זו לא יצירת מופת, אבל זה יופי של ספר ביכורים!

כתוב מקסים, מרגש, מעורר חמלה ולא מעט מחשבה.

על פניו הספר ניראה קליל, ברם הוא עוסק על הבחירות בחיים, ובנושא מורכב שמגיע לשולחן השופטים: "המתת חסד".

סוגיה מורכבת שעוטפת לתוכה שאילתה מרכזית: "באיזו מידה האדם שייך לעצמו."

לאלזה זלייה בת ה-29 קר, היא רעבה ומפחדת. מפולת שלגים הותירה אותה ללא הכרה והיא מצויה בתרדמת, אך שומעת הכל...מחוברת למכונ

הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לנו עולם חדש של דילמות והשקפות. נושאים מרתקים המספקים חומר חדש לספרים ולסרטים. והספר הזה שייך באופן מוחלט לז'אנר הזה. אלזה שוכבת כ"צמח" חמישה חודשים אחרי תאונת טיפוס בקרח. היא מחוברת למכשירים שונים ושום דבר אינו מצביע על תגובה כלשהי. טיבו מגיע לבית החולים בו מאושפז אחיו אחרי תאונת דרכים בה הוא דרס - כשהיה שיכור - שתי נערות. ומכאן צריך הסיפור לצאת לדרך מרגשת, לא?

אני מנ

קמתי בארבע בבוקר. שמעתי רעש. חשבתי שיש פורץ. כיוונתי את השעון המעורר אל הדלת והדלקתי, כמו הארי פוטר שמכוון שרביט וצועק קללה בלטינית. לא היה כלום. לא פורץ ולא שרביט. רק העצבים שלי.
ירדתי למטה ובדקתי שעדיין לא גנבו את האוטו. התפלאתי שוב, כמו כל בוקר, לראות אותו חונה בחשכת אורות הרחוב העצלים. ואז נחת משהו לידי בטפיחה. משום מה לא נבהלתי. הייתי מת פעם אחת בחיים להיבהל ממשהו. למה אני לא גר בשטחים, למה.

לקרוא את הספר הזה היה לי כמו לאכול קרמבו. הוא קטן, עדין ושברירי, כזה שאוכלים אותו בכמה ביסים, ונשארים עם טעם של עוד.

טיבו הוא בחור צעיר שאחיו מאושפז בבית חולים אחרי שעבר תאונת דרכים. באחד הימים נכנס טיבו בטעות לאחד מחדרי האשפוז. בחדר שוכבת אלזה. היא שרויה בתרדמת מזה חמישה חודשים.

בכתיבה עדינה ולא עמוסה מתארת הסופרת שזה לה ספר ביכורים (מדהים, חייבת לציין), סיפור עדין ההולך ונרקם בין טיבו לאל

לאחרונה אם היו מציגים את הרגשות שלי בגרף קו הסטטוס יהיה ישר ללא עליות ומורדות. אבל הספר הזה גרם לקו לעלות ולהתפתל ובעיקר גרם לי להרגיש את המילה חיים.
דווקא בתוך הסערות והצרות הסופרת כותבת בחיות וחיוניות אופטימית שכלכך נדירה בעולם הזה עד שלפעמים נראה לי שזו מתנה מולדת. כל פרק הוא בצבע וגוון אחר הספר הזה הוא כמו פלטה של צייר , חיה מלאה צבעים רגשות והשראה. הדמויות כלכך מציאותיות , טיבו לא שרירי וחתי

מצאתי את הספר הזה אחרי שנברתי בערימות של ספרים ומתחת לערימה של רבי מכר (שלא בהכרח טובים) מצאתי את הספר המדהים הזה.
לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד. סיימתי אותו תוך שעות ספורות ואני חייבת להודות שלא הספיק לי.
התאהבתי באלזה וטיבו ומצאתי את עצמי כמו אוהדת במשחק כדורגל מדברת בקול רם אל הספר.
הספר כתוב בצורה פשוטה ומקסימה שממגנטת אותך לעלילה.
הייתי שמחה אם הסופרת הייתה מציגה את הדמויות ברבדים מעט י

סיפור מקסים ומרגש.
טיבו מגיע לבית החולים כיוון שאחיו מאושפז שם (עקב תאונת דרכים שעשה שהיה שיכור והרג 2 נערות), הוא נכנס לאחד החדרים ומוצא את אלזה השקועה בתרדמת. מתפתח בניהם סיפור אהבה.
הסיפור כתוב בצורה מאוד פשוטה (אני חושבת שבפשטות הזו דווקא מצאתי את היופי…) ולמרות זאת הוא מעלה הרבה מאוד נושאים לחשיבה… הדילמה המרכזית היא האם זה בסדר לאבד את התקווה ולנתק את אלזה ממכשירי הנשימה או להמשיך להחזיק