פרק 1:
טדי
שום דבר לא אמר "בוקר טוב" כמו ריח סיגריות מעופש ובירה שנשפכה. להיכנס ל׳דווילז בּוט׳ בלילה, היה אחד הדברים האהובים עליי. אבל במהלך היום, זו הייתה מתקפה על החושים. כמעט יכולתי להרגיש את רוחות הרפאים של ההחלטות הגרועות נצמדות לז'קט הזמש שלי (בצבע קרם, וינטג', מכוסה פרנזים, מראה מקסים ועדיין קשוח).
אז, למה נכנסתי לבר הכי מלוכלך בוויומינג בשבע בבוקר של יום ראשון? כי החברה הכי טובה שלי ביקשה ממני, ולא היה דבר שלא הייתי עושה בשבילה.
אמי ריידר ואני חברות מלידה, תרתי משמע. אבא שלי התחיל לעבוד בחווה של המשפחה שלה כשהייתי בת כמה חודשים ואמי הייתה מבוגרת ממני רק בכמה חודשים. הזיכרון הראשון שלי הוא של שתינו קופצות מעל אחד החלקים הצרים יותר של הנחל החוצה את חוות רבל בלו. הלכנו הלוך ושוב עד שאמי החליקה ונפלה לנחל. אני עדיין יכולה לשמוע את צליל המים הניתזים ואת רעש חלוקי הנחל שהתלוו לנפילה. כמעט מייד, הקרסול שלה התנפח כמו בלון — אפילו בגיל חמש או שש ידעתי שלא ככה קרסול אמור להיראות. עזרתי לה לצאת מהנחל והיא נשענה עליי כל הדרך הביתה.
מאז אנחנו נשענות זו על זו.
ארוסה, ברוקס, הוא הבעלים של ה׳דווילז בּוט׳. הוא ירש אותו מאביו לפני כמה שנים, והוא עושה איתו עבודה מצוינת. לברוקס היו הרבה חלומות בשביל הבר. הגדול ביותר היה התקנת שור מכני — לא, אני לא צוחקת — ולכן עמדתי לבלות את יום ראשון שלי במיון קופסאות ובטאטוא שכבות של אבק וזוהמה בני שלושים שנה ואלוהים יודע מה עוד, כדי לפנות לו מקום.
לא היה לי אכפת. בנוסף, די הייתי חייבת לו, בהתחשב בכך שסילקתי אותו מהמיטה שלו ושל אמי אמש, כדי שהיא ואני נוכל להעביר ערב יחד.
אמי וברוקס עמדו ליד הבר ודיברו כשראשיהם צמודים זה לזה. יצאתי מהבית שלהם מוקדם יותר כדי להביא קפה ולתת להם קצת זמן לבד. כזה שהם כנראה ניצלו כדי לקיים יחסי מין במקלחת — חרמנים קטנים.
לפעמים רציתי לקנות בקבוק תרסיס שאוכל להשפריץ עליהם — אתם יודעים, כמו שעושים עם חתול או כלב שמתנהג לא יפה — כשגילויי החיבה הפומביים שלהם נעשים קצת יותר מדי אינטנסיביים.
אבל אמי וברוקס נועדו זה לזה, ואהבתי את שניהם. מאוד. אהבתי את אמי יותר, כמובן, אבל לוק ברוקס התחבב עליי בשנתיים האחרונות. היה נחמד לראות את החברה הכי טובה שלך נאהבת בדרך שאת יודעת שמגיעה לה.
"הקפה הגיע," אמרתי, מודיעה על נוכחותי.
אמי פנתה אליי. "אלוהים, את הגיבורה שלי." היא לבשה את הגופייה שקניתי לה ליום הולדתה וטייטס שחורים. על החלק העליון היה כתוב "הכריות של לוק" במרכז הציצים שלה.
עלה בדעתי שאני לבושה טוב מדי ליום ניקיון של הקומה השנייה בבר — ג'ינס, גופייה שחורה וז'קט, כמובן. אבל אהבתי בגדים, ואת התחושה כשהרכבתי תלבושת שאהבתי, ומאוד אהבתי את זו.
בגדים היו כמו שריון, ואזדקק לשריון, אם אח גדול מסוים של אמי עמד להופיע היום.
לא ווס. את ווס אהבתי.
הגשתי לה את הכוס, והיא לקחה אותה בהכרת תודה. היא כרכה את אצבעותיה סביבה ולגמה. טבעת הזהב שעיטרה את אצבעה השמאלית נצצה באור. היא השפילה את מבטה אל מחזיק משקה הקרטון שנשאתי. היו בו עוד שתי כוסות — לאטה סוכר חום קר בשבילי וקפה שחור לברוקס.
אמי קימרה אליי את גבתה. "מצחיק," אמרה. "אני די בטוחה שביקשתי ממך להביא קפה גם בשביל גאס."
"הא," אמרתי במשיכת כתפיים. "בטח שכחתי."
גאס הוא אחיה הבכור של אמי, חברו הטוב ביותר של ברוקס, והכי חשוב, האויב המושבע שלי.
זה חלק מהעניין של לחיות בעיירה קטנה.
זה לא ששנאתי את גאס... טוב... למעשה, לא נכון. די שנאתי אותו. אני לא זוכרת איך זה התחיל (שקר, אבל לא חשוב). בעיקר, תמיד הרגשתי שהוא לא אוהב אותי, אז לא אהבתי אותו חזרה, ואז זה התפתח למצב שבו אנחנו מתענגים על להיות מרושעים זה לזה.
הוא תמיד היה כל כך... זועף. אסור לתת לגברים שנראים כל כך טוב להיות מטומטמים כל כך גדולים. זה פרסום כוזב.
וזה הלך והחמיר עם הגיל.
אמי נאנחה. "איך אנחנו מרגישים לגבי הניסיון להיות נחמדים היום?" שאלה.
"לא נהדר," אמרתי. ברוקס צחק ממקומו ליד הבר. ניגשתי אליו והושטתי לו את הכוס שלו. הוא הרים אותה בשמחה.
"תודה, טד," אמר. "גאס יגיע עוד מעט, יש לך זמן להכין את הארסנל המילולי שלך."
"רואה?" אמרתי, מביטה באמי. "הוא מבין."
אמי ירתה מבט חד לעבר ברוקס, והוא קרץ לה. התבוננתי בה מתרככת מעט לאחר מכן. "פשוט חשבתי שיהיה נחמד אם השושבין הראשי שלנו והשושבינה הראשית שלנו לא ישנאו זה את זה," אמרה. המילים "שושבינה ראשית" שלחו דקירה קטנה לחזה שלי.
כמובן שהתרגשתי להיות שושבינה של אמי. התרגשתי מהחתונה שלה, מחייה, מהכול. אבל לפעמים, כשנושא החתונה עלה, נהייתי עצובה. לא בלתי ניתנת לנחמה או משהו כזה, אבל הרגשתי כאילו האושר שחשתי בשביל החברה הכי טובה שלי והעצב שחשתי על עצמי נאבקו בחזי, חובטים זה בזה חזק ככל יכולתם כדי לראות מי הראשון שייפול.
זו הייתה תזכורת לכך שאנחנו נמצאות בשלבים שונים של חיינו, וזה הפחיד אותי. אמי תמיד נזקקה לי. היינו מספר אחת זו בחייה של זו. עכשיו היה לה את ברוקס, ופחדתי מאוד שהיא לא תזדקק לי כמו פעם, שהיא לא תזדקק לי כמו שאני עדיין זקוקה לה.
"אז אולי ברוקס צריך לבחור שושבין פחות שנוא." משכתי בכתפיי והסתכלתי עליו. "יש לה שני אחים, אתה יודע."
כל מה שהוא עשה היה לחייך ולומר, "לקחתי לתשומת ליבי."
אמי נאנחה והמשיכה הלאה. היא ניסתה לתווך בין גאס וביני כמה פעמים בחודש. זה אף פעם לא עבד, אבל הערצתי את ההתמדה שלה. החברה הכי טובה שלי מעולם לא ויתרה. היא הובילה אותי חזרה לבר, שם הייתה רשימת מטלות שהיא וברוקס הכינו להיום. המטרה הייתה פשוטה: לפנות את הקומה השנייה ואת המרתף, ולהפוך את המרתף למחסן.
ברוקס וגאס עמדו להשתלט על המרתף, וזה היה בסדר מבחינתי כי המקום הזה נראה לקוח מתוך סרט אימה, ולא ממש התחשק לי שרוח של שד תשתלט עליי היום. אלא אם כן הוא שד לוהט; אז יכולתי להשתכנע.
אמי ואני נעלה לקומה השנייה. תוכניתו הסופית של ברוקס הייתה להציב שם בר קטן יותר ומקומות ישיבה חדשים, ולהסיר חלק ממקומות הישיבה בקומה הראשונה כדי לפנות מקום לשור המכני.
כשאנחנו חמושות בשקיות זבל, כפפות וחומרי ניקוי, אמי ואני התחלנו להתקדם לעבר המדרגות הרעועות שהובילו לקומה השנייה. ואז הדלת האחורית לבר נפתחה. גאס ריידר נכנס, והרגשתי את לחץ הדם שלי עולה.
הוא לבש טישירט כחולה דהויה צמודה, נעלי ריצה אפורות וכובע בייסבול של קארהארט שכיסה את שערו החום כהה, שהיה ארוך יותר ממה שראיתי אותו מזה זמן רב. בשנה שעברה הוא התחיל לטפח שפם במקום הזקן הקצר והגזוז למשעי שאימץ בשנות העשרים לחייו. השפם עדיין היה שם, ועל אף שחשבתי שהוא נראה טוב איתו, הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "הי, כוכב פורנו משופם. נחמד מצידך להצטרף אלינו."
"לכי תזדייני, תיאודורה," אמר בלי להעיף בי מבט. קולו היה משועמם. האופן בו אמר את שמי המלא גרם לי לחרוק שיניים.
"גנבת את החולצה מהארון של ריילי?" שאלתי, מחווה לעבר חולצתו הכחולה והצמודה. ריילי הייתה בתו בת השש של גאס, ומהאופן בו החולצה נצמדה לו לחזה ולשרירי הזרוע, היא נראתה קטנה מספיק כדי להיות שלה.
"את יודעת," אמר, מפנה אליי את עיני הברקת שלו, "הדרך בה את נועצת בי מבטים גורמת לי אי־נוחות."
"טוב, הדרך בה אני רואה לך את הפטמות מעבר לחולצה גורמת לי אי־נוחות," עניתי. "ברוקס," אמרתי מביטה לכיוונו. "אני לא יכולה לעבוד בתנאים האלה."
ברוקס משך בכתפיו ואמר, "דברי עם הבוס," והנהן לעבר אמי, שהביטה בגאס ובי. היא לא הייתה משועשעת.
כל מה שהיא אמרה היה "גאס, אתה והפטמות שלך במרתף. טד, בואי נלך." עקבתי אחריה במעלה המדרגות אבל הסתובבתי חזרה לגאס לנופף לו.
הוא הניף לכיווני אצבע שלישית.
אני מקווה שהשד יטרוף אותו.
כמה שעות לאחר מכן, אמי ואני כבר מילאנו עשרות שקיות זבל מלאות, והרגשתי את הזוהמה של הבר כמו נייר דבק על עורי. זלזלתי קשות בכמות הגועל שהייתה בקומה השנייה. נאלצתי להשאיר את מעיל הזמש שלי על כיסא ולכסות אותו בשקית ניילון, בתקווה שלא ייפגע. בצד החיובי, מצאתי כמה תקליטי ויניל ישנים שאמי אמרה שאני יכולה לקחת הביתה. שלחתי לאבא שלי הודעה ואמרתי לו שאנחנו עומדים לעשות ערב של וילי נלסון וטניה טאקר.
המשכתי למיין את הקופסאות שעבדתי עליהן בפינה. מצאתי ערמה של מה שנראה כמו עיתונים ישנים. שלפתי אחד; זה היה סיפור בעיתון מדולארק משנת 1965 שהציג את ה׳דווילז בּוט׳ כאחד הברים הטובים ביותר בוויומינג.
"אמי," קראתי. היא הרימה את מבטה מהמקום שבו משכה פיסת בד מלוכלכת ורטובה למראה בפינה השנייה של החדר. "ראית את אלה?" שאלתי, מחווה בידי לעיתונים.
"עוד עיתונים?" שאלה.
"כן," עניתי. "יש עוד מאלה?"
אמי הנהנה. "מצאנו כמה ארגזים במרתף. לוק רוצה לשמור אותם. אני חושבת שהוא רוצה למסגר חלק מהם. סביר להניח שאת ואדה תוכלו לחשוב על משהו מגניב לעשות איתם." אדה הייתה החברה של ווס. היא הייתה מעצבת פנים ויצירתית בצורה מרשימה. אהבתי לצייר ולעשות דברים עם הידיים, אז הסתדרנו מצוין.
"הם ממש מגניבים," אמרתי מדפדפת בעוד מהם. היו סיפורים על הבר ותמונות שלו לאורך ההיסטוריה. עותק של חדשות ג'קסון הול שכינה אותו הבר הייחודי ביותר בוויומינג.
"את יכולה לקחת את הקופסה למרתף? יש ארון קטן בקצה המסדרון ששמנו בו את כל האחרים."
"את יודעת איך אני מרגישה לגבי המרתף," ייללתי.
אמי צחקה ואמרה, "זו ההזדמנות שלך לחיות את רומן השדים שסיפרת לי עליו אתמול בלילה."
נשפתי. לא מאמינה שהיא משתמשת בהמלצות שלי על ספר נגדי.
"בסדר," מלמלתי. "אבל אם ירצחו אותי למטה, או יביאו אותי לאיזה ממד מרושע, את תרגישי ממש רע שהכרחת אותי לעשות את זה." לבשתי את הז'קט; לא רציתי שיהיה מחוץ לטווח הראייה שלי. בנוסף, אני צריכה להיראות טוב למקרה שהשד הלוהט יעבור לכאן.
אמי הניחה יד על לבה. "אני מבטיחה לערוך לך את ההלוויה הטובה ביותר שמדולארק, וויומינג, ראתה אי פעם," אמרה.
"אל תשכחי שאני רוצה שיישרפו אותי ויירו אותי מתוך זיקוקים," עניתי.
"בזמן ש־KISS מבצעת את 'I Was Made for Loving You'," היא אומרת בהינף יד. "אני יודעת, אני יודעת." החלטתי על זה כשאמי ואני היינו בכיתה ו'. אם כבר ללכת אז בגדול, נכון?
הרמתי את הקופסה והתחלתי את הירידה במדרגות. המרתף היה חשוך. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי עד לכאן, די מצמרר למען האמת. איפה היו ברוקס וגאס?
ריח הסיגריות המעופשות והבירה לא היה חזק כל כך במרתף. בעיקר היה לו ריח ישן. היה גם הרבה יותר קריר — כנראה בגלל כל הפעילות העל־טבעית שארבה בפינות ובנקיקים. קרשי הרצפה חרקו תחת רגליי. בדיוק כשהתחלתי להירגע, חבטה חזקה הבהילה אותי, ורצתי לכיוון הארון בקצה המסדרון.
אני חייבת לצאת מייד מהמרתף המצמרר הזה — לעזאזל עם השדים הלוהטים.
כשהגעתי לארון, הז'קט שלי הסתבך בידית הדלת, טרק את הדלת מאחוריי והשאיר אותי בחושך מוחלט. זרקתי את קופסת העיתונים ושמעתי נהמה מתוסכלת.
עוד מישהו היה בארון.
הסתובבתי חזרה אל הדלת, מנסה לשחרר את הז'קט שלי ולפתוח את הדלת. הצלחתי להתיר את הז'קט שלי, אבל הרגשתי קרע במקום שבו הוא נתפס בדלת. הדלת, לעומת זאת, לא זזה.
"מה לעזאזל, תיאודורה?" נשמע קול עמוק וכועס מאחוריי.
ו... נעלתי את עצמי בארון עם גאס ריידר.
שיט.
