דבר המשפחה
אבינו קונרד (אלקנה) חַרמָץ נולד באוֹסטרוֹביֶץ שבפולין ב־21 בדצמבר 1910. להוריו מאיר ואסתר היו שלושה בנים, ואבינו היה הצעיר שבהם. אחיו הבכור, דודנו הֶרש בּינֶם (Hersz Binem), עזב את פולין לפני מלחמת העולם השנייה והשתקע בברזיל, בריו דה ז'ניירו, עם אשתו ושתי בנותיהם. האח האמצעי עקיבא נספה בשואה עם אשתו ושני ילדיהם.
בהיותו איש צעיר עבר אבינו לסוֹסנוֹביֶץ שבפולין כדי לנהל את העסק המשפחתי לייצור זכוכית ולמסחר סיטונאי במוצרי זכוכית וניהל אותו עד פלישת הגרמנים לפולין והחרמתו. כעבור זמן קצר גורש למחנה עבודה. בזמן המלחמה הוא סבל סבל נורא — והוא מתואר בספרו. הוא נעצר בידי אנשי הגסטפו, גורש לאושוויץ ומשם התגלגל דרך מחנות אחרים לדכאו ורק בדרך נס שרד.
בסוף המלחמה נסע אבינו לפריז וחי בה שנה אחת עד שהשיג אשרה לברזיל, נסע לשם והתאחד עם אחיו הבכור; שם גם נשא לאישה את אחייניתו הבכורה שרה ונולדו להם שתי בנות, אסתר ומרלנה.
בשנתו בפריז פגש יהודים אינטלקטואלים רבים, סופרים ואמנים ובהם עורך העיתון אונדזער וואָרט מרדכי שטריגלֶר, שהתפעל מכתיבתו, פרסם כמה וכמה ממאמריו ועודד אותו לפתח קריירה בתחום העיתונאות. בין השאר פגש אבינו בהקשר זה גם באלי ויזל, והשניים התיידדו והוסיפו לעמוד בקשר שנים רבות.
עם הגעתו לברזיל בסוף שנת 1946 עבד אבינו בתור כתב של העיתון היהודי Imprensa Israelita. בקריירה העיתונאית שלו שיתף פעולה עם כמה וכמה עיתונים בין־לאומיים ופרסם בהם ממאמריו, בין השאר בעיתון ביידיש לעצטע נײַעס, שראה אור בישראל. כמו כן הנחה תוכנית רדיו בברזיל מ־1954 עד 1967. ב־1964 הוא רכש את העיתון דער נײַער מאָמענט בסאו פאולו, שיצא ביידיש שלוש פעמים בשבוע עד סגירת העיתון ב־1983 עם פרישתו לגמלאות.
משפחת חַרמָץ לפני המלחמה: מימין עומדים קונרד הצעיר, אמו אסתר, אחיו הבוגר הֶרש בּינֶם; יושבים: האב מאיר והסבה — כנראה מצד האֵם. שנות העשרים לערך.
אבינו היה ציוני נלהב. הוא ביקר בישראל פעמים רבות ונפגש עם אנשי שם ישראלים והיה אחד העיתונאים הראשונים שנפגשו עם חיילי צה"ל מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הוא זכה לכבוד לא רק בקרב הקהילה היהודית אלא גם מצד הרשויות בברזיל. אבינו עוטר במדליות מטעם עיריית סאו פאולו ב־1969 וב־1974. הוא היה חבר פעיל בארגון שארית הפּלֵטה בברזיל, ותרם לפעילויות יהודיות תרבותיות רבות אחרות בעירו.
כשלושים שנה לאחר סוף המלחמה עלה בליבו של אבינו החשש כי העולם החל לשכוח את השואה ועל כן החליט לאסוף את כל הרשימות שכתב בזמן המלחמה, להעלות על הכתב את זיכרונותיו ולתת קול לששת מיליוני היהודים שנספו בלי שסיפרו את סיפוריהם. הוא ביקש לוודא שסִבלם ייחקק בזיכרון האנושות לעד. ב־1975 פרסם את ספרו ביידיש בכותר קאָשמאַרן, וב־1985 זכה הספר בפרס הארגון העולמי של לוחמים יהודים, פרטיזנים ואסירי המחנות בתל אביב. ב־1976 תורגם הספר לפורטוגלית וזכה לתהודה בברזיל גם בקרב הקהל הרחב. בשנת 2000 תרגמה מרים בקרמן את ספר הזיכרונות מיידיש לאנגלית, ראשית כספר דיגיטלי מקוון בפרויקט של אוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. ב־2003 נערכה המהדורה האנגלית ופורסמה בהוצאת אוניברסיטת סירקיוז (Syracuse University Press).
הספר שכתב אבינו משלב את זיכרונותיו האישיים מהזוועות שחווה על בשרו בזמן המלחמה לצד תמונה מפורטת של האקלים הפוליטי של התקופה, תוכניתם של הנאצים להשמיד את כל היהודים ותיאור נוגע ללב של אובדן יהדות אירופה על תולדותיה.
לאחר הפרישה לגמלאות תכננו הורינו היקרים קונרד ושרה לעבור לטורונטו שבקנדה כדי להתקרב אלינו. למרבה הצער, נגזר שרצונם לא יתממש. ב־1 במאי 1986, ביום האחרון של חג הפסח, בזמן שחזרו מתפילות יזכור בבית הכנסת, פגעה מכונית באבינו פגיעה אנושה, והוא מת מוות טרגי.
אבינו נקבר בהר הזיתים, כפי שביקש. אמנו אכן היגרה לקנדה והתאחדה עימנו. היא זכתה להאריך ימים ונפטרה ב־2018 והיא בת תשעים ותשע.
אנו מברכות על תרגום ספרו של קונרד חַרמָץ לעברית ועל פרסומו בהוצאת יד ושם מתוך הכרה בחשיבותו. בעריכת המהדורה העברית קוצר כתב היד המקורי במידת מה, ואולם מי שיבקשו להתעמק בספר המלא מוזמנים לקרוא את המקור ביידיש או את המהדורה האנגלית.
קונרד ושרה חַרמָץ בסאו פאולו שבברזיל, 1960.
כעת, שמונים שנה אחרי תום השואה, כאשר מדינת ישראל נמצאת במלחמה עם אירן וגרורותיה, בעוד רוב מדינות העולם מותחות ביקורת על ישראל בגין הגנתה העצמית ובעוד האנטישמיות גואה בעולם ובכלל זה בארצות־הברית ולובשת ממדים בל ייאמנו — העיתוי של פרסום הספר הזה בעברית מדויק וחיוני כדי שנבין כי הסכנה ליהודים אינה נחלת העבר בלבד וכדי שנזכור מה עלול לקרות אם לא נהיה ערניים, מאוחדים ונחושים בדעתנו לחיות.
***
אנו מבקשות להודות לד"ר רפאל בן ארי על חזונו ועל מאמציו הרבים להביא לפרסומו של ספר זה בנוסח העברי בהוצאת יד ושם. ד"ר בן ארי, עורך דין בין־לאומי העובד בשירותה של ממשלת ישראל, זיהה את החשיבות הטמונה בהגשת ספר זה לאוכלוסיית קוראי העברית. למרות עומס העבודה הרב המאפיין את ימיו, הוא השתתף בכל שלב של הכנת מהדורה זו לדפוס. ד"ר בן ארי נשוי לבת דודנו אריאלה, בת אחיו של אבינו.
אסתר בירנצויג ומרלנה חַרמָץ
תצלום משפחתי. מימין לשמאל: האב קונרד, הבת הבכורה אסתר, האם שרה, הבת הצעירה מרלנה ואמה של שרה, זלדה חַרמָץ לבית קצנלבוגן. סאו פאולו, 1960.
מבוא
ספר זיכרונותיו של קונרד חַרמָץ התפרסם לראשונה ביידיש בסאו פאולו בשנת 11975. הוא תורגם לפורטוגלית ולאנגלית בשנת 22000, ועתה רואה אור מהדורה עברית ערוכה ומוערת.
המחבר, קונרד חַרמָץ, נולד בשנת 1910 בעיר אוֹסטרוֹביֶץ בפולין, הצעיר משלושה בנים. בהיותו אדם צעיר הוא עבר לסוֹסנוֹביֶץ (Sosnowiec) כדי לנהל את עסקי לוחות הזכוכית של המשפחה. חַרמָץ, שניחן בנפש ספרותית וביכולת ביטוי, נהג לכתוב בתקופה זו שירים וסיפורים קצרים.
המלחמה מצאה אותו בסוֹסנוֹביֶץ, ושם עברו עליו מרבית ימי הכיבוש הנאצי, עד גירושו למחנות עבודת כפייה בראשית 1943. בשנים אלה המשיך חַרמָץ לקיים את עסקי הזכוכית בפיקוחו של ה"נאמן" הגרמני אשר מונה על בית המסחר לאחר שהופקע בידי שלטונות הכיבוש הגרמניים. בראשית תקופה זו נעצר חַרמָץ בידי הגסטפו בשל ניסיון הברחה שלא עלה יפה, עבר חקירה קשה בעינויים ושהה במעצר כמה חודשים (במחצית הראשונה של שנת 1940). לאחר שחווה כשאר יהודי סוֹסנוֹביֶץ את אימי הגירושים הראשונים לאושוויץ, נשלח חַרמָץ במרס 1943 למחנה עבודת כפייה. הוא שהה כמה חודשים במחנות העבודה, ועם שינוי המבנה הארגוני שלהם נשלח לאושוויץ. בזמן שהותו באושוויץ עבר חַרמָץ חוויות קשות ובריאותו הידרדרה עד מאוד וכמעט שהיה ל"מוזלמן" (אסיר מורעב על סף המוות). חבריו, שהיו מודעים למצבו הקשה, הצליחו לארגן את צירופו לקבוצת אסירים שנשלחה לפנות את הריסות גטו ורשה, ושם עבד עד קיץ 1944 במחנה עבודה מיוחד בשם גֶנשוֹבקה (Gęsiówka) שהוקם בין ההריסות. ערב המרד הפולני, בסוף יולי 1944, אולץ חַרמָץ להשתתף באחת מצעדות המוות הראשונות, עת הועברו אסירי גֶנשוֹבקה למחנות עבודה באיזור מילדוֹרף (Mühldorf) שבבווריה. גם במחנות אלה, שבהם נבנו הַנגָרים ענקיים לצורכי חיל האוויר הגרמני, חווה חַרמָץ חוויות קשות, אך שוב בעזרת חבריו, זכה להעברתו לעבודה נוחה יותר בתור עגלון ומנהל חשבונות. שם, בכפר קטן בקרבת אַמפּפינג (Ampfing), זכה להשתחרר בידי חיילי צבא ארצות־הברית, לאחר שברח מן המחנה בתעוזה ובתושייה.
לאחר השחרור נודע לחַרמָץ כי מרבית משפחתו הגרעינית נספתה: אמו גורשה לטרבלינקה, ואחיו עקיבא, אשתו ושני ילדיו נרצחו אף הם. אחרי תקופת השתקמות בפריז וניסיון מר לחזור לפולין כדי לאתר את קרוביו ורכושו החליט חַרמָץ לעקור לריו דה ז'ניירו, שבה גר אחיו הבכור.
בברזיל פתח חַרמָץ בחיים חדשים, חיי עיתונאי ואיש משפחה. עוד בתקופת המלחמה הוא פיתח את כישרונותיו העיתונאיים והרטוריים כאשר העביר לחבריו האסירים במחנות העבודה ידיעות מהעיתונות הגרמנית, שהייתה לו גישה אליה בזכות מקום עבודתו. חבריו הוקירו עד מאוד את פעילותו, שעודדה אותם ונסכה בהם רוח של תקווה בימים אפלים. לאחר המלחמה החל לכתוב בעיתונות יידיש בפריז, ועם הגיעו לברזיל התפתח בתור עיתונאי ומוציא לאור של עיתון יידיש בסאו פאולו. כעבור זמן היה חַרמָץ לחלוץ בתחום הרדיו והטלוויזיה היהודיים בסאו פאולו ואף זכה להוקרה בחוגי תרבות וממשל ברזילאיים. הוא זכה להקים משפחה חדשה כאשר נשא לאישה את אחייניתו שרה, ונולדו להם שתי בנות; אלה היגרו בבגרותן לקנדה. קונרד חַרמָץ נספה בתאונת דרכים ב־1 במאי 1986. על־פי רצונו הוא נקבר בהר הזיתים, שכן היה קשור מאוד לישראל והיה ציוני נלהב.
ייחודו של ספר זיכרונותיו של חַרמָץ הוא בעיקר בחלקו השני העוסק בחייו הקשים של המחבר לאחר הגירוש מסוֹסנוֹביֶץ. חלק זה הוא עדות ראייה אותנטית ממחנות העבודה, מאושוויץ, ממחנה החיסול בגטו ורשה, מצעדת המוות, מן המחנות בגרמניה ומהשחרור. תיאוריו החיים של חַרמָץ, המובאים בגוף ראשון, מתעדים בפירוט את תלאותיו וייסוריו במחנות העבודה ובאושוויץ. חַרמָץ מיטיב לקחת את הקורא באמצעות זיכרונותיו אל המורדות התלולים והאפלים של ניסיונותיו כמו גם אל רגעי היציבות ותחושת ההקלה־לרגע המאפיינים את מאבק ההישרדות של מי שהמזל אִפשר את יציאתם מן התופת. הפרקים על מאבק החיים באושוויץ או מצעד המוות של אסירי מחנות גֶנשוֹבקה קשים במיוחד לקריאה, שכן הם מתארים בבהירות ובעושר את חוויות המחבר וחבריו.
לצד פרקים קשים אלה, אפשר לאפיין פרקים אחרים בזיכרונותיו של חַרמָץ כפרקים המתוארים ברוח פולקלוריסטית כמעט, הגם שהסכנה שריחפה על המחבר בתקופות אלה לא הייתה קטנה כלל ועיקר. הכוונה כאן לפרקים המתארים את חייו של המחבר במחנה המעצר בסוֹסנוֹביֶץ בתחילת המלחמה (1940), ואת תהליך בריחתו והיחלצותו ממחנה העבודה הגרמני בסוף המלחמה (אפריל 1945). בפרקים אלה מתאר חַרמָץ בצורה חיה וצבעונית — ואף הומוריסטית לעיתים — דמויות של פושעים, של "חבריו" למעצר בסוֹסנוֹביֶץ או של בני כפר גרמנים החוששים מפני קץ המלחמה, שהוא משכנע ברטוריקה ייחודית כי ייטב להם להסתיר אותו ואת חברו מלהסגירם לידי השלטונות. נראה שמשהו מרוח הספרות והעיתונות הססגונית ביידיש של יהודי פולין שמלפני המלחמה מועבר אלינו כאן.
לעומת פרקים אלה, שבהם ניתנת לקורא ההזדמנות לחייך לעיתים, בולטת רוח האלגיה של הפרקים החותמים את חלקו השלישי של הספר. עיקר עניינם בחזרתו של המחבר לפולין ובביקוריו בעיר הולדתו אוֹסטרוֹביֶץ, בעיר שבה שהה במלחמה — סוֹסנוֹביֶץ, ובעירו של אחיו — קרקוב. לגבי דידו של המחבר, זוהי צעדת מוות נוספת, אך הפעם לא בייסורים הפיזיים אלא בנתיב של רגשות האֵבֶל שגאו בו כאשר שוטט בערים שהכיר, שהיו שוקקות חיים יהודיים, ועתה לא נשאר מחיים אלה זֵכֶר. כמו רוב יהודי פולין ששרדו, שוב לא מצא תוחלת בארץ זו, והוא עזב אותה במפח נפש ופנה אל חיים חדשים בקרבת משפחתו בברזיל.
שני מאפיינים אישיים וחברתיים הקשורים זה בזה עולים מזיכרונותיו של חַרמָץ. האחד הוא סירובו העקבי להפוך לחלק מהמערכת המדכאת של הגרמנים ולפעול בתוך "התחום האפור", כפי שכינה זאת פרימו לוי, של בעלי התפקידים היהודים במערכת זו. בפעם הראשונה דחה, לאחר לבטים רבים, הצעה להיות שוטר יהודי ביודנרט של סוֹסנוֹביֶץ; ובפעם השנייה דחה את הצעת חבריו למחנה העבודה להיות ל"זקן בלוק". בשני המקרים היו התפקידים שהוצעו לו אמורים לזכות אותו במעמד פריווילגי בין האסירים (כלומר להשתייך ל"פרומיננטים") ולהבטיח לו תנאי מחיה טובים יחסית, אך סירובו היה נעוץ בהכרה כי בכך ישמש כלי בידי מדכאיו הנאצים.
המאפיין האחר הוא העזרה ההדדית ורוח הסולידריות של חַרמָץ וחבריו האסירים, שסייעה למאבק ההישרדות שלהם. כאמור לעיל, לחבריו של חַרמָץ הייתה יד בחילוצו מאושוויץ ובהעברתו למחנה העבודה בוורשה, והם היו שותפים גם להעברתו לעבודות נוחות יותר במחנה העבודה שליד מילדוֹרף. חַרמָץ, מצידו, סייע רבות לחבריו בהעבירו אליהם ידיעות על מהלכי המלחמה וכן בדברים שהיה נושא לפניהם ובהם ידע גם לפרש את הידיעות בצורה שתפיח בהם תקווה.
לכל אלה מצטרפים גם התיאורים המרגשים של קיום מצוות סדר פסח כהלכתו, לרבות אפיית מצות בגטו ורשה החרב, ותפילות יום הכיפורים במחנה העבודה בגרמניה בהנהגת הרבי מקלאוזנבורג. תיאורים אלה מחזקים את ההכרה כי אומנם אי־אפשר לאפיין תנאי מספיק להישרדות, חוץ מן הגורל העיוור, אך אפשר לזהות תנאי הכרחי להישרדות, העולה לא רק מסיפורו של חַרמָץ אלא גם מסיפוריהם של ניצולים רבים אחרים, והוא — העזרה ההדדית של אדם לרעהו, ויהא זה מנהיג רוחני, מכר, קרוב, חבר או אדם אקראי שנפשו רגישה למצוקת האחר.
לבסוף, כמה הערות על עריכת הגרסה העברית של הספר. בכוחו של הספר הייתה טמונה גם בעייתיות מסוימת. המחבר, שלפי הקדמתו ביקש לפתוח לפני בני הדור הבא עולם שלם של חוויות היסטוריות, שילב לעיתים פסקאות ופרקים שהם בגדר חומר רקע לחוויותיו, אך לא נכתבו כעדות ראייה, הלוא היא הנרטיב המרכזי של ספר זיכרונות. בעריכת הגרסה העברית הושם הדגש על חוויותיו האישיות של המחבר, ולא שולבו כל הפסקאות והפרקים שעניינם בתיאורים כלליים יותר. עם זאת, במקומות מסוימים, לפי שיקול תרומתם לסיפור העיקרי, הובאו גם עדויות מכלי שני (לדוגמה עדות על בלוק 7 באושוויץ), בצירוף הערות שוליים מתאימות. יצוין כי ככל שעולה מהערות השוליים, הרי בהשוואת תיאוריו של המחבר לידוע מעדויות אחרות ומספרות המחקר, מתברר כי על־פי־רוב, חַרמָץ דייק בעדותו, הגם שנכתבה ופורסמה כשלושים שנה לאחר המאורעות המתוארים בה. נוסף על כך, השפה עודכנה והותאמה לקוראי העברית.
אי־אפשר לדעת אם דרך העריכה הזאת הייתה לרצון לקונרד חַרמָץ אילו היה עדיין חי בינינו עתה. ואולם היא נעשתה מתוך רצון כן להפוך את סיפורו למורשת הדורות הבאים בתור עדות אמינה ומוארת ולהקים בכך גלעד לאדם שהיה.
פרופ' אביהו רונן
תל אביב, 2025
1 קונרד חַרמָץ, קאָשמאַרן: זכרונות פֿון די גרויליקע יאָרן פֿון דער נאַצישער ממשלה אין אייראָפּע 1939 – 1945, דער נײַער מאָמענט, סאו פאולו 1975.
2 Konrad Charmatz, Nightmares: Memoirs of Horror under Nazi Rule in Europe, 1939–1945 (Montreal: Concordia University Chair in Canadian Jewish Studies, Montreal Institute for Genocide and Human Rights Studies, 2000)
הקדמת המחבר
במחנות שאליהם גורשתי בשנת 1943 וביניהם נדדתי עד שנת 1945 לא כתבתי דבר, שכן לא היה לי במה ועל מה לכתוב. אך בשנות הגטו (1939-1943) כתבתי יומן, והוא היה ברשותי עד שהגעתי לאושוויץ. שם לקחו מאיתנו את כל חפצינו, ובכלל זה את כל המסמכים, וערמו הר של חפצים. מעולם לא הוחזר לנו כל מה שהוחרם. אבל בראשי נשארו חרוטות סצנות, תמונות, אפיזודות, התרחשויות, פגישות וחוויות שהעמיקו אל תוך ליבי ונשמתי.
הרגשתי רגשות אשמה על כך שאינני כותב ומפרסם את זיכרונותי, על כך שיש בידי חומר היסטורי שאסור שייוותר רק ברשותי. אמרתי לעצמי שבכתיבה אקים אנדרטה לחברים שנרצחו, שאת זכרם צריך להנציח, ולבסוף — שבנותי ונכדַי חייבים לדעת מה אביהן וסבם חווה ומה משמעות המספר המוטבע על ידי השמאלית. כשבנותי היו קטנות ונהגו לשאול אותי עליו, עניתי להן שזהו מספר טלפון שנחקק בזרועי כדי שלא אשכח. ואכן, מעולם לא שכחתי. אבל עכשיו משבגרו, אני מרגיש חובה לספר להן את האמת כדי שיקראו על חוויותי וילמדו על כך.
ועוד, החלטתי לעשות זאת גם מפני שרבים מחברי לא הניחו לי וביקשוני בלא הרף: תאר ופרסם את זיכרונותיך. עתה הם יראו אור. לעולם אין השעה מאוחרת מדי לספר את האמת. דווקא כעת, כאשר האימה כבר קהתה מעט ובני האדם מתחילים לשכוח את מה שקרה עוד בימינו אנו, אני רוצה לרענן מעט את התמונות ולהיזכר בכל האירועים הטרגיים ולהפר את שלוותם של אחדים בביעותים שלי.
קונרד חַרמָץ
סאו פאולו, 1975
חלק א
בסוֹסנוֹביֶץ תחת הכיבוש הנאצי (ספטמבר 1939 — מרס 1943)
פרק ראשון
אווירת מלחמה
אף־על־פי שרבים לא האמינו שהמלחמה קרובה מאוד — התנחמו שברגע האחרון תימנע קטסטרופה, שֶאֵלה רק סחיטות פוליטיות, שעוד ייעצרו על פי התהום — כבר הורגשו באוויר המתח, החירום, הסכנה. אדולף היטלר נשא נאומי הסתה נלהבים, איים במלחמה כוללת אם לא יתמלאו דרישותיו. מפקד צבא פולין המרשל אדוורד רידז־שמיגלי (Edward Rydz-Śmigły) הכריז חגיגית כי "לא ייפול כפתור אחד ממדיו" וכי הוא נכון להילחם כדי להגן על מולדתו. ברדיו נישא קולם הפראי של מאות אלפי תומכים בפירר הקוראים בלי הרף: "זיג הייל!"
בימים האחרונים של אוגוסט 1939 כבר הורגש באוויר שהמלחמה בלתי נמנעת. העיתונים פרסמו בכל יום ידיעות מדאיגות באותיות עבות שהשתרעו לרוחב כל העמודים הראשונים וניבאו סערה מתקרבת. לא הועילו כל התערבויותיהם של הדיפלומטים, כגון צ'מברלין מאנגליה או דָלַדיֶה (Daladier) מצרפת. נראָה כי האריה ניתץ את שלשלותיו ואי־אפשר לרסן אותו.
השלטון הפולני גייס את הכוחות המזוינים וזימן את כוחות המילואים כדי לבנות כוח התנגדות. בכל הרחובות נראו אנשים צעירים עמוסים חבילות ממהרים לנקודת מפגש. בלילה ניסו את ההאפלה, והעיר כולה הוחשכה. גדודים מחיל האוויר טסו מעל הרחובות כדי לפקח שאין רואים מבחוץ שום אור. זרקורים קרעו את השמים בחיפוש אחרי מטוסים זרים בשמי פולין. הצעירים נהנו מהמחזה. היו לילות אוגוסט חמימים, ובאוויר נישאו ריח פירות העונה וניחוח השדות השופעים. נערים ונערות הסתובבו ברחובות בצחוק חסר דאגה, נהנו מהחשכה ומניסויי הצופרים. אנשים הביטו לשמים והקשיבו להִמהוּם ציפורי הברזל שסיירו במרחב האווירי. הכל נראה כמו בצחוק. כינו זאת ניסוי צופרים על כל צרה שלא תבוא.
היהודים, שהיו בדרך כלל רגישים במיוחד לסכנות, הרגישו את חומרתו של הרגע. חוסר השקט שלט בכל. העשירים השיגו לעצמם דרכונים זרים, אחרים העבירו כספים לחו"ל כדי שיהיו להם מקורות מחיה אם ייווצר צורך לנדוד. העניים ניסו להתנחם בכך שאין אלה אלא איומים שנועדו להבהיל את האנשים, ושברגע האחרון יתרחש נס. והיו גם "אסטרטגים" אשר חישבו כי היטלר איננו במצב נוח למלחמה, משום שאיננו מוכן ומפני שכל העולם יתייצב נגדו; כי התותחים והטנקים שלו עשויים פלסטיק והם בכלל "בלוף". בתי הקפה המו דיונים, בדיחות ולעג לרואי השחורות.
***
בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם השנייה גרתי, עבדתי וחייתי בסוֹסנוֹביֶץ, עיר תעשייה פולנית בזַגלֶמבּיֶה (Zagłębie Dąbrowskie), כשבעה קילומטרים מקָטוֹביץ (Kattowitz, Katowice), עיר הבירה של שלזיה. היינו קרובים מאוד לגבול גרמניה, שדרכו הסיע היטלר את כוחותיו. הערכנו שכאן יתרחשו הקרבות הראשונים. כל מי שהיה יכול להרשות לעצמו ברח משם לעומק פולין כדי להיות רחוק מנקודת האש. אפילו מי שלא האמינו במלחמה ניסו להתרחק ככל האפשר מהגבול עד שתחלוף הפניקה. גם אני התהלכתי במחשבה על שני מוטיבים: קודם כל רציתי להיות רחוק ככל שאוכל מגבול גרמניה — אפילו יקרו רק תקריות גבול קטנות, מוטב להתרחק מהן. שנית, רציתי להיות ברגע מכריע כזה עם אמי האלמנה, שגרה לבדה באוֹסטרוֹביֶץ. היא אומנם חייתה עם משפחתה — אִמהּ, אחיה, אחייניה וקרובים אחרים — אבל אף אחד מבניה לא היה איתה. סברתי שאני, בתור בנה הרווק, צריך להיות לצידה ברגעים כאלה. ברגע שגמלה בי ההחלטה יצאתי לתחנה, קניתי כרטיס וביום רביעי, 30 באוגוסט 1939, נסעתי ברכבת מהירה מסוֹסנוֹביֶץ לקיֶלצֶה (Kielce) ומשם ברכבת רגילה עד אוֹסטרוֹביֶץ. כפי שהבנתי כעבור זמן, זאת הייתה הרכבת האזרחית האחרונה שיצאה מסוֹסנוֹביֶץ.
כבר בתחנה חשתי שהאוויר מחושמל. התקהלו בה אנשי צבא עצבניים, חיילי מילואים, טירונים ואחיות, וכולם מיהרו איש־איש למחנהו. רכבת הטורפדו עזבה במהירות את התחנה, לא עצרה, כאילו לא היה לה זמן. ככלל, היו סצנות שחזרו ונשנו: אנשים רצים אנה ואנה, ממהרים, מצטופפים, ועיני כולם ניבטו בבהלה. לסקַרז'יסקוֹ־קָמיֶנָה (Skarżysko-Kamienna), המקום שבו היה עלי לעבור לרכבת נוסעים רגילה, כמעט לא יכולתי להיכנס מפני שהקרון היה מלא אנשי צבא עד אפס מקום. נדחקתי בין גופים מיוזעים. היה אפשר להריח ריחות זיעה ושנפס. כמה קולות של שיכורים צרחו בקול גבוה, שרו שירים צבאיים כלשהם, בלא קצב. אלה היו קומפוזיציות מגוונות, וביניהן נשמעו גם מלודיות מלנכוליות של געגועים. הכל התערבב בשקשוק הגלגלים ובהלמות הקטר כשזה פילס דרך ביערות פולניים צפופים ובמישורים אין־קץ. הרכבת חלפה דרך כפרים שקועים בחלום, הד של מארשים צבאיים ושריקתו הזרה של הקטר, שהרוח חטפה והפיצה בשדות וביערות הסמוכים.
מאוחר בלילה הגעתי לתחנה באוֹסטרוֹביֶץ. נחלצתי מהדוחק וגררתי החוצה את המזוודה. בחשכת הלילה זיהיתי את העגלון המוּכּר יוֹסל קוֹבָּלֶה, והוא נשא את מזוודתי, דחס אותי לכרכרה צפופה מלאה אנשים והביא אותי לעיר הישֵנה. אמא הייתה מבוהלת ורעדה בשומעה את קולי. היא פתחה לי את הדלת ושמחה בי, כאילו אלוהים עצמו שלח מלאך מהשמים. היא הרגישה שאינה לבדה ביום סוער כל כך. הרגשתי שהכנסתי בה נשמה חדשה, באמא הזקנה שלי. נזכרתי איך פעם כשהייתי ילד נצמדתי לאמא והתכרבלתי לידה וחיפשתי בה מגן כשבחוץ סערו רעמים וברקים.
