“כמו בשארית היום, ספרו המופתי, מתחשבן קזואו אישיגורו עם התקרנפות ולאומנות. שלא כמו בשארית היום, ספרו המופתי, אישיגורו מביא את תמונת הראי של היחס למלחמת העולם השנייה, בריטניה בשארית היום, יפן, באמן של העולם הצף.

התפכחות, היא מצב תודעתי בשני הספרים. בשארית היום הגיבור מגלה בשארית חייו כי הקריב אותם על מזבח עבודה שבלעה לא רק חייו, אלא גם את זכותו לחשוב. בהיותו באטלר מצטיין בכל רמ"ח אבריו, הוא מכופף את רצונותיו ומכבה את מחשבתו וממסמס את ההזדמנויות שלו למען מי שאינו ראוי לכל ההקרבה הזאת. תחושת ההחמצה, מרירה וכואבת, מלווה את תהליך ההתבגרות שעובר הגיבור בהיותו מבוגר, ואין דרך חזרה.

באמן של העולם הצף, צייר מוכשר ומפורסם מנסה ליישב את חייו שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשהדור הצעיר מורד באסכולה הלאומנית שהביאה את יפן אל חורבן ומוות. בצד נימוסים מן העולם הישן, דיבור בגוף שלישי ומערכת שידוכים מסובכת, הדור הצעיר מנסה להשיל את העבר ולהתחבר ככל יכולתו אל תרבות המערב.

הגיבור הוא צייר שבילה את מיטב שנותיו האומנותיות באטלייה של שני ציירים גדולים. את שנות הציור הראשונות שלו הוא מבלה כצייר ממוסחר שמפיק ציורים בקצב מסחרר, ציורים שיישלחו אל המערב הצמא לאקזוטיקה. כשהוא מתפכח, הוא עובר אל מאסטר אחר, שאמנם איננו מסחרי, אבל בולע את כשרונותיהם של השוליות שלו ואיננו נותן להם להתפתח בדרכם.

כשהצייר שלנו מוצא את דרכו האומנותית החדשה, הוא פונה אל לאומנות גסה ומגוייסת ונעשה בעצמו מורה לתלמידים ההולכים בדרכו.

אלא שלאט לאט מתברר לנו כי שיתוף הפעולה הבוטה עם הקיסרות נעשתה תוך רמיסת זכויותיהם של מי שלא עמד במדד הפטריוטיות.
לאחר המלחמה, כבוי ומלא חרטה הוא מנסה לשמר את זיכרונותיו וגם לקבור אותם כשהוא מתמודד עם הטרגדיות שהשאירה המלחמה.

אישיגורו מצליח לצייר בספרו תמונות בלתי נשכחות, והגדולות שבהן, הן יחסו של אבי הצייר אל האומנות של בנו הילד והרגע שבו מבין הצייר הבוגר את העוול שגרם לתלמידו.”

“הספר הוא ספר שאין עוררין בכלל אם הוא יפני. ספרים של סופרים יפנים גם כאלה שכבר עזבו וגרים בבריטניה עדיין בליבם יפנים. ולמה הייחודיות והמיוחדות? כי יש פה חיסכון במילים, יש פה איפוק במשפטים. לא יורים מילים אלא שוקלים אותם . וגם הצורה שהמילים נאמרות זה במליציות. ככה בלי להרגיש על הדרך עוקפים את התרבות שגדלנו עליה ופתאום רואים ובעיקר מרגישים שיח אחר שאין כמותו. לא בביישנות או בקמצנות אלא בגדולה. שיח הפינג פונג הוא שונה לחלוטין. במקום לשאול "למה מתכוון המשורר" בפנייה כזו או אחרת. במקום פשוט לשאול את אדם שמולך למה התכוון? לא אומרים כלום אלא חושבים על זה לעומק, מנסים להבין, כשמגיעים לתובנה/מסקנה מוכיחים על ידי מעשה או המחשה את טעותו של אותו אדם שהניח משהו לא נכון. גורמים לו להבין ולעמוד על טעותו בדרך תיאטרלית משהו. לא אומרים לא היית בסדר. או טעות בדבריך. הכל ברמזים. הרי גברים תמיד אומרים לנשים שלהם: " מה אני קורא בקפה או בטלפתיה, למה אני צריך לנחש למה את מתכוונת" . ביפן כנראה שזו דרך חיים, משחקי ניחושים כל החיים! האיפוק הזה יכול להרוג גם צב.

********************************

יפן התמוטטה לאחר הפצצה, בניינים הרוסים ברובעים רבים . תקומה והתחדשות על זה הסיפור. על נאמנות ליפן כל אחד בדרך שלו . העלילה מסופרת מנקודת מבטו של "אמן העולם הצף", אונו הימר על הכל, עזב את המורה הרוחני וסיכן הכל כדי להתעלות מעל הבינוני, לפעמים בחיים צריך לפעול לפי צו האמונה ללכת בדרך שלך.
אונו היה צייר, סבא, אבא. הוא היה אמן בין הטובים של זמנו. העולם הצף הוא העולם של חיי תענוגות בידור ושתייה. בתי התה הרבים שימשו קרקע פורייה כרקע לציורים של האמנים. הגיישות סיפקו מודלים לסדרות הדפסי עץ שהיו פופולריות. יש פה בספר הרבה תיאורים של משיחות מכחול ואמנות.
"האמת היא שכיום יפן נראית לפעמים כמו ילד קטן שלומד ממבוגר זר לו"
חלק גדול מהסיפור הוא על אנשים שמתנגדים לאמריקניזציה, ( כמובן זה נאמר ברמיזות כאלה או אחרות) . חלקם עשו מה שעשו כדי לשרוד אחרי האטום. הסיפור הוא על עקרונות , על מעמדות בחברה היפנית כדרך חיים. על כך שמשפחה שמכבדת את עצמה שולחת בלש כדי לחקור אילן יוחסין לפני נישואין או אפילו רכישת בית. המשפחה ומאיפה באת ומי חבריך הם הכל. לפי פרמטרים אילו אדם נקבע ביפן לזכות או חובה. על פי היוחסין יודעים איך להגדיר אדם ולהתייחס אליו. אולי זה סוג של מרובעות לדעתי. הרי אם חוקרים "שלדים בארונות" אי אפשר להיות מופתעים מכלום. העלילה נותנת במה נכבדה לנושא של ירושות אופי שאנחנו מפתחים וממי ירשנו אותם. מורה ביפן או מדריך רוחני הוא אפילו יותר מהורה. אדם שמעריצים כמורה דרך לחיים יכול לנתב את החיים לדרך שונה לגמרי ממה שהורה מעצב .

ספר שלא מקפיץ את הלב אך בשקט שבו הוא יוצר עניין בתרבותה של יפן . הקצב הוא יפני למי שקצב איטי מדי יכול לעשות התקף לב אז להימנע בהחלט.”

“בהתחלה זה נראה כמו עוד חשבון נפש של אדם מבוגר, כזה שבוחן את מה שהאמין בו ומנסה לברר את משמעות חייו. זה קורה ביפן של אחרי מלחמת העולם השניה, שעוברת ממנטליות פשיסטית ולאומנית לתרבות דמוקרטית יותר, אלימה פחות. הגיבור הוא צייר ופטריוט, אחד שעסק באמנות פוליטית, מגוייסת, וכעת, לאחר שפרש מעשייה, נאלץ להתעמת עם העבר תוך נסיון למצוא שידוך הולם לאחת מבנותיו.

לאט לאט מתברר שעיקר העניין נעוץ בפער שיש בין תפיסת המספר את חייו לבין האופן בו אנחנו תופשים אותם. על אף שהספר נכתב בגוף ראשון, בשפה מאופקת ומופנמת, שמבטאת את האישיות ודרך המחשבה של הגיבור, מתפתח הבדל ניכר בין ההבנות שלו והפירוש שהוא נותן להתרחשויות, בין התפישה שלו את מידת ההשפעה שיש לו בעולם, לבין ההבנה שלנו.

אני גדלתי בבית מאד ישיר שבו היה מאד ברור לכל אחד למה הוא מסוגל ולמה הוא לא. בית שבו לא יגידו לך שאת יפה או חכמה או מציירת יפה אלא אם את באמת כזאת. כשגדלים ככה מאד קשה להבין איך יש אנשים שלא מבינים את מה שקורה להם. ואיך אף אחד לא אומר להם את זה. צריך להתרכך קצת כדי להבין שזה שמישהו חי בסרט זה לא בהכרח רע. שזה תלוי בתסריט. ושאפשר לפרגן על הדברים הטובים גם בלי לציין את כל הליקויים. מהבחינה הזו, יש בספר הזה משהו נוגע ללב, באופן שבו הגיבור מפרש את המציאות, מתעלם ממה שנוח לו ונצמד לעבר, כך שחייו יהיו מספקים ומשמעותיים יותר בעיניו.

פרט לכך הספר מעלה עוד לא מעט נושאים. הוא משתמש באמנות על מנת לבטא את התהליכים שיפן עברה ודן באידאל היופי אל מול המשמעות החברתית של האמנות, באינדיבידואליזם לעומת חיברות וביכולת ההשפעה של האמנות על החיים החברתיים. הוא מאפשר הצצה אל חלקים מסויימים בתרבות היפנית והשינויים שחלו בהם, כמו מעמד בני המשפחה או מעמד הנשים בה.

בסך הכל הוא כתוב מאד טוב, וירטואוזי אפילו, מבחינת האופן בו מתפתח הסיפור, בו מתגלים פרטים, בו עוברים מזמן לזמן. רק שיש בו משהו קצת דידקטי, מפורש מידי, כאילו עשוי מידי.”

“הספר הזה הקסים אותי. אפשר שרציתי להיות מוקסם והסופר לא נאלץ לטרוח הרבה כדי לרכוש את התפעלותי. הספר הזה מתנהל בקצב היחודי לו: איטי, מהורהר, לא תזזיתי. הוא חושף בפני הקורא עולם אקזוטי העובר תמורות מפליגות עת ישן עם חדש חוברים כדי ליצור את יפן המודרנית. דרך הגיבור אוג'י, צייר מפורסם, אב לשתי בנות וסב לנכד איצ'ירו, אנו נחשפים לא רק לפלישת רעיונות חדשים - הן בתחום הכלכלי והן בתחום התרבותי (פופאי), אלא גם לחשבון נפש נוקב של הגיבור - עם עברו בפרט ועם התמודדות האחרים עם אותו עבר בכלל. ההתמודדות הזאת, שאינה בהכרח מעסיקה את הסובבים אותו, מעלה תהיות עמוקות יותר על מקומה של האמנות בחברה - האם היא רק אמנות תיאור היופי או שמא עליה להתגייס לצרכים חברתיים/לאומיים. אם האמן בוחר בדרך השניה, האם הוא משפיע על גורל האומה. אם כשל בבחירתו האם הוא נושא באחריות לתוצאות כמו גנרל או מדינאי? ומעל לכל השאלות הללו מרחפת שאלת-על: האם היותו בצד המפסיד במלחמה הופך את הפטריוטיות שלו לנחותה מוסרית לעומת זו של הצד המנצח? כלום אין מדובר כאן בהתנגשות בין פטריוטים שלנאמנותם לארצם יש ערך שווה מבחינה מוסרית? אישיגורו משאיר את השאלות הללו פתוחות - הרי התחבטויותיו של הגיבור אינן משפיעות על מהלך החיים - הדורות הצעירים מביטים קדימה בתקווה. אנו הקוראים נותרים עם השאלות המעניינות הללו.
אהבתי במיוחד את מבנה הסיפור - מעברים חלקים ומרתקים בין הווה לעבר בדרך שבה משאו המוסרי של הגיבור נחשף אט-אט כמו קילוף בצל (להבדיל מספרו היומרני של גינתר גראס). נהניתי מהדיאלוגים בין הגיבורים - אמנות הדיבור היפני - הנימוס המופלג והאסתטיקה המדהימה מהווים ניגוד מרענן להוויה המזרח-תיכונית הרועשת והישירה.
פחות אהבתי את הסוף - הוא בסדר, אך ציפיתי ליותר מאשר סוף בנאלי למדי.

הדירוג: ספר מעולה בזכות האווירה הקסומה, סיפור מעניין וכתוב היטב והשילוב בין עלילה המתנהלת לכאורה על מי מנוחות לבין עיסוק בשאלות מוסריות מהמעלה הראשונה.

השורה התחתונה: סיפור מעניין וציורי כמו אמנות יפנית במיטבה. מעורר מחשבות ולא מתיימר לספק תשובות. מומלץ בחום - לא רק לאוהבי יפן ותרבותה.”