הזמן והמקום, רק בהם אני בטוח: 2 במארס, 1908, שיקגו. מעֵבר להם ערפל ההיסטוריה והכאב, וכעת אני צולל:
השכם בבוקר, צעיר כחוש מצלצל בפעמון בלינקולן פְּלֵייס 31, מעונו של ג'ורג' שיפִּי, המפקד האימתני של משטרת שיקגו. המשרתת, המתועדת כתֶרֶזָה, פותחת את הדלת (הדלת ודאי משמיעה חריקה מבשרת-רעות), סוקרת את הצעיר מנעליו המזוהמות עד לפניו השחומות, ומגחכת לאות שמוטב שתהיה לו סיבה טובה לבואו לכאן. הצעיר מבקש לפגוש את המפקד שיפִּי באופן אישי. במבטא גרמני תקיף מבהירה לו תרזה שהשעה בהחלט מוקדמת מדי, ושהמפקד שיפִּי לעולם אינו מעוניין לקבל מישהו לפני תשע. הוא מודה לה בחיוך ומבטיח לחזור בתשע. היא אינה מצליחה לזהות את מבטאו; היא מתכוונת להזהיר את שיפִּי שהנוכרי שחיפש אותו נראה חשוד ביותר.
הצעיר יורד במדרגות, פותח את השער (שאף הוא משמיע חריקה מבשרת-רעות). הוא מכניס את ידיו לכיסיו, אבל אז מושך את מכנסיו מעלה – הם עדיין גדולים עליו. הוא מביט ימינה, מביט שמאלה, כחוכך בדעתו. לינקולן פְּלֵייס הוא עולם שונה; הבתים האלה כמוהם כארמונות, החלונות גבוהים ורחבים; אין רוכלים ברחובות; למעשה, אין איש ברחוב. העצים מצופי הכפור מנצנצים באפרוריות הבוקר; ענף שנשבר תחת כובד הקרח נוגע במדרכה, מרשרש בקצותיו הקפואים. מישהו מציץ מאחורי וילון בבית שמעֵבר לרחוב, הפנים חיוורות כאפר על רקע החלל החשוך מאחור. זו אשה צעירה: הוא מחייך אליה, והיא מסיטה את הווילון במהירות. כל החיים שיכולתי לחיות, כל האנשים שלעולם לא אכיר, לעולם לא אהיה, הם בכל מקום. כזה הוא כל העולם.
החורף המאוחר התעלל בעיר בעליזות. שלגי ינואר הזכים וצינות פברואר הסגופות חלפו להם, וכעת הטמפרטורות עולות לכאורה ויורדות ברשעות: הארס של סופות קרח שרירותיות, הגופים המותשים המייחלים נואשות לאביב, כל הבגדים המדיפים צחנה של עשן תנורים. כפות רגליו וידיו של הצעיר קפואות, הוא מניע את אצבעותיו בכיסים ומדי צעד או שניים הוא מטופף על בהונותיו כרוקד, לאפשר לדם לזרום. כבר שבעה חודשים שהוא בשיקגו, ורוב הזמן היה לו קר – עכשיו החום של סוף הקיץ אינו אלא זיכרון של סיוט שונה. ביום חמים גחמני של אוקטובר הלך עם אולגה לָאגם בצבע החזזית, שעכשיו הוא מוצק בקיפאונו, והם צפו בשלווה הקצבית של הגלים הקרֵבים והירהרו בכל הדברים הטובים שעשויים לקרות יום אחד. הצעיר צועד לעבר רחוב וֶבְּסטֶר, עוקף את הענף השבור.
העצים האלה מוּשקים בדמֵנו, היה איזָדוֹר אומר מן-הסתם, הרחובות מרוצפים בעצמותינו; הם אוכלים את ילדינו לארוחת-בוקר, ואחר-כך משליכים את השאריות לפח. רחוב וֶבְּסטר כבר ער: נשים עטופות במעילים רקומים בעלי צווארוני פרווה נכנסות למכוניות מול בתיהן, מרכינות את ראשיהן בזהירות לגונן על הכובעים הרחבים. גברים בערדליים ללא-רבב נדחקים פנימה בעקבות הנשים וסיכות חפתיהם מנצנצות. איזָדור טוען שהוא אוהב ללכת למקומות של העולם האחר, אלה שהקפיטליסטים חיים בהם, ולהתענג על הרוֹגַע שבעושר, על השקט המוקף עצים. ובכל-זאת הוא חוזר לגטו להתרגז; שם אתה תמיד קרוב לרעש ולמהומה, תמיד שרוי בסירחון; שם החלב חמוץ והדבש מר, הוא אומר.
מכונית ענקית, מתנשמת כמו שור נסער, כמעט דורסת את הצעיר. הכרכרות נראות כמו ספינות, סוסיהן שמנמנים, נקיים וצייתנים. פנסי הרחוב עדיין דולקים, משתקפים בחלונות-הראווה. באחד החלונות ניצב אימום חייטים נטול ראש, עוטה בגאווה שמלה לבנה עדינה ששרווליה משתלשלים ברפיון. הוא נעצר מולו, האימום עומד בלי-נוע כמו אנדרטה. גבר מתולתל, בעל פני סנאי, עומד לידו, לועס סיגר כבוי, כתפיהם כמעט מתחככות. ריח גופו של הגבר: לח, מיוזע, עטוף בד. הצעיר רוקע בכל אחת מרגליו להקל את כאב השלפוחיות שגרמו לו נעליו של איזָדור. הוא נזכר בימים שאחיותיו מדדו את שמלותיהן החדשות בבית וציחקקו בשמחה. טיולי הערב בקישינֶב; הוא התמלא גאווה וקנאה, כי בחורים נאים חייכו אל אחיותיו בטיילת. היו אז חיים. בית הוא המקום שבו מישהו מבחין שכבר אינך בו.
הוא נענה לריח המפתה של לחם חם ונכנס לחנות-מכולת בקְלארק פינת וֶבְּסטר – "לוּדוויג מצרכים" היא נקראת. בטנו משמיעה קרקור רם כל-כך, עד שמר לודוויג נושא את מבטו מן העיתונים שעל הדלפק ומזעיף אליו פנים בעודו נוגע בכובעו. העולם תמיד גדול מתשוקותיך; הרבה אף-פעם אינו מספיק. מאז קישינב לא היה הצעיר בחנות גדושה כל-כך: נקניקים נתלים מקורות התקרה הגבוהות כמו אצבעות מעוקלות ארוכות; חביות של תפוחי-אדמה מדיפות סירחון של חימר; צנצנות של ביצים מוחמצות עומדות בשורה כמו דגימות מעבדה; קופסאות עוגיות, חייהן של משפחות שלמות מצוירים עליהן – ילדים שמחים, נשים מחייכות, גברים מיושבים; פחיות סרדינים, נערמות זו על זו כמו טבליות; גליל של נייר קצבים, כמו ספר-תורה תָּפוח; מאזניים קטנים בשיווי-משקל בוטח; סולם שעוּן אל מדף, ראשו בשמי החנות העמומים. בחנותו של אדון מנדלבאום היו גם הממתקים גבוה על המדף, כך שילדים לא יכלו להגיע אליהם. מדוע מתחיל היום היהודי עם שקיעת החמה?
שריקת קומקום עגמומית, מאחור, מבשרת את כניסתה של אשה תיאטרלית, שופעת שיער. היא מחזיקה כיכר לחם מסוקסת, מערסלת אותה בזהירות, כאילו הכיכר היא ילד. בתו המשוגעת של רוזנברג, שנאנסה בפוגרום, התהלכה לאחר-מכן עם כרית בזרועותיה במשך ימים. היא ניסתה להיניק אותה, וילדים רצו אחריה בתקווה לראות ציצי של יִיד. "בוקר טוב", אומרת האשה בהיסוס ומחליפה מבטים עם בעלה – עליהם להשגיח עליו, זה מובן. הצעיר מחייך ומעמיד פנים שהוא מחפש משהו על המדף. "אפשר לעזור לך?" שואל מר לודוויג. הצעיר אינו אומר דבר; הוא לא רוצה שיֵדעו שהוא זר.
"בוקר טוב, גברת לודוויג, מר לודוויג", אומר גבר בהיכנסו לחנות. "מה שלומכם היום?" הפעמון הקטן מוסיף לצלצל בשעה שהאיש מדבר בקול עייף, צרוד. האיש זקן, אך נטול שפם; מונוקל מתנדנד על בטנו. הוא מרים את כובעו אל גברת ומר לודוויג, מתעלם מן הצעיר, שמשיב לו בניד ראש. מר לודוויג אומר: "מה שלומך, מר נוֹת? איך השפעת שלך?"
"השפעת שלי בסדר גמור, תודה. הלוואי שיכולתי להגיד אותו דבר על עצמי". מקל ההליכה של מר נוֹת מעוקל. העניבה שלו ממֶשי, אך מוכתמת; הצעיר יכול להריח את נשימתו – משהו נרקב בתוכו. אני לעולם לא אהיה כמוהו, אומר הצעיר בלבו. הוא מתרחק מן השיחה-הבּטֵלה הנעימה אל הלוח שליד דלת-הכניסה וקורא את העלונים שנעוצים אליו.
"קמפור היה עוזר לי", אומר מר נוֹת. "וגם גוף צעיר, חדש".
"הגופים נגמרו לנו", אומר מר לודוויג. "אבל קמפור יש לנו".
"אל תדאג", מקרקרת גברת לודוויג. "הגוף הזה ישמש אותך טוב עוד הרבה זמן".
"תודה לך, גברת לודוויג", אומר מר נוֹת. "אבל תודיעו לי אם יגיעו גופים חדשים".
ביום ראשון הבא, באולם בִּיז'וּ, קורא הצעיר, מככב ג'וֹ סֶנטְלי ב"בילי הנער". קונגרס האימהות של אילינוי מזמין לסימפוזיון על "ההשפעה המוסרית של הקריאה". במועדון יֵיל מרצה דוקטור הוֹפמֶנשְׁטַל על "צורות של דֶגֶנֶרציה: גוף ומוסר".
עם צנצנת הקמפור ועם הכובע בידו השמאלית מתאמץ מר נוֹת לפתוח את הדלת בימינו, והמקל נע מעלה-מטה על זרועו. גברת לודוויג נחפזת לעזור לו, עדיין אוחזת בלחם, אך הצעיר מגיע לדלת לפניה ופותח אותה בשבילו, לקול צלצולו העליז של הפעמון הקטן. "תודה", אומר מר נוֹת ומנסה להרים את כובעו, והמקל ננעץ במפשׂעתו של הצעיר. "סלח לי", אומר מר נוֹת ויוצא.
"במה אפשר לעזור לך?" שואל מר לודוויג מאחורי הדלפק בנימה צוננת אף יותר, כי האיש הצעיר מרגיש הרבה יותר מדי בנוח-ובנעימים בחנותו. הצעיר חוזר אל הדלפק ומצביע על המדף של צנצנות הסוכריות. מר לודוויג אומר: "יש לנו כל-מיני טעמים: תות, פטל, מנטה, יערת-דבש, שקדים. מה אתה מעדיף?" הצעיר נוקש באצבעו על הצנצנת שבתוכה סוכריות לבנות בגודל חמישה סנט, הזולות ביותר, ומושיט למר לודוויג עשרה סנט. יש לו כסף לבזבז על הנאה, הוא רוצה להראות להם. אני בדיוק כמו כל אחד אחר, נוהג איזָדור לומר, כי אין אף-אחד כמוני בכל העולם כולו.
מר לודוויג נועץ בו מבט נוקב; בסופו של דבר הזר עלול להחזיק אקדח בכיסו. אבל הוא שוקל חופן סוכריות על המאזניים הקטנים, גורע אחדות, ומחליק את השאר לתוך שקיק של נייר שעווה. "בבקשה", הוא אומר. "תיהנה". הצעיר מכניס מיד סוכרייה אחת לפיו, בטנו מקרקרת בציפייה – מר לודוויג שומע את הקרקור, שולח מבט אל גברת לודוויג. לעולם אל תיתני אמון באדם רעב, אומרות לה עיניו, בעיקר לא באדם רעב שאינו מסיר את כובעו וקונה ממתקים. הסוכרייה בטעם תפוח חמוץ, פיו של הצעיר מוצף רוק. הוא מתפתה לירוק אותה, אבל הסוכרייה מאפשרת לו להשתהות בחנות, לכן הוא מעווה את פניו ומוסיף למצוץ אותה, וחוזר אל לוח-המודעות לקרוא בו שוב. בתיאטרון הבינלאומי, ריצ'רד קֶרְל במופע המוזיקלי החדש שלו, "השה של מרי". דוקטור ג'ורג' האוּ מבטיח איזה מרפא לחסימת ורידים, הרעלת דם, שלפוחיות וחולשת עצבים. מי כל האנשים האלה? פניו של דוקטור האוּ מופיעות על העלון – הוא אדם מפחיד, שפם שחור נכבד על פניו הלבנות. ורידיה של אולגה נפוחים תמיד; אחרי העבודה היא מתיישבת ומניחה את רגליה על כיסא אחר. היא אוהבת לנקב את השלפוחיות ברגליו ולנקז אותן. אמא נהגה לטבול את רגליה הסובלות מדליות בגיגית מים חמים, אבל תמיד שכחה את המגבת. הוא שהיה מביא אותה, רוחץ את רגליה ומנגב אותן. כפות רגליה היו רגישות לדגדוגים; היא היתה צוֹוחת כמו ילדה.
הסוכרייה כבר נמסה כמעט לגמרי, וכעת היא מרה. הוא אומר שלום למר ולגברת לודוויג, שאינם מגיבים, ויוצא החוצה. הסוסים נוֹקשים בפרסותיהם, פולטים פלומות אדים. הוא מנענע בראשו כלפי שלוש נשים ואלו מחישות את צעדיהן בהתעלמות ממנו ועוקפות אותו; זרועותיהן שלובות, כפות ידיהן מתחממות בתוך ידוניות פרווה. גבר עב-צוואר, שלועס בדל סיגר, קונה עיתון מילד שפותח מיד בצעקה: "אקדוחן ידוע נורה בקטטה!" הצעיר מנסה ללכסן מבט אל הכותרות מעֵבר לכתפו של הילד, אבל הלה – גלוי ראש, צלקת חוצה את פניו – רץ לו הלאה, צורח: "פֶּט גָארֶט, איש החוק שירה בבילי הנער, נהרג בקרב אקדחים". בטנו של הצעיר מקרקרת שוב והוא לוקח סוכרייה נוספת. הוא שמח שנשארו לו עוד כמה; הוא נהנה מבעלותו עליהן. בילי. שם נחמד, שם לכלב נרגז אך שמח. פֶּט הוא כבד-משקל, כבד-ראש, כמו פטיש חלוד. הוא מעולם לא הכיר מישהו בשם בילי או פֶּט.
כעבור זמן קצר הוא צועד אל דלתו של מפקד-המשטרה שיפִּי. סוכרייה נוספת מתמוססת תחת לשונו, המרירות צורבת את גרונו, מכווצת את נחיריו. הוא מחכה שהסוכרייה תימס לגמרי לפני שיצלצל בפעמון; הוא יכול לראות צללית נעה מאחורי הווילון. הוא נזכר בערב מילדותו שבו שיחק במחבואים עם חבריו – הם התחבאו, הוא חיפש; אחר-כך הם הלכו כולם הביתה, בלי לומר לו. הוא המשיך לחפש אחריהם עד מאוחר בלילה וצעק אל החושך המלא בצלליהם: "הנה אתם. אני יכול לראות אתכם", עד שאולגה מצאה אותו ולקחה אותו הביתה. נטיף קרח דמוי פגיון ניתק משולי הגג הגבוה ומתרסק על הארץ. הוא מצלצל בפעמון; שיפִּי פותח את הדלת; הצעיר נכנס אל המבואה האפלולית.
בתשע אפס-אפס פותח המפקד שיפִּי את הדלת ורואה צעיר בעל תווי-פנים נוכריים שלובש מעיל שחור, וחובש מגבעת, ומראהו הכולל כשל פועל. במבט המקיף הקצר שנתן באורחו, יכתוב ויליאם פ' מילר ב'טְריבְּיוּן', קלט המפקד שיפִּי פֶּה אכזרי, ישר, עב שפתיים, וזוג עיניים אפורות, קרות ובוערות בעת-ובעונה-אחת. לצעיר הכחוש, השחרחר הזה – בלי ספק סיציליאני או יהודי – היה מראה שיכול לעורר צמרמורת של חשד בלבו של כל אדם הגון. אבל מפקד-המשטרה שיפִּי, שרֶשע אף-פעם לא עירער את שלוותו, הזמין את הזר לחדר-האורחים הנוח שלו.
הם עומדים בדיוק בפתח של חדר-האורחים, והצעיר אינו בטוח אם להיכנס. לאחר רגע ארוך של היסוס מבשר-רעות – בעוד שיפִּי מהדק את לסתותיו, אנקור מבולבל מצייץ ממש מחוץ לחלון, צעד שורט את הרצפה בקומה העליונה – הוא תוחב מעטפה לידיו של שיפִּי.
"הוא נתן לי מעטפה ששמי וכתובתי רשומים עליה", יספר המפקד שיפִּי למר מילר. "לא התעכבתי להתחיל לבדוק את המעטפה. כמו ברק היכתה בי המחשבה שלאיש הזה אין שום כוונות טובות. הוא נראה לי כמו אנרכיסט. תפסתי אותו בזרועות וכופפתי אותן אל מאחורי גבו וקראתי לאשתי: 'אמא! אמא!'"
אמא שיפִּי חשה פנימה בכל הכוח הטבעי שמשתמע מֵאִמא. היא מוצקה וחזקה, ראשה גדול; בחפזונה היא כמעט מועדת. בעלה אוחז בידיו של סיציליאני או יהודי, והיא, באימה, מהדקת את כף ידה אל חזהּ ומשתנקת בקול. "תחפשי לו בכיסים", מצווה המפקד שיפִּי. אמא טופחת על כיסיו של הצעיר, ידיה רועדות, ריחו החמצמץ מהפך את קרביה. הצעיר מתפתל ונאבק להיחלץ, נוהם כמו חיית-פרא. "אני חושבת שיש לו אקדח", צוֹוחת אמא. המפקד שיפִּי שומט את ידיו של הזר ושולף במהירות את אקדחו. אמא חומקת וכושלת לעבר שטיח-הקיר, שעליו – דבר שאינו חומק מעיניו של ויליאם פ' מילר – ג'ורג' הקדוש הורג דרקון מתפתל.
נהגו של המפקד שיפִּי, פוֹלי, שזה עתה הגיע כדי להסיעו אל בית העירייה, רץ נזעק במעלה המדרגות לשֵׁמע קולות המאבק ושולף את אקדחו, בעוד הנרי, בנו של המפקד שיפִּי (בחופשה מהאקדמיה הצבאית קאלוֶר), דוהר מחדרו במורד המדרגות בפיג'מה ולופת חרב קהה נוצצת. הצעיר חומק מאחיזתו של המפקד שיפִּי, נסוג לאחור למשך רגע ארוך – פוֹלי פותח את הדלת ואקדח בידו, הנרי מועד במורד המדרגות, אמא מציצה מאחורי הדרקון – ואז מסתער על המפקד. בלי לחשוב יורה המפקד שיפִּי בצעיר; הדם פורץ כל-כך בחוזקה עד שהשטף האדום מסמא את פוֹלי, ומאחר שהוא מיומן ומכיר את רתיעתו של המפקד שיפִּי מרוחות-פרצים, הוא טורק את הדלת מאחוריו. המפקד נבהל מפוֹלי ויורה גם לעֶברו, ואז הוא חש בְּגוף שממהר אליו, והוא סב לאחור כאקדוחן מנוסה ויורה בהנרי. הזר הנאלח ירה בפוֹלי וריסק את שורש כף ידו, ואחר-כך בהנרי, והקליע פילח את ריאתו. כתוצאה מכך שיפִּי ופוֹלי יורים עוד כדורים, ושבעה מתוכם פוגעים בצעיר, ודמו ומוחו נשפכים וניתזים על הקירות ועל הרצפה. לכל אורך הקרב, כותב ויליאם פ' מילר, לא פצה האנרכיסט פה. הוא הוסיף להילחם בעקשנות ופיו המרושע חשוק ועיניו עוטות נחישוּת איומה-למראה. הוא מת בלי קללה, בלי תחינה, בלי תפילה.
המפקד שיפִּי עומד קפוא, עוצר את נשימתו, פולט אותה בהקלה כשהאיש הצעיר מת, ועשן האקדח שט בחדר לאטו, כמו להקת דגים.