בספר "דמעות בגודל החידקל", יפה מפיחה חיים ברמת גן של שנות החמישים, על שלל דמויותיה הצבעוניות והייחודיות:
האיש הספק משוגע ספק צדיק, האשכנזי שלא יכול ללכת אבל ברור שצריך לסחוב אותו לבית הכנסת אפילו שהוא אשכנזי, הדודה העיראקית העשירה מלונדון עם האישיות המסנוורת שכל משפט שלה יכול להיכנס לספר ציטוטים של דברי חכמה, האם החזקה וההוללת שמנחילה את מורשתה לבתה, האב שנולדו לו חמש בנות והוא מרגיש הרחק בעורף האויב ועוד.
אך העיקר בסיפורים אינו הציור המדויק ורב המימדי של הדמויות, אלא מערכות היחסים המורכבות ביניהן והמפגש בין עולמות הנבדלים זה מזה אך נאלצים להיפגש:
הילדה הנכה היושבת בכתה ליד "מלך הכיתה" הכריזמטי, בנות המשפחה שמשמרות עבור אב מסורתי סגנון חיים של פעם, תוך הסתרת העובדה שהבת הולכת לבית הספר, הבת שרוצה להתגרש מבעלה הבוגדני אל מול אמה שלא מכירה כלל במושג הגירושין, האחות שיודעת יותר טוב מכולם לאיזו בת זוג אחיה זקוק, מול גיסתה התמימה והשונה.
לפיכך, התחושה המלווה את הקוראים במהלך הקריאה איננה היזכרות סנטימנטלית בעולם שכבר עבר, אלא מציאות רבת סתירות ומורכבת הרלוונטית גם לימינו.
יפה וגנר נולדה בפרס למשפחה בגדאדית. לארץ עלתה מיד לאחר קום המדינה. ילדותה עברה עליה ברמת גן. למדה בסמינר לאומנויות בתל אביב והשלימה את לימודיה בבצלאל בירושלים. במשך כמה שנים לימדה ציור, ציור אופנה ותולדות הלבוש.
לאחר מכן למדה תכנות ועבדה בתחום המחשבים בחומרה כמעצבת שבבים.
שני ספרי השירה שלה, 'כאב הבית' ו'כתמים על הצחוק' יצאו לאור בהוצאת כרמל.
בהוצאת צבעונים יצא ספר השירה 'הצפייה הצהובה של החרצית'. בהוצאת כתב יצאו לאור שני ספרי סיפורים קצרים 'ריח של כחול כביסה ושום' ועתה 'דמעות בגודל החידקל'.
בנוסף על היותה כותבת, עוסקת וגנר גם בציור.
במהלך השנים הציגה בכמה תערוכות בתל אביב ובירושלים.