פרק ראשון
נדמה לכם שאתם מכירים את תל אביב. אחרי שתשמעו את הסיפור הבא, אני חושב שתחשבו אחרת. ואיך אני יודע? כי אני רואה דברים מלמעלה. וזה נותן לי פרספקטיבה שונה ממה שיש לכם שם למטה. מי אני? קוראים לי זאב רוח. לא, לא כמו השם של השחקן ההוא עם שני הווי״וים. אצלי זו רק וי״ו אחת. זאב — שם פרטי, רוח — שם משפחה. ואני משייט לי כבר די הרבה זמן מעל תל אביב. למה דווקא תל אביב? כי זו עיר שמתרחשים בה כל כך הרבה דברים מעניינים, אבל לא רק דברים שאתם מכירים וחושבים.
ועוד משהו. חזאים הם עם משונה. כל פעם אני שומע אותם מדברים על רוחות חזקות, רוחות מזרחיות, רוחות מערביות, רוחות מצחיקות. טוב, את האחרון אני הוספתי. כל משבי הרוח שהם מדברים עליהם, הם לא מה שאתם חושבים. יש כאן שבט שלם של רוחות, ממש מעל העיר. מעל כל עיר, כמובן, אבל מעל תל אביב הריכוז די גבוה. צפוף שם למעלה, כלומר כאן. אז אני לא לבד. ובפעם הבאה שאתם שומעים מהחזאי התורן על רוחות כאלה ואחרות, תדעו שהוא לא מדבר רק על משבי רוח נטו.
לקולגות שלי ולי אין את היכולת לתקשר איתכם באופן ישיר. אנחנו עוד עובדים על זה. אבל דרך צ'נלינג. כלומר — תיעול המידע שתכף תקבלו ממני, מידע שהוזרם אל תוך דפי הספר שלפניכם. תיפרס בפניכם תמונה חדשה של מה שבאמת קורה בתל אביב.
ומה איתי? מאיפה באתי ולאן אני הולך? זה פחות חשוב. כרגע אני רק מנסה לקרב אתכם לעולם שמעבר. לא בטוח שאצליח. גם אתם תהיו פעם רוחות, אז בואו לכאן עם ראש פתוח. תזרמו. לזרום הוא מה שרוחות עושות. מה, לא?
***
ראפי רחום, מחופש לזומבי, עמד מאחורי הקלעים של אולם רובינא ב״הבימה״, וחיכה בסבלנות ובמתח שיקראו בשמו להיבחן באודישן. רובינא הוא האולם הגדול שנושא את שמה של המלכה הבלתי מעורערת של התיאטרון, חנה רובינא, כך לפי אתר הבית. אבל ״יוקרת הבמה״ היה הדבר האחרון שהלחיץ את ראפי. היו לו מספיק סיבות אחרות להילחץ גם ככה: צריך לזכור את הטקסט; הוא חייב לטרוף את הבמה ולהשאיר רושם עז על הבמאי בתוך שניות מספר; מה אם האיפור שמרחה לו רונה על הפנים אינו מדויק מספיק? האם האודישן הנוכחי יירשם כעוד כישלון בשרשרת האודישנים שבהם השתתף בשנים האחרונות? ומה יקרה לקריירה שלו בתחום המשחק, שלא מתקדמת לשום מקום? וזו רק רשימה חלקית ביותר של השדים שהטרידו את מחשבתו.
מרגע שפורסמה הודעת היחצ״נית שהתיאטרון הלאומי מתכוון להעלות הצגה מקורית שגיבוריה הם מתים מהלכים, החלו לצוץ בעיתונות וברשת דברי ביקורת על מקבלי ההחלטות ב״הבימה״. ביקורת על שהם נסחפים אחרי הטרנדים הטלוויזיוניים של השנים האחרונות, ושהם מנסים לקרוץ לעיניהם של קהלים צעירים יותר. מצבה הכלכלי של ״הבימה״ לא עניין את המבקרים בוויכוח הבלתי נגמר של 'אומנות מול מסחריות'. אבל ראפי לא עסק בכך. הוא זיהה הזדמנות להגשים את החלום שלו והכין את עצמו באופן הטוב ביותר לאודישן.
רונה לביא, ידידתו הקרובה ביותר של ראפי, עמדה לצידו מאחורי הקלעים וניסתה להרגיע אותו. אחרי שהשקיעה באיפור ובלבוש שלו, עברה איתו בבית על הטקסט וליוותה אותו אל מאחורי הקלעים, היא הרגישה שהיא מוכנה לשחרר אותו לבמה, אבל היא לא הייתה בטוחה שראפי מוכן לשחרר את עצמו.
רונה נזכרה כמה היה לחוץ בחזרות להצגת הסיום בית הספר היסודי, למרות שהתפקיד שלו במחזה היה משני, שלא לומר שולי ביותר.
״תעמוד בקצה האחורי של הבמה ותרוץ פעמיים מצד לצד. תנופף בידיים כשהן באוויר למעלה ותעשה קולות של רוח,״ נזכרה רונה איך הכינה אותו לתפקיד הראשון שלו אי פעם על במה. אם הוא היה לחוץ בזמנו, לחוץ בחזרה שערכו בחדרו שבבית, ואחר כך במופע על הבמה של החובבים, היא בהחלט יכלה להבין עד כמה הוא לחוץ עכשיו, רגע לפני שהוא עולה להיבחן על הבמה של המקצוענים.
אחרי כמה דקות של שקט וכשהנבחן הקודם ברשימה עשה דרכו החוצה, נדרכו ראפי ורונה כשמפיק האודישנים קרא בשמו של ראפי.
״בהצלחה,״ היא לחשה לו והוא החל לפסוע לכיוון הבמה.
במרכז האולם החשוך ישב שאול בן דור, אחד מהבמאים העולים של ״הבימה״ ולידו ישבה מלהקת ידועה. האתגר שבהעלאת מחזה חדש על נושא שאינו אופייני לתיאטרון הלאומי, מיקד את השניים בניסיון לדייק את הליהוק. חודשים קודם לכן בישר מנכ״ל התיאטרון לשאול שיש להם משבצת אחת פנויה ברפרטואר עבור מחזה צעיר ובועט. דרכו הם מתכוונים לחבר בדיעבד את הדור הבא של הצופים, כלומר את הצעירים שבקהל, גם לקלסיקות ולמחזות ה״כבדים״ שהתיאטרון בדרך כלל מעלה.
בן דור האמין שלהביא את הצעירים לתיאטרון הוא ממש חזון אחרית הימים. אומנם הוא נרתם למשימה של כתיבת מחזה על זומבים ולביים אותו, אבל רק לאחר שהרגיע את עצמו מפני המתקפה הצפויה להם מצד מבקרי התרבות על רדידות הנושא שנבחר, מתקפה שבוא תבוא. בן דור יצר דרמה בדיונית עם נגיעות פוליטיות עכשוויות. המחזה עבר את שלב הלקטורה ואת העריכה של המנהל האומנותי. ״אתה תמיד טוב כמו ההופעה האחרונה שלך,״ היה המשפט שלא הפסיק להטריד את מנוחתו של בן דור, אבל הוא ניסה להרגיע את עצמו באמירות אחרות שלפיהן ״אם אין כאב — אין הצלחה״, ״מי שאינו מסתכן — לעולם לא יצליח״ או משהו בסגנון.
כעת המלהקת והוא היו מרוכזים בנבחן הבא.
ראפי נכנס בצעדים מהוססים, עיוות את גופו ואת הליכתו בהתאם לתפקיד של מת מהלך. הוא התקדם לאט למרכז הבמה במה שהרגיש לו כנצח.
״תודה!!!״ צווח הבמאי בטון מעליב.
ראפי קפא במקום, הביט לעבר האולם האפלולי וניסה להבין אם חוש השמיעה שלו בגד בו. אחרי שניות מספר הוא התעשת וניסה להציל את האודישן שכבר הסתיים.
״אני יכול להגיד בבקשה את הטקסט שלמדתי?״ שאל בקול רפה.
״אין צורך. תודה,״ הגיעה התשובה החדה והכואבת מהחלל החשוך שמולו.
את הדרך חזרה אל מאחורי הקלעים הוא כבר עשה בצעדים מהירים. הוא לא הרגיש את רגליו. בעצם, הוא לא הרגיש דבר. רק הראש שלו תפקד. ראפי השפיל מבט לעבר רגליו, לוודא שהוא צועד היישר למקום הנכון ולא מאבד כיוון.
רונה הסירה את מבטה מהשעון הדיגיטלי שלה, פניה החתומות נישאו אל ראפי. ארבעים שניות בלבד חלפו מהרגע שנכנס לבמה ועד שחזר לעמוד לידה. זמן אודישן כה קצר עוד לא היה לנו, היא חשבה לעצמה. היא חיבקה את ראפי ההמום קלות, ונזהרה שלא להתלכלך מכמויות האיפור הכבד שעל פניו. ראפי לא הגיב לחיבוקה. היא שחררה אותו וניסתה לברור את המילים הנכונות להגיד.
״אתה הזומבי הכי חתיך שפגשתי מימיי,״ אמרה לאחר שתיקה קצרה.
״אני הזומבי היחיד שפגשת מימייך,״ הפתיע ראפי.
״גם נכון. הוד זומביותו, מלך הזומבה מזמביה, שנלך?״ ובסוף דבריה שילבה את זרועה בזרועו, והם עזבו את המקום.
את חשבון הנפש הקבוע שלאחר אודישן עשה ראפי מאוחר יותר בסלון דירת הוריו הצנועה שבצפון הישן של תל אביב. בגיל שלושים הוא עדיין חלק אותה עם אימו אורלי ועם סבתו רות, שתי נשים שבעליהן נפטרו די מזמן.
ראפי ישב עם מחברת האודישנים שלו על הספה הדהויה בסלון והתכונן לסמן בטבלת המעקב איקס נוסף על אודישן כושל.
״איזה מספר זה, ראפי?״ שאלה אימו.
״43,״ הוא השיב ביובש.
מספר כישלונותיו הגבוה לא הצליח להתחרות בתחושת ההשפלה העמוקה שחש גם עכשיו, כמה שעות לאחר האודישן הארור. איזו רוח רעה נכנסה בבמאי ההזוי שבחן אותי היום, חלפה המחשבה בראשו, אבל ראפי החליט שלא לשתף את נשות הבית בהשפלה שחווה.
אימו אורלי הייתה אישה בשנות החמישים לחייה, אלמנה שמאז מות בעלה לא הייתה בזוגיות עם גבר אחר. הגבר היחיד שעניין אותה היה בנה היחיד. חוסר ההצלחה שלו הפריע לה, אבל היא השתדלה תמיד לחבק ולעודד אותו, בטח לאחר עוד ניסיון שלא עלה יפה להבקיע את חומות התיאטרון. לעיתים היא לקחה על עצמה את תפקיד המנטורית שלו אבל תמיד בחן ובנועם, ומעולם לא ממקום מטיף או ביקורתי.
ליד הספה עמדה שידה בצבע חום, שידעה ימים טובים יותר, ועליה כמה תמונות ממוסגרות. ביניהן צילום של הסבתא רבתא של ראפי. משמאל לשידה ניצבה כורסה ישנה עם הדום נפתח לרגליים ועליה הייתה שרועה רות, סבתו ההיפסטרית. אם אורלי הייתה הגורם הממתן בחייו של ראפי, הרי שרות הציגה חזות הרבה יותר פרועה ופחות שמרנית בחייו. באותו הרגע, כמו בשעות אחר צוהריים מאוחרות רבות אחרות, היא נמנמה. עיניה של רות היו עצומות והיא נחרה קלות.
״קח את מה שאני אומרת ברוח טובה, טוב? אתה יודע שהכול בא מאהבה ומדאגה כנה לעתידך. אני פשוט חושבת שמשחק הוא לא מקצוע,״ אמרה אורלי כשהיא מתיישבת ליד ראפי. היא כרכה את זרועה סביב כתפו כדי לרכך את דבריה. ״אתה מנסה כבר כמה שנים את אותו הדבר ולא מתקדם. לא הגיע הזמן לנסות משהו אחר ולהפסיק ללכת עם הראש בקיר?״
עיניו של ראפי היו תקועות במחברת שלו ועוד לפני שהספיק להגיב פקחה סבתא רות את עיניה.
״ראש בקיר. כואב לי רק מלדמיין את הראש,״ מלמלה ועצמה אותן שוב.
״אם אתה מאמין במשהו, לך איתו עד הסוף. זה המוטו שלי בחיים,״ השיב ראפי לדבריה של אימו.
״אני פשוט חוששת שכל התשובות השליליות שקיבלת יפגעו עוד יותר בביטחון העצמי שלך,״ אמרה לו. ״אתה שחקן טוב ראפי, אלא שהסטטיסטיקה נגדך. מה הסיכוי שלך להצליח כשיש מעט כל כך תפקידים בתעשייה לעומת שפע של שחקנים, שמתחרים עליהם בדיוק כמוך?״
זו הייתה האמת. התיאטראות הגדולים העדיפו להעסיק שחקנים שכבר חתומים ועובדים אצלם, ולכן מרבית התפקידים בהצגות היו שמורים להם. גם במקרים שבהם שחקנים ידועים ערקו מתיאטרון אחד לאחר, עקב תפקיד גדול שהוצע להם על ידי המתחרים, הדבר עדיין נחשב כהעברה בתוך המערכת. ולמרות שהם היו חדשים בתיאטרון שעברו אליו — הם נחשבו כשחקנים מהמניין ולא השאירו תפקיד פנוי לשחקנים חדשים ובלתי מנוסים.
מעת לעת צצו תפקידים זניחים במחזות שהיה צריך לאייש, ורק אז נפתחו שערי התיאטרון לשחקנים מבחוץ והתקיימו אודישנים. ההתנפלות שלהם על האודישנים העידה שהביקוש היה גבוה מההיצע. השחקנים הבינו שאומנם התפקיד זניח אך זו הייתה הזדמנות בשביל ״להשתחל״ למערכת, למועדון הסגור. וגם, כך על פי סטניסלבסקי, הרי ש״אין בנמצא תפקידים קטנים, ישנם רק שחקנים קטנים״. אז ראפי ״חי״ מאותן הזדמנויות. אבל ארבעים ושלושה כישלונות ברצף בשנים האחרונות הוא מספר שלכל אחד קשה יהיה להשלים איתו.
אורלי המשיכה ופירטה באוזניו עד כמה כואב לה לראות אותו סופג כל כך הרבה אכזבות בתקופה כה ממושכת. ראפי לא הגיב תחילה כי הוא שמע נאום זהה גם בעקבות האודישנים הכושלים הקודמים שלו. הוא ידע שאימו דואגת לו בכנות, ולכן ניסה לשמור על איפוק ולבסוף הרים את מבטו ממחברת האיקסים.
״החלום שלי הוא להיות שחקן,״ אמר כשהוא מביט בפניה העצובות של אימו.
״טוב, אם אתה עדיין רוצה להמשיך להיות שחקן, בוא תשחק איתי קצת.״ הגיעה התגובה המפתיעה מהצד השני של הספה. ״תעזור לי להילחם בסניליות.״ עיניה של רות היו עדיין עצומות אבל השפתיים שלה זזו בערנות ובנחישות.
ראפי קם מהספה והתיישב על כיסא ליד הכורסה של רות. הוא פרס על שולחן קטן את אריחי האותיות של המשחק 'רמיקוב אותיות'. רות פקחה את עיניה, יישרה את הכורסה שלה ונערכה לשחק. היא מתחה את אריג שמלתה הצבעונית ובדקה אם הופיעו בו קמטים. לאחר מכן הסירה מראשה את כובע הבייסבול שעליו מופיע הלוגו של ה״ניו יורק יאנקיז״, והניחה אותו על השולחן הגדול הנוסף שעמד בחדר.
״תגיד, מה עם בת זוג?״ היא שאלה.
״הוא יוצא עם רונה. בחורה טובה, מלאת רוח נעורים,״ הקדימה אותו אורלי.
״אנחנו לא יוצאים. אנחנו רק ידידים,״ תיקן ראפי ביובש.
״ידידים או יזיזים?״ זרקה רות לחלל האוויר.
״סבתא!!!״ צעק ראפי.
״תזכיר לי מה היא לומדת,״ רות שינתה נושא כדי לא להרגיז אותו עוד יותר.
״היא עושה תואר באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למדעי הרוח,״ סגר ראפי את הדיון ודאג להזכיר לרות את חוקי המשחק. ״התור הראשון שלך. את צריכה להרכיב מילה עם שש אותיות לפחות.״
