מפת דרכים: בעקבות המכשפה סימה
✨ הספארי
"ומה עם הכלוב של הזברה?" רונה המשיכה לנדנד. ביקרנו בספארי ברמת גן שנפתח מחדש לאחר שיפוצים.
הלכנו, אבא, אני ורונה, אחותי הקטנה, לכיוון שער היציאה, נדחפים בין ילדים שכל הזמן ביקשו עוד ועוד קרטיבים וטילונים. הריח של החיות ליווה אותנו כמו ענן.
חשבתי שהצלחתי לשכנע את רונה שראינו את כל החיות.
אבל רונה אמרה שוב: "אבא, מה עם הזברות?"
"די עם הזברות שלך," אמרתי לה.
הפה הקטן שלה התעקם לעווית של בכי ואחרי זה היא צעקה כמו שהיא תמיד צועקת, כמו קול צופר נורא של עקשנות.
אז שוב נגררנו לכיוון האזור של הזברות בקצה השני של הספארי, כשרונה מחזיקה מקל "שערות סבתא" ומלקקת את הצמר הדביק.
"אבא, איזה שעמום..." אמרתי ופזלתי לכיוון אחותי הקטנה.
✨ זברה
אבא ואני אפילו לא ניגשנו — רק עמדנו בצד.
מה יש כבר לראות? קופים, גורילות ואפילו נחשים מעניינים הרבה יותר מזברות.
אני לא זוכרת כמה זמן רונה עמדה שם אבל זה לקח הרבה זמן.
פתאום ראיתי אותה באה לקראתנו ומבט מוזר בעיניים שלה.
היא אמרה שתי מילים: "קארין שטרנשוס."
"איפה?" שאלתי, "אין פה אף אחד."
גם אבא הסתכל מסביב. היינו שם לבד, אנחנו והזברות.
"אבל רונה..." אבא אמר, "הרי קארין נסעה לגרמניה."
רונה לא ענתה, רק הרימה את היד והצביעה: "שם."
הסתכלנו לעבר הכלוב של הזברות.
"שם נמצאת קארין שטרנשוס?" שאל אבא, "היא מתחבאת ממישהו?"
"אבא," רונה אמרה, "יש שם זברה קטנה שלא הפסיקה להסתכל עליי. היו לה עיניים כאלה כחולות גדולות והיא כל כך הזכירה לי מישהי. ואז פתאום התחילו לזלוג לה דמעות, ממש כמו בן אדם. ישר הכרתי אותה. זו קארין שטרנשוס מהגן של שלווה."
רונה חזרה ועמדה ממש בצמוד לגדר של הזברות.
כבר היינו עייפים אבל הלכנו אחריה. רציתי לחזור הביתה. נראה לי שגם אבא רצה. התרגזתי על השטויות שנכנסות לראש של רונה המעצבנת הזו.
כשהגענו לכלוב כמעט התעלפתי. הראש של אחותי הקטנה היה נעוץ עמוק-עמוק בין הסורגים והזברה ליקקה את הפנים שלה.
היה משהו מוזר בזברה. באמת היו לה עיניים כחולות וכשהיא הסתכלה עלינו, יכולתי להישבע שהיא בוכה.
ואז שמענו קול ילדותי מצפצף ובוכה: "הצילו אותי, אני קארין, הבת של יואל, יואל שטרנשוס."
הסתכלתי על אבא שנראה ממש נפחד.
רציתי לברוח. הזברה דיברה בלשון בני-אדם. היה לה קול מתפנק כזה כמו של ילדה בת שש או שבע.
✨ הסיפור הנורא של קארין
התחיל להחשיך. חשבתי שהספארי עומד להיסגר כל רגע. אף אחד לא היה במקום חוץ משלושתנו, זברה שמדברת, ועוד ארבע-חמש זברות, אבל הן היו אמיתיות.
הצוואר הדק של רונה זז בין סורגי הכלוב. היא קרבה את הפנים שלה אל הזברה שניסתה להגיד משהו. מהגמגום לא הבנתי כלום וגם לא ידעתי מה להגיד. קיוויתי שהזברה דיברה אלינו בטעות ושלא אצטרך לעמוד עוד פעם במצב כזה מביך. אבא בכלל נראה אבוד לגמרי. הוא לא הבין מה קורה.
רונה עמדה על תלולית של בוץ ודיברה עם הזברה הקטנה ששאלה: "רונה, את מאמינה לי שאני קארין?"
"בטוח שאת קארין, לא היית בגן בקבלת שבת האחרונה."
"לא יכולתי לבוא, אני סגורה כאן בכלוב עם כל הזברות האלו."
"בואי, קארין, בואי, צאי מהתחפושת הטיפשית הזו," אמרתי.
הזברה הקטנה לא ענתה. הפנים שלה התעוותו כמו אצל ילדים קטנים כשהם נעלבים ועומדים לקרוע את העולם בבכי נורא. אבל הבכי שיצא ממנה היה בכי אחר, כמו זעקה לעזרה.
פתאום לא היה לי ספק, הזברה הקטנה הייתה בת אנוש, או ליתר דיוק, ילדה קטנה שקוראים לה קארין והיא נמצאת כנראה בצרה גדולה.
"את באמת קארין?" שאל אבא.
"מה את עושה בתוך הכלוב הזה ואיך למדת לדבר?" חקרתי אותה.
הזברה הקטנה הפסיקה לבכות ורק הכתפיים שלה עם הפסים השחורים והלבנים המשיכו לרעוד.
"אני חברה של רונה," היא אמרה. "שתינו חברות מהגן של שלווה. אני קארין, אתה זוכר את אבא שלי, יואל? שיחקת איתו טניס."
"בואי קארין, קודם כל נוציא אותך מכאן, איך את סובלת את הפרווה הזאת באמצע הקיץ? בואי ניקח אותך לאבא שלך," אמרתי לה.
"מהר!" היא ענתה, "מהר! תוציאו אותי! לפני שהם יבואו... אני מפחדת... אני מפחדת..."
"מי זה הם?" שאלתי, כבר בחוסר סבלנות, "היינו צריכים ללכת מכאן לפני שעה, תיפטרי מהפרווה הטיפשית שלך ונסתלק."
"איילת, קצת סבלנות..." אמר לי אבא ופנה לקארין: "ממה את פוחדת, מותק?"
"מהקירח הזה..." היא לחשה. "מנחם הקירח, אבל במיוחד מגרינציג."
"מי זה שני הליצנים האלה?" שאלתי, "מנחם הקירח וגרינפוץ הזה?"
"ששש..." קארין ניסתה להשתיק אותנו, "הם צריכים להגיע כל רגע, הם לא מרשים לי לדבר עם אף אחד. היום אפילו ראיתי מרחוק את ישראל, הבעל של שלווה הגננת, אבל הוא לא זיהה אותי."
היא התחילה לבכות שוב.
"אבל איך הגעת לכאן?" שאלתי. הייתי כבר ממש מבולבלת מהסיפור.
הזברה הקטנה ביקשה שאתקרב לכלוב, חזה הפסים השחור-לבן שלה עלה וירד, ובלחישה שבקושי יצאה לה מהפה מרוב התרגשות, אמרה: "סימה."
"מי?"
"היא מכשפה," המשיכה קארין במהירות, תוך שהיא בולעת את הדמעות, "מכשפה באמת, מכשפה אמיתית. גרינציג סיפר לי. והיא גם אמרה לי שאף פעם לא אחזור לאבא ואמא. היא הענישה אותי על זה שצחקתי עליה ביחד עם הילדים בגן השעשועים. רצינו לשגע אותה קצת. לא ידענו שהיא מכשפה אמיתית. היא נראתה כל כך מכוערת ומצחיקה. אבל למה דווקא אותי היא הפכה לזברה? למה לא את קובי שעשה לה פרצופים כל הזמן ממש מול העיניים שלה?"
"מי זה שם?!" שמענו קול מרחוק, באפלה שהלכה והתגברה, "תסתלקו מיד! גן החיות סגור מזמן, או שאקרא למשטרה."
הזברה הקטנה נבהלה, רעדה כמו עלה ברוח והתחילה לבכות: "אמא'לה, אמא'לה, זה גרינציג." היא הפנתה אלינו את הגב, התרחקה מאיתנו ודהרה לעבר הזברות האחרות.
ואז ראיתי דמות ענקית מופיעה ומתקרבת אלינו מתוך החושך.
"אחותי איבדה את הטבעת שלה כאן ליד הכלוב," ניסיתי להצטדק בפני הענק המפחיד. הוא הזכיר לי את קינג קונג מהסרטים והיה לו שיער פרוע, וגם מבטא זר, רומני כזה. רונה רעדה מפחד ונצמדה אליי.
"אדון גרינצוויג," אבא ניסה להיזכר בשם ששמע קודם, "אם תמצא את הטבעת, תשאיר אותה במשרדי הקופה?"
"גרינציג בשבילך, ואיך אתה יודע איך קוראים לי?"
שתקנו. פחדתי שהוא יעשה לנו משהו.
"תצאו מכאן כבר!" הוא קרא.
לא חיכינו לעוד צעקה. זזנו מהמקום במהירות והמשכנו את הדרך הארוכה לכיוון שער היציאה.
