אותך ושואב אותך אל חלק מסויים מהילדות שלך שאתה פשוט רוצה להישאר בו עוד ועוד. הילדים מתנהגים כמו ילדים, המבוגרים מגיבים על מעשיהם כמו מבוגרים, וזה פשוט מדהים לראות בכמה חמידות כל העניין הזה נעטף.

אז מה העלילה? טום סוייר הוא ילד מופרע, שובב, מתחצף וטוב לב- כמו רוב הילדים. נקלע לצרות, ויוצר כאלה לא פחות, מתאהב, וחולם על הרפתקאות. מבלי להסגיר הרבה מהעלילה, כי אני בכל זאת רוצה שתהיה לכם החוויה המושלמת, טום סוייר וחברו ילד הרחוב האקלברי פין, שמשתוקקים להרפתקה, סוף כל סוף מקבלים אחת. היא מקבלת תפניות אפלות ומעניינות שהילדים לא ציפו להם. אל העלילה המרכזית הזאת מצטרפים עוד שלל סיפורים שעוברים על טום וחבריו.

יש שתי סיבות שבגללם הספר, לדעתי, עובד. הראשונה היא שיש פה, בניגוד ללא מעט ספרי ילדים אחרים, משהו שאני אוהב לתאר כ"הגשמת חלום". איזה ילד לא חולם להיות פיראט? איזה ילד לא חולם למצוא תיבת אוצר, ללכת לאיבוד ולעבור הרפתקאות? גם הילדים האלה חולמים על אותם הדברים, אלא שבניגוד למצופה, הם זוכים להגשים את החלומות האלה. מה שעובר לקורא המבוגר בראש כשהוא קורא על הכרזותיהם של הילדים על כך שהם עומדים להיות שודדי ים זה -'או, איזה חמודים הילדים האלה, הא? טוב, לא מזיק לחלום.' אבל אז דברים קורים. על אמת. והילדים באמת מאושרים מזה. ומתמודדים עם זה בלי שזה יפגע באמינות הספר.

הסיבה השנייה היא ההומור. מארק טווין הוא אדם מצחיק. התיאור שלו את הדברים, את התחושות של הילדים, האופן הרציני עד כדי גיחוך שבו הוא מציג את רגשות הילדים ואת משחקיהם, פשוט קורע אותי מצחוק. ברצינות, מצאתי את עצמי צוחק בקול רם לא פעם במהלך הקריאה.

אני מניח שאם יש משהו שלא בדיוק עבד מבחינתי זה כל המסביב. כלומר, כל ה- "אמירות הפוליטיות" שהיו נכונות לאותה התקופה, הסאטירה, כל הקטע עם האינדיאני... לא יודע, זה לא ממש התחבר לי עם שאר הספר, שהוא כולו מוקדש לילדים.

אבל עם כל זה נאמר, מעלותיו של הספר עולות בהרבה על מגרעותיו. הוא חמוד, כיפי, מעניין ומצחיק.

תנו הצצה אם עוד לא קראתם, מומלץ בחום.

בחנות ספרים ותקליטים בסוהו לונדון 1995, ביקשתי מהמוכרת את The piper at the gates of dawn - היא ניגשה למקינטוש וכעבור כמה דקות חזרה עם ספר מעוטר בכריכה קשה: The wind in the willows (הרוח בערבי הנחל). אני כמובן התכוונתי לתקליט שיחליף את העותק השחוק שהיה לי, אבל המוכרת עטורת הפירסינג כנראה הבינה רק ברוק מתקופת הPאנק והלאה והביאה לי את הספר שהפרק "החלילן" הוא החביב עלי בו, עם תיאור החיזיון הפסיכדלי של חפרפר ונברן. כך שלא פלא שסיד בארט בחר בשם הזה לתקליט הבכורה של הלהקה שייסד: פלויד הורוד (סתאאאם... שם הלהקה מורכב משמם של אומני הבלוז פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל).

את הספר באנגלית העתיקה התקשיתי לקרוא, לכן כשראיתי את הספר בגרסה המוערת מיהרתי לקנות אבל נטשתי באמצע. קריאת הטקסט המתורגם בליווי ההערות והביאורים פשוט התישו אותי (קרוב למחצית תכולת העמודים הם הערות וביאורים שאליהם נוספו גם הערות של המתרגם).

לא מזמן לקחתי את הספר שוב ליד ונהניתי כמו ילד לקרוא את הטקסט המקורי נטו, על ההרפתקאות של החברים המואנשים חפרפר, נברן, גירית וקרפד. גיליתי ספר נפלא, כולל האיורים המקוריים של ארנסט שפרד.

את המבוא הטרחני של אנני גייג'ר אני ממליץ לקרוא, אם בכלל, רק לאחר סיום קריאת הספר. גם על ההערות ורוב ההסברים שלה בשוליים אפשר לדלג. רוב ההערות נוגעות להקבלה בין עלילת הספר לחייו של קנת גרהם ומשפחתו ולנושאים שהעסיקו אותו ואת דעת הקהל באנגליה הקולוניאלית של תחילת המאה ה-20 (הספר נכתב ב-1908).

להוצאה האיכותית של אריה ניר מגיע שאפו!

מכירים את התחושה שאחרי ביקור ברכבת שדים או רכבת הרים בלונה פארק כאדם בוגר? אבל כזו שמתרחשת אחרי זכרון ילדות מאותו מתקן...
זוכרים משהו גדול ועוצמתי, ואז כבוגרים נכנסים והתחושה שונה לגמרי ופתאום הכל נראה הרבה יותר קטן והרבה פחות מרשים...והתחושה שמתלווה היא ספק חרטה ספק סגירת מעגל והבנה שההתבגרת.
ככה פחות או יותר הרגשתי כשקראתי את הספר המוער, אך באותה נשימה אציין שדירגתי את הספר ב-5 כוכבים מנצנצים באבק פיות.
את הסרט ראיתי בילדותי עד שהקלטת כבר קפצה במסך...(כן, כן, אני עוד מהדור שראה קלטות בוידאו) הערצתי את פיטר פן בכל מובן אפשרי.
אחרי קריאת הספר פתאום קלטתי כמה הגיבור הוא סוג של גיבור טראגי ואם חושבים על כמה מהתכונות שלו אז מבינים שיש לו גם כמה בעיות באופי, ואיך לומר, מושלם הוא בטח לא.
אני רוצה לצטט הערה שהייתה כתובה בספר, אך לפני כן חשוב לי להדגיש שלמרות התחושות שציינתי עדיין נהניתי לקרוא את הספר, פשוט הבנתי הכל מנקודת מבט אחרת ובוגרת, ואני עדיין שומרת בלבי אהבה לפיטר פן הילד הנצחי.
"חוסר היכולת של פיטר להשתנות ולהתפתח היא שעושה אותו דמות טראגית. כפי שצוין כבר, הוא לא רק הילד שלא רצה לגדול, אלא הילד שנידון לא לגדול לעולם. נגזר עליו להישאר ילד לנצח בעוד הילדים הסובבים אותו גדלים והופכים למבוגרים, השנואים עליו. לעולם לא יזכה לאהבה של אם, כי הפנה את גבו לאמהות; גם אהבה של בת זוג היא בשבילו דבר חולף, כי אינו בוגר דיו להכיל ולמצות אותה, ובנות הזוג מתבגרות ומשאירות אותו מאחור. הוא דמות טראגית כי למעשה אין לו שליטה ואין לו מוצא ממצבו." (עמ' 185, הערה 12)
ועוד ציטוט שאהבתי בספר:
"הסיבה שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא היא פשוט שלציפורים יש אמונה שלמה, כי אמונה שלמה שקולה לכנפיים" (עמ' 212)
קריאה מהנה!

הרוח בערבי הנחל \ קנת גרהאם.

אוי ואבוי, זהו ספר מקסים.
כשתקראו בו תבינו למה.
אלא שאליה וקוץ בה. כדי לספוג את משמעות המשפטים הארוכים, דרושה סבלנות שאינה תואמת את הקופצנות התזזיתית של תמונות הטלוויזיה. כדי להתחבר לאופיים העמוק של הנפשות הפועלות, נדרש להכיר לכל הפחות במקצת את את אופיים של בעלי החיים הקטנים, נברן, חפרפר, קרפד, לוטרה, עכברוני שדה ועוד, שהם למעשה הנפשות הפועלות בספר זה. וכדי לזהות את התמורות החברתיות שמתאר הספר, נדרש מעשה, שכמעט נחשב למעשה מגונה בימים טרופים אלו – צריך לחשוב.
ואם תעמדו בשלושת התנאים הללו, תמצאו כמוני שזהו ספר מקסים ואותי באופן אישי הדהים לגלות עד כמה השינויים החברתיים, גם אם הם שונים במראה החיצוני שלהם, כל כך דומים הם במהותם הפנימית וכל כך דומה התמורה האישית, שעושה השינוי הסביבתי על בני האדם.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה.

מעולם לא התלהבתי מהסיפור של הילד שלא רצה לגדול, זה שקוראים לו פיטר פן. כל המופעים, הסרטים והעיבודים השונים שפגשתי מדי פעם בילדותי ועד היום בעצם, לא השפיעו עליי באופן שבו אגדות אחרות השפיעו, כמו למשל הקוסם מארץ עוץ; אך מסיבות אישיות, החלטתי לקרוא את פיטר פן (הנקרא בעצם 'פיטר ווונדי'), ולא היו לי הרבה ציפיות. אבל הספר הפתיע, התקדמתי בעלילה והופתעתי, התחברתי לסגנון הכתיבה הייחודי של בארי ולאיורים שהתלוו לפרקים השונים וכמו כן קראתי בהתלהבות את רוב ההערות של המתרגמת, גילי בר הלל סמו.

הספר עצמו הפתיע אותי לטובה, כיוון שהוא שונה באופן מסוים מכל עיבוד דיסני או מחזה אחר; בגרסאות האחרות מעולם לא נחשפתי לצדדים האפלים של פיטר פן, צדדים שעשו את הספר מעט טוב יותר בעיניי מהעיבודים השונים. זהירות, ספוילרים,
הצד האפל של פיטר פן הוא לא בדיוק אפל - הוא יותר צד שלא חשפו בדיוק בסרטים השונים; את הצד היהיר, השחצן, את פיטר פן ששוכח מכל דבר לא טרחו להראות בגרסאות אחרות. פיטר הוא לא טלית שכולה תכלת, וארץ לעולם לא היא לא המקום הכי יפה שקיים בעולם; הילדים (וונדי, מייקל, ג'ון) עד מהרה לא זוכרים מי הוריהם, וכן, כנראה שיש לבארי ביקורת על העניין הזה אם באחד הפרקים הוא ציין "עד מהרה גברת דארלינג נשכחה".

לא הכל טוב בארץ לעולם לא, וגם לא אצל פיטר פן; אך עדיין יש לספר סוג של קסם שכזה שלא מצאתי בגרסאות הבמה והמסך, קסם מיוחד שכזה.

אבל, יש סיבה למה לא נתתי לספר 5 כוכבים, ונתתי רק 4 - הפרק האחרון שבספר, זה שנקרא "כשוונדי גדלה", הרס עבורי מעט מהתמימות בספר. הפרק, המתאר כיצד הילדים האבודים כולל גיבורי הספר הולכים וגדלים, שוכחים כיצד לעוף ושוכחים מקסם; בעוד פיטר פן נשאר הילד שאינו יכול לגדול אבל הילד שגם אינו רוצה לגדול. כולם סביבו גדלים, מתחתנים, והתיאורים של בארי, אפרוריים וקודרים באופן שפוגע בתמימות הנעימה שעד כה הציג, שדיבר על אבק פיות ועל 'האם אתם מאמינים בפיות?',
לדעתי, בארי יכול היה לסיים את הספר בפרק ה-16, בסצנה בה המשפחה מתאחדת ופיטר צופה בחלון והמחבר טוען שזהו "אושר שיהיה מנוע ממנו לעולם". פסקה קטנטנה כזאת לא הורסת תמימות, היא פשוט מכילה כמה מילים שמחות שיש בהן תמהיל של עצב בסופן.

בכל מקרה, למרות שהפרק האחרון הרס לטעמי משהו בספר הזה ואפשר היה לוותר על חלקים נרחבים ממנו, עדיין אני ממליץ על קריאת הספר, לאלו שרוצים לגלות קצת יותר מהילד שאינו יכול לגדול.