“אח, איזה הזוי - מסתבר שאת הבחורה הראשונה שיצא לי לנהל איתה מערכת יחסים משמעותית, הכרתי בכלל מאחותי, שבעבודה שלה היא עובדת עם איזו מישהי, שמכירה איזה מישהו, שמכיר את מ'.
באיזשהו תאריך בפברואר 1989, התחתנו. היה חם יחסית לעונה, אני זוכר. ממוצע הטמפרטורות בחודש זה הוא כ- 0 מעלות. אבל בחוץ, ביום החתונה שלנו, היו אולי איזה 20 מעלות. הלכתי בטוקסידו קל. מ' צעדה במלכותיות בשימלת קטיפה לבנה של כלה, ללא שרוולים. קצת מוגזם, כי לא היה כזה חם, אבל שיהיה. החתונה הייתה חילונית, ללא רב, כי לא היינו ממש דתיים. אני ו-מ' הזמנו צלם שיצלם במצלמה ממש חדישה ונדירה (בכל זאת, שנת 1989, אז הכל באופו יחסי) כדי שהילדים שלנו יוכלו לראות איך נראה יום חתונתנו. הכל הלך טוב, ובאותו יום הייתי מאושר.
ידעתי שאני עומד בקרוב לעזוב את בלארוס ולעלות לארץ. כבר שם עבדתי בדפוס, אז לפני שנפרדתי מארץ הולדתי, הלכתי בין היתר לבקר בבית הדפוס, להגיד שלום ולהודיע על עזיבתי.
אני על המטוס לארץ ישראל. מ' כבר בהיריון. כנראה שזו תהיה בת, אבל עדיין לא בטוחים. אני מלא חששות. אומרים במטוס שבנתב"ג יש 30 מעלות בחוץ. שרב. אני מוריד את השכבות שעוד היו לי. כשאני יורד, בנוסף לחום, נורא מלוכלך כאן בארץ. ברוסיה הכל מצוחצח, נקי ומסודר. אבל טוב, לפחות כאן אין שילטון קומוניסטי, ויש לארץ הזו יותר מה להציע לנו, מאשר חלב, ביצים, לחם ודברים בסיסיים.
בשנים הראשונות שלי בארץ, בין השאר, למדתי באולפן. זה היה ממש קשה. מ' הייתה יותר טובה.
עשיתי גם מילואים, כי רצו שאתרום קצת לצבא הישראלי. כשחייתי ברוסיה שירתתי בצבא, אבל בצבא האדום, ושם עזרתי לבסיס בנושא הניווט.
וזהו, נראה לי.
***
ובכן, מה שקראתם עכשיו היה ניסיון עלוב שלי לכתוב ביוגרפיה של אבא שלי, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, אך שנכתבת על ידי בנו - כלומר, אני.
וכמו שבטח ראיתם, אני לא יודע עליו מי יודע מה. אם הייתי מעלה את זה על הדפוס, זה היה בקושי ממלא עמוד שלם, אולי עשר עמודים כולל ההקדשה, התודות, תוכן העיניינים, התקציר והשבחים שקיבל הספר מאנשים מנומסים ונחמדים במיוחד שריחמו עליי או משהו כזה.
אבל כאן - בביוגרפיה של יוסף טומי לפיד, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, ונכתבה על ידי בנו יאיר לפיד - כאן יש 400 ומשהו עמודים. זה מטורף!
ועוד בכזו אוטנטיות הוא עשה את זה. לרגעים ממש הרגשתי כאילו אני קורא ספר של טומי, ולא של יאיר. אבל אז קלטתי שטומי כבר לא נמצא בין החיים. יאיר ממש העלה אותו מהמתים!
האמת היא שלא ידעתי הרבה על טומי. כל מה שידעתי, זה שהוא היה פוליטיקאי, אולי גם קצת עיתונאי, ניצול שואה שהפסיק להאמין באלוהים בעיקבות מה שראה שם. הספר הזה באמת נתן לי הרבה מידע מעניין עליו, מה שנקרא: "מאחורי הקלעים של כל מה שידעתי עליו לפני הקריאה".
יאיר לפיד יודע להתנסח בצורה מופתית, כהרגלו. טומי לפיד הוא אדם שעבר הרבה בחיים ושיש לו לא מעט לספר. וביחד, מדובר בשילוב מנצח.
אפשר לחלק את הספר לשלושה חלקים:
חלק ראשון - הילדות בנובי סאד שביוגוסלביה
חלק שני - העלייה לארץ וההתקלאמות
חלק שלישי - ההתפרסמות וההפיכה לאיש ציבור
את החלק אהבתי הכי הרבה - 5 כוכבים
את החלק השני הכי פחות אהבתי - 3 כוכבים
את החלק השלישי אני מדרג איפושהו באמצע - 4 כוכבים. אולי קצת יותר קרוב ל-5 (בעיקר בגלל הסוף, ומישפט המחץ שסוגר אותו)
וביחד - 4 כוכבים, אולי 4 וחצי.
כן, כי יש רגעים כאלה שיאיר לפיד נסחף קצת עם הכתיבה ועם אהבתו העזה לאביו ותחושת השליחות וכותב יותר מדי על דברים שאפשר לקצר בהן. ולפעמים גם יש תחושה שאולי יאיר קצת כותב קטעים שאולי לא באמת קרו ודוחף אותם לספר... אבל בסך הכל זהו ספר חשוב על בן אדם חשוב שנהניתי להכיר אותו ולקרוא עליו, ובעיקר אהבתי את הרעיון הגאוני של לכתוב ביוגרפיה על מישהו אחר, אבל מנקודת מבטו של אותו מישהו. אז שאפו ענקי על זה.
מומלץ בחום.
(נקודה למחשבה: אם יוסף טומי לפיד היה בחיים, והוא היה קורא את הספר - איך לדעתכם הייתה נראית הסקירה שלו עליו? האם הייתה חיובית, או שמא שלילית? כי מצד אחד, זה הבן שלו, והוא יודע על אבא שלו כל כך הרבה אז זו גאווה ענקית. אבל מצד שני, יכול להיות שטומי לא היה רוצה שיכתבו אודותיו כל כך הרבה פרטים, שחלקם מאוד אישיים, או לפחות ללא רשות, ואולי גם אם יש קטעים שלא באמת קרו אז זה בטח לא היה ממש נעים לאבא לקרוא את אותם קטעים מומצאים. כמו שאמרתי, נקודה למחשבה.)”
