חלק ראשון


העבר


פרק 1


סלסט


אין הרבה אנשים שאני באמת שונאת, בכל איבר בגופי. למעשה, הרשימה כולה מכילה שם אחד בלבד: זָאיְין וינדזור.


רק מהמחשבה עליו, הבטן שלי מתחילה להתכווץ ובדם שלי זורמת חרדה משתקת. זאיין וינדזור הוא הרעל שבחיי, הוא האדם שאני מקללת כל לילה לפני שאני הולכת לישון. הוא תמיד היה כזה. כשאני חושבת על הדברים הכי גרועים בילדותי, הפרצוף שלו זה הדבר הראשון שעולה לי בראש. רק הידיעה שאצטרך לראות אותו שוב בעוד כמה שעות מעוררת בי חרדה שאי־אפשר לתאר במילים.


"סֶלֶסְט?"


אני מרימה את עיני ורואה את חברתי הטובה ביותר, לילי, מביטה בי בעיניה הכחולות בדאגה. היא מחליקה תלתל תועה משערי אל מאחורי האוזן שלי, פניה מלאות הבנה. "יהיה בסדר," היא מבטיחה לי. "זה רק נשף צדקה, ותוכלי לעשות שם המון נטוורקינג שיעזור לך בהמשך. פשוט תתמקדי בזה, בסדר?"


אני מביטה בציפורני הצבועות בצהוב בהיר, ולא מסוגלת להניח לתחושה הטורדנית שאסון עומד להתרחש. "זה נשף הצדקה השנתי של הווינדזורים," אני אומרת וקולי נשבר. "אני מרגישה שזה סימן רע, שהאירוע הראשון שאני משתתפת בו אחרי שאני חוזרת הוא אירוע של המשפחה של זאיין."


חשבתי שאחרי חמש שנים בקולג' אני אחזור עם יותר ביטחון עצמי, אבל נדמה שהכול התאדה ונעלם ברגע שדרכתי שוב בבית ילדותי.


החזרה הביתה מרגישה כמו עשרה צעדים לאחור, כאילו הנערה שהייתי פעם מנסה להיאחז בי שוב, מבקשת שישחררו אותה מהקופסה שבה נעלתי אותה. אני חוששת שהמפגש המחודש עם זאיין יהפוך אותי לגרסה של עצמי שאני מתעבת, הגרסה שאני מתביישת בה.


"סלסט, את האישה החזקה והחכמה ביותר שאי־פעם פגשתי. הלוואי שהיית יכולה לראות את עצמך בעיניים שלי — אולי אז היית מבינה כמה מטופש זה שבחור כמו זאיין משפיע עלייך ככה. הוא לא שווה את זה."


אני מהנהנת ומכריחה את עצמי להאמין לה, לצאת מהאחיזה החונקת שיש לעבר עלי. היא צודקת, כמובן. לא צריכה להיות לזאיין כזאת השפעה עלי, כבר לא.


"סיפרתי לך שסבא ביקש ממני לבדוק כל סנטימטר במלון של הווינדזורים שבו יהיה האירוע?" אני שואלת, מנסה לשנות את נושא השיחה. אם אמשיך לדבר על זאיין, זה רק יזכיר לי דברים שאני מעדיפה לשכוח. סודות שהסתרתי ממנה. "את יודעת מה הוא אמר לי?"


לילי מניעה בראשה במבט שואל, בזמן שהיא מורחת עוד קצת סומק על עצמות הלחיים שלי.


"הביקורות על המלון שלהם מצוינות, אבל אי־אפשר להשיג מזה מספיק מידע. הם הזמינו אותנו לאירוע שלהם, נכון? אנחנו לא רוצים להיות גסי רוח ולסרב ליהנות ממתקני המלון במלואם," אני מצטטת בחיקוי עלוב של סבא שלי. "את מאמינה לזה?"


היא פולטת צחוק קצת מופתע, ואני לא יכולה שלא לחייך גם. זה מקהה קצת את העוקץ של הדברים שהוא אמר אחר כך, הדברים שאני לא יכולה לספר לה.


"אני רק מקווה שההשכלה שלך באמת לימדה אותך משהו, כי נמאס לי שהנכדה שלי מגיעה תמיד למקום השני בתחרות מול הילד הזה של הווינדזורים. אתם כבר לא בבית ספר, סלסט. הרבה יותר דברים מונחים על הכף, ואין שום מקום לטעויות. לכל הפחות, את צריכה להיות מסוגלת להרים את המלונות שלנו לסטנדרטים שהווינדזורים עומדים בהם".


לפעמים אני תוהה אם ההשוואות הנצחיות שסבא שלי עורך היו מכאיבות לי פחות אילו הוא לא היה מגיע תמיד למסקנה שאני לא טובה מספיק. אולי השנאה שלי לזאיין לא היתה הופכת למה שהיא היום, אם היא לא היתה מתודלקת שוב ושוב על ידי הציפיות הגבוהות שלו.


אם אגיד שזאיין ואני היינו יריבים כשגדלנו, זה יהיה ניסוח עדין מאוד. אולי ככה זה התחיל, מתישהו בגן. סתם יריבות בין ילדים, תוצר טבעי של המחלוקת בין המשפחות שלנו. אבל מתישהו, לאורך השנים, היריבות הפכה לעוינות טהורה ולשנאה עמוקה כל כך, עד שהייתי חייבת למצוא מפלט, לצאת להפסקה. הפסקה שהגיעה עכשיו לסיומה.


"סבא שלך ממש מגוחך לפעמים," לילי אומרת, אבל אני שומעת את הדאגה המסתתרת בקולה. מדי פעם אני מרגישה כאילו היא יכולה לראות את הכאב שאני מחזיקה עמוק בפנים, למרות שאני ממש מנסה להסתיר אותו ממנה. "אבל הוא כן בחר בך להיות היורשת שלו, אז אולי כדאי לתת למעשים שלו לדבר בשמו יותר מאשר למילים? הוא לא היה עושה את זה אם הוא לא היה מאמין בך."


אני מדחיקה את הדחף לנשוך את שפתי בעצבנות ורק מהנהנת בהסכמה שקטה. היא יודעת טוב כמוני שסבא בחר בי להיות היורשת שלו רק כי ארצ'ר, אחי, סירב להתכופף לרצונו. אם ארצ'ר לא היה עוזב את הבית ומסרב לחזור ולגור תחת אותה קורת גג עם סבא שלנו, בחיים לא הייתי מקבלת אחריות כלשהי בעסק המשפחתי.


לילי בוחנת בזהירות את שמלת הערב השחורה שאני לובשת ובודקת שוב ושוב את האיפור שלי כדי לוודא שהכול מושלם, ואז מהנהנת לעצמה בשביעות רצון. "הנשף הזה הולך לקבוע את המעמד החדש שלך בחֶברה של סבא שלך, וזה הדבר היחיד שצריך לעניין אותך הערב. יהיה לך כל כך כיף מכל הנטוורקינג שאפילו לא תקלטי שזאיין נמצא שם. אמרת שבדרך כלל יש כמה מאות אנשים באירועים האלה, לא?"


אני מהנהנת בהיסוס, ותוך כדי שונאת את זאיין עוד קצת על זה שאני משנה כל כך את הטבע שלי בגללו. אני כבר לא הילדה הקטנה והכנועה שהייתי, אבל אני הופכת שוב לכזאת ברגע שהוא אפילו חולף במחשבותי.


"אז לא יהיה קשה כל כך להתחמק ממנו, כרגע. באופן אישי, אני חושבת שעדיף לך פשוט להתמודד איתו, ראש בראש, ולהראות לו מי את עכשיו. הוא היה היריב הכי גדול שלך כשהייתם ילדים, אבל זה כלום לעומת האיוּם שמלונות וינדזור מציבים עכשיו להריסון פיתוח. את לא באמת יכולה להמשיך להתחמק ממנו, ובין שתרצי ובין שלא, החֶברות שלכם ימשיכו להתחרות זו בזו כל הזמן."


"אני יודעת," אני ממלמלת ונאנחת. "אני לא יכולה להתחמק ממנו, אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה עדיין. לילי, זה הבחור שגנב את המבחן הראשון באלגברה שקיבלתי בו 'נכשל' רק כדי שיוכל למסגר ולתלות אותו לצד המאה שהוא קיבל, ואז הוא שלח תמונה של שתי הבחינות לכל בית הספר. הוא התגרה בי כל יום במשך שנתיים כשהיה לי גשר בשיניים, והוא ניצל כל הזדמנות כדי להשפיל אותי ולרדת עלי מאז שהיינו בני שלוש. אז עכשיו אני אמורה להיות איתו ביחסים טובים? עכשיו אני אמורה להתנהג בנימוס ולהודות לו שהוא הזמין אותי, כאילו הבריונוּת שלו לאורך השנים לא השאירה בי שום צלקות?"


כשאני רואה את הרחמים בעיניה של לילי, אני מבינה כמה פתטית אני נשמעת, ואני מפנה את מבטי. "סלסט," היא אומרת בנימה מפייסת. "את כמו קסם טהור, מתוקה שלי. כל מה שאת מדמיינת ורואה בעיני רוחך ממש מתגשם והופך למציאות! זה לא פחות מקסום. אז תעשי את הקטע הזה של דמיון מודרך שאת אוהבת כל כך ותסתכלי על הדרך שאת צריכה לעבור — דרך שאין בה מכשולים, דרך שבה את אישה מהסוג שזאיין וינדזור בחיים לא יעז להסתבך איתה. כי זה מה שאת, את יודעת? את באמת האישה הזאת, גם אם הספקות העצמיים הישנים גורמים לך לפקפק בזה באופן זמני. את תמיד אומרת לי שאני צריכה לשלוט במחשבות שלי, שזה לא הן ששולטות בי. אולי הערב תקשיבי לעצה שלך בעצמך."


אני ממצמצת, מופתעת לשמוע את המנטרה הקבועה שלי מופנית אלי ככה. אני אפילו לא יכולה לסתור את דבריה, וזה עוזר לי להתנער מהמחשבות ההרסניות שמציפות אותי. זה כמעט כאילו מישהו הרים מסך כבד מעל עיני ופתאום אני רואה ברור יותר. מוזר עד כמה חוסר הביטחון והחרדה מעיקים עלי ממש כמו עול פיזי.


"את צודקת," אני לוחשת והלב שלי הולם בפראות כשאני עוצמת עיניים. במשך שנים, דמיינתי בעיני רוחי עולם שבו סוף־סוף סבא שלי יהיה גאה בי, עולם שבו אני אהיה השם המוביל בענף התעשייה שלי ואוביל את חוד החנית של פיתוח המלונות הטובים בעולם. למה נתתי לחזון הזה להיעלם, גם אם זה היה לשנייה אחת?


"אני תמיד צודקת," לילי אומרת ומצחקקת. "בכל פעם שאת מתחילה לפקפק בעצמך הערב, תזכרי מה אמרתי לך. את קסם טהור, סלסט. אל תיתני לאף אחד להגיד לך אחרת — ובטח שלא למישהו כמו זאיין."


אני מחייכת אליה ושרירי הדרוכים נרפים מעט ככל שהביטחון העצמי שלי חוזר אלי. הלוואי שיכולתי לקחת אותה איתי הערב — הייתי מעדיפה ללכת איתה מאשר עם סבא שלי. "טוב. אני על זה," אני אומרת לה בקול יציב. "אני הולכת להיכנס לאולם הנשפים הזה כאילו הוא שייך לאבא שלי."


עיניה של לילי נוצצות בגאווה והיא מלטפת את שערי בעדינות. "ככה אני אוהבת אותך," היא אומרת. "עכשיו לכי ותראי להם מה זה. תקסימי את כולם ותגנבי מזאיין את כל השוּק. אין אף אחד חוץ ממך שיכול לעשות את זה."


אני מחייכת לעצמי ומביטה במראה, מלאה בביטחון מחודש. "אני יכולה לעשות את זה," אני ממלמלת, לעצמי יותר מאשר ללילי, אבל היא עדיין מהנהנת לאישור.


"את יכולה — ואת תעשי."


אני רואה את האיפור המושלם שלי ואת הבעת הפנים הנינוחה. אני כבר לא הנערה הביישנית והמסוגרת שהייתי. האישה שמביטה בי עכשיו מהמראה היא לא זאת שעזבה לפני חמש שנים, וזאיין וינדזור עומד לגלות את זה בדרך הקשה.


פרק 2


זאיין


"אני צופה שנגייס הערב לפחות מיליון דולר לצדקה. לכמה הגענו בינתיים, ולנטינה?" אח שלי, לוקה, שואל את המזכירה שלו.


היא מתחילה להריץ מספרים ואני מהנהן בהיסח הדעת ולועס אחת מסוכריות המנטה האהובות עלי, לא מסוגל להתרכז בשיחה שלהם. אנחנו תמיד משקיעים כל כך הרבה בנשפי הצדקה השנתיים האלה, ובדרך כלל אני נהנה לראות את פירות העמל של חמשת האחים שלי ושלי.


אבל לא היום.


"זאיין?" ואל אומרת בטון חד. אני מביט בה ומתמלא באשמה כשאני מבין שהיא מנסה למשוך את תשומת הלב שלי כבר זמן מה. היא בוחנת אותי מקרוב לרגע וזוויות שפתיה האדומות מתעקלות בהבעה משועשעת. "למה אתה כל הזמן שולח מבטים לכניסה? למי אתה מחכה?"


אני פותח את הפה כדי למחות, אבל כל התירוצים נעלמים לי מהראש. היא מכירה אותי טוב מדי — והפכה במהירות לחברה קרובה שלי ממש כמו אחותי. אין סיכוי שאוכל להסתכל לה בעיניים ולשקר. "שכחתי לספר לך," אני אומר לה במקום זה. "אבל אני מציע למכירה פומבית שהייה במלון הבא שארכוש. שבוע שלם שבו רק הזוכה יתאכסן במלון, קצת אחרי הפתיחה הגדולה. הכול כלול."


ואל מצמצמת מעט את עיניה, כאילו היא מבינה שהתרומה הפתאומית והנדיבה שלי היא ניסיון להסיח את דעתה. אבל למרבה המזל, היא מוכנה לשחרר. "מהמם," היא אומרת ומחייכת אלי חיוך ידעני. "אני אוסיף את זה לקטלוג המכירה. אתה יודע באיזה תאריכים זה יהיה?"


"כן, זה חייב להיות ב —"


פאק.


כל האוויר מתרוקן לי מהריאות ואני עומד מסוחרר ובוהה בדלתות הכניסה, מוקסם. כל מחשבה נעלמת לי מהראש עד שאין בו כבר שום דבר מלבד — סלסטית שלי.


היא חזרה.


סוף־סוף.


אני מביט בה ברעב, בחמדנות, משתהה על עיני הענבר היפות שלה, על השפתיים המשורבבות והמתוקות שלה, על השיער הכהה הארוך המתולתל שלה. איך היא רק הפכה ליפה יותר בשנים המעטות שהיא לא היתה כאן?


אני סוקר את גופה בקוצר רוח — כאילו אני לא מצליח לשבוע מהמראֶה שלה, אבל אני גם לא מאופק מספיק כדי לנצור את החוויה ולהתענג עליה. הדרך שבה השמלה השחורה הארוכה שלה נצמדת לגופה כמעט מעוררת מחשבות כפירה, ואני מיד מפתח יחסי אהבה/שנאה עם המחשוף העמוק שמציג את הקימורים שלה בשלמות כזאת.


"סלסט הריסון," ואל אומרת בנימה משועשעת. אני מסתכל בה ומכריח את עצמי לעטות הבעת פנים אדישה, אבל המבט בעיניה אומר שנכשלתי כישלון חרוץ.


"לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן," לוקה אומר בפנים מהורהרות. "היא נסעה ללמוד בלונדון, לא? כמה זמן היא לא היתה פה? שלוש שנים?"


חמש שנים, חודשיים ו־12 יום, למען האמת. "אין לי מושג," אני אומר.


הוא מגחך ומעביר יד בשערו, מסגיר את חוסר המנוחה שלו. "ברור," הוא אומר ומחייך.


"מה היא עושה?" ואל שואלת.


אני עוקב אחר מבטה ורואה את סלסט בודקת בחשאי את מותג כוסות הקריסטל שלנו. אני נושך את השפתיים כדי להבליע חיוך. הניסיונות שלה לרגל בלי לעורר חשד רק הופכים אותה לחשודה יותר, וכצפוי כמה מעובדי האבטחה שלנו כבר מתחילים להתקדם לעברה. סבא שלה, המנכ"ל של ״הריסון פיתוח״ ואחד המתחרים הגדולים ביותר שלנו, אפילו לא מבחין בזה — הוא עומד בגבו אליה, שקוע בשיחה עם אחד ממכריו.


"אוי, פאק," אני אומר, אפילו כשההתרגשות מתחילה להתפשט בגופי. זה התירוץ המושלם לגשת אליה בלי שוואל ולוקה יחשדו בי עוד יותר. "עברו רק שלוש דקות והיא כבר מתחילה לעשות בעיות." אני שומע את ואל צוחקת כשאני ניגש אל סלסט בלב הולם בפראות.


אני מהנהן למאבטחים שלנו והם נסוגים. למרבה המזל, נראה שסלסט אפילו לא שמה לב אליהם. איך זה שהיא עדיין כל כך לא מודעת לסביבה שלה?


"את יודעת, אם באמת היית רוצה לרחרח היית יכולה להזמין כאן סוויטה בטענה שלא רצית לשתות ולנהוג הביתה הערב. למען האמת, את יכולה להגיד לי שאת לא רוצה ללכת הביתה אחרי שהמסיבה תיגמר, לא כשיש חדרים טובים פנויים למעלה, ואני אאמין לך. ורק בגלל שזאת את, הייתי גובה ממך רק פי שלושה מהמחיר הרגיל, על אי־הנוחות וכל זה."


ההתנהלות הנינוחה שלה נעלמת בבת אחת ומפנה את דרכה לטינה הקרה שהיא שומרת לי באופן בלעדי. "זאיין," היא אומרת וקולה נוטף בוז.


אני מחייך אליה ולרגע תוהה איך היא היתה מגיבה אילו היתה מגלה שכשאני שומע אותה אומרת את השם שלי זה מעמיד לי באופן מיידי. זה ככה כבר שנים. אילו ידעה, האם היתה מסמיקה מכעס? האם קצב הנשימה שלה היה מואץ, כמו שקורה לה רגע לפני שהיא מתחילה לצעוק עלי?


"סלסט."


היא מהדקת את שיניה ואני מנסה ככל יכולתי שלא לחייך. אני לוקח את הכוס מידה ונותן אותה לאחד המלצרים שמסתובבים בקהל. "אני לא סומך עלייך עם זה. את נראית כאילו את עומדת לגנוב אותה."


"לגנוב אותה?" היא חוזרת אחרי, בכעס הולך וגובר. כל כך יפה לראות את זה. "אני נראית לך כמו איזו קבצנית מהרחוב?"


"לא, סלסט," אני אומר לה והלב שלי דוהר. "את נראית עוצרת נשימה הערב."


עיניה נפערות ואני מבין שהפתעתי אותה. תמיד אהבתי לראות את עיניה מתכהות כשהכעסתי אותה, אבל אני חושב שאת המראה הזה אני אוהב אפילו יותר. שפתיה נפשקות מעט, הבוז הנצחי שלה כלפי נעלם לרגע... כן, זה ממש משכר חושים.


"מצחיק מאוד," היא אומרת בסופו של דבר וההבעה הזהירה חוזרת לפניה. הייתי בטוח שראיתי שמץ של אכזבה בעיניה — כמעט כאילו היא נתנה לעצמה להאמין לי, אפילו אם רק לרגע.


אני מושיט לה את ידי והיא מביטה בה בבלבול. "מה?" אני שואל בטון מתגרה. "שכחת איך לרקוד? היית כל כך טובה בזה בנשף הסיום בתיכון."


"ברור שאני יודעת לרקוד," היא מתפרצת ולחייה מסמיקות בוורוד יפהפה. "אני רק לא רוצה לרקוד איתך."


אני מחייך אליה, לא מסוגל לעצור את עצמי. האם האזכור של נשף הסיום מביך אותה? האם הלב שלה מתחיל להאיץ כשהיא נזכרת ביום ההוא, כמו הלב שלי? "אה, באמת? כי חשבתי שראיתי את טומי ניגש אלייך, אבל אני מניח שאת לא צריכה את העזרה שלי," אני משקר. טומי, שהיה לו קראש עליה כל החיים שלנו בערך, לא מורשה להתקרב לאף אחד מהמלונות שלי — אבל סלסט לא יודעת את זה.


"מה?" היא מניחה את ידה במהירות בידי ועיניה מתרוצצות לכל הכיוונים.


אני מהנהן בכובד ראש ומושך אותה לרחבת הריקודים. "אני אגן עלייך בגופי, אבל תהיי חייבת לי."


אני מניח את זרועותי על מותניה והיא מחליקה את ידיה על החזה שלי, עד שהיא משלבת אותן מאחורי עורפי. מוזר באיזו שלמוּת היא מתאימה לי כשהיא נשענת עלי, צמודה לגופי, ואני לא יכול שלא להצמיד אותה אלי קצת יותר ממה שאני אמור.


היא מרימה גבה ומסתכלת עלי בזמן שאני מוביל אותה בריקוד אטי, גופי מתנודד כנגדה בכל תנועה. הקצב מרגיע, אבל כל תנועה מבעירה אותי מבפנים. היא כל כך קרובה אלי עכשיו, אבל זה עדיין לא קרוב מספיק. המגע שלה משכר, ואני חייב עוד ממנה.


"את באמת נראית מהממת הערב, סלסט," אני ממלמל, המילים יוצאות לי מהפה בלי לחשוב.


עיניה מתרחבות ואז היא נושפת בקוצר רוח. "אולי רוב הנשים בחיים שלך מעריכות את השקרים שלך ואת הניסיונות להקסים אותן, אבל עלי זה לא עובד. אתה שוכח שאני ראיתי את מצעד החברוֹת הבלתי נגמר שהיה לך בתיכון. אני יודעת בדיוק איך נראה אידיאל היופי שלך, ואני יודעת טוב מאוד שלא כמוני. אז תפסיק להתעסק לי בראש."


אני מצמיד את כף ידי לתחתית גבה, ואת היד השנייה אני מחליק באטיות במעלה עמוד השדרה שלה, עד שהיא משתלבת בשערה הארוך. "חברות, אה?" אני חוזר אחריה ושומע רמז לכעס בקולי. "דווקא חשבתי שאת מכירה אותי יותר טוב מזה, סלסט. אף פעם לא התייחסתי אל אף אחת כאילו היא שלי."


ההבעה המופתעת על פניה מחממת לי את הלב, וכשהיא מועדת לרגע אני מחייך ומנצל את ההזדמנות כדי להיצמד אליה עוד יותר. "את עדיין גמלונית בדיוק כמו שאת יפה," אני לוחש.


היא מביטה בעיני ופותחת קצת את פיה; אני מהדק את ידי בתוך שערה, לא מסוגל לרסן את הצורך שלי בה. אני לכוד במבט שלה, חשוף עכשיו יותר מאי־פעם. במשך כל חיינו הסתרתי מפניה את הרגשות האמיתיים שלי, אבל בשנים שהיא לא היתה כאן כל חומות ההגנה שלי התפוררו לאבק.


היא מחליקה יד אחת אל הצוואר שלי ואני מביט בציפורניה הצהובות. "איך קוראים לזה?" אני שואל בלי לחשוב, חושף בטעות את האובססיה המטורפת שלי לכל מה שקשור בה.


היא ממצמצת בבלבול. "מצטערת, אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא משיבה ונשמעת קצרת נשימה.


אני מחייך ואצבעותי מתהדקות בשערה לאגרוף. "הלק שלך. איך קוראים לצבע הזה, סלסט?"


חוסר אמון מוחלט מרצד בעיניה המדהימות. האופן שבו היא מסתכלת עלי... אני מרגיש את הזין שלי מזנק. "א... איך אתה יודע על זה?"


אני מחייך ומעביר את ידי שעל גבה קצת יותר למטה, ואז מצמיד אותה אלי בכוח, מכריח אותה להרגיש בדיוק איך היא משפיעה עלי. אני רוכן קדימה ומצמיד את השפתיים לאוזנה. "אני צופה בך כבר שנים, סלסט. למה נראה לך שאני לא אדע?"


עיניה נדלקות כשאני מזדקף שוב ולחייה סמוקות בוורוד כהה. היא מעולם לא נראתה יפה יותר. "עכשיו תגידי לי. איך קוראים ללק שלך?"


סלסט נושכת את שפתיה לרגע ואז מחייכת. "צהוב שבא לי לא טוב."


אני פורץ בצחוק שמושך מבטים סקרנים מכל הסובבים אותנו, והיא מחייכת אלי. "לא בא לך בטוב, מה? מה לא בא לך בטוב? לחזור לפה? לראות אותי?"


"אתה עדיין מלא בעצמך כמו תמיד," היא אומרת, אבל אין שום רוע במילים שלה הפעם. "העולם שלי לא סובב סביבך, זאיין."


"זאת הסיבה שתפסתי אותך מנסה לגנוב את כוסות השמפניה שלי? כי לא מעניין אותך איך אני מנהל את המלון הזה?"


היא זורקת אלי מבט זועם ודוחפת אותי בחזה לאות אזהרה. "אני לא ניסיתי לגנוב כלום!"


"אני מוכן לוותר לך הפעם אם תודי בדבר אחד. תודי שהתגעגעת אלי."


היא מגלגלת עיניים ואני מתחיל לעסות את הקרקפת שלה בעדינות, צריך להרגיש אותה באינטימיות. "שלא כמוך, אני לא נוהגת לשקר, וזה בדיוק מה שיקרה אם אגיד שהתגעגעתי אליך, זאיין." היא נועצת בי מבט זועם ואני מחייך אליה, למרות הנימה הצורבת של דבריה. אני אוהב שהיא מקדישה לי את מלוא תשומת הלב שלה. "זה שהתרחקתי ממך היה הדובדבן בקצפת במעבר שלי ללונדון. זה שלא הייתי צריכה לראות את הפרצוף המרוצה שלך גרם לי יותר אושר ממה שאי־פעם תבין."


"זה ממש מצער," אני לוחש, לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים. "כי אני התגעגעתי אליך, סלסטית שמימית שלי. התגעגעתי לעיניים האלה שבורקות מזעם כשאני מנצח אותך, התגעגעתי לזה שאת מאתגרת אותי להיות טוב יותר."


"זה העניין?" היא שואלת וקולה נשבר לרגע. הפגיעוּת שלה מציצה מבעד לסדקים. "מבחינתך זה רק עוד משחק שאנחנו משחקים, זאיין? סתם עוד תחרות?"


היא מסתכלת בעיני בלי רמז לכניעוּת שתמיד הסתירה את הנשמה היפה שלה, וזה פשוט תענוג. "אולי."


"אתה לא תנצח הפעם."


"את לא יודעת אפילו במה אנחנו משחקים," אני משיב.


היא מושכת בכתפיה ומניעה את ירכיה בעדינות, ואנחה רכה נפלטת מגרוני בתגובה. "יש לי מושג כללי בנוגע לזה, זאיין. אני לא הולכת להיכנס למיטה שלך — אני בחיים לא ארצה אותך."


אני מחייך והלב שלי הולם במהירות. "זה לא מה שאמרת כשגמרת על היד שלי בנשף הסיום, אֵלָה מתוקה שלי."


"זאת היתה טעות," היא מתפרצת ונסוגה ממני. עיניה בוערות בשילוב של בושה וכעס. "טעות שאני בחיים לא אחזור עליה, זאיין. אפילו לא בסיוטים הכי גרועים שלי."


כואב לי לגלות שהיא מתחרטת כל כך על לילה שהיה מיוחד כל כך בשבילי. ועדיין, אני מחייך, כי זה מה שהיא מצפה ממני לעשות. "אני אזכור את המילים האלה בחיבה בפעם הבאה שאכניס את הזין שלי לתוכך, סלסט. כשאת תהיי על הסף, כשתגנחי ותקראי בשם שלי, אני אגרום לך להתחרט על הדברים האלה, ואז אגרום לך להתחנן לעוד. וזה מה שאת תעשי. את תתחנני, בדיוק כמו שעשית בערב ההוא."


עיניה יורות אש, אבל השנאה שאני רואה בהן... היא מתובלת בתשוקה טהורה ובלתי מרוסנת. היא צודקת כשהיא אומרת שאנחנו משחקים משחק, בדיוק כמו שעשינו תמיד. מה שהסלסטית השמימית שלי עדיין לא הבינה הוא שהפעם אני משחק כדי לזכות בכל הקופה.