האבודים נפל קורבן לנוטות החסד. פשוט כך.
את נוטות החסד קראתי ב-2009 וזה היה לגמרי הספר המרשים שקראתי בחיי. כל כך נאחזתי בו, שהייתי חייב לקרוא משהו דומה בסיומו, שימשיך את הנושא, האזור, הדרמה. האבודים בתחילתו פשוט לא מילא את החלל שנותר אחרי נוטות החסד. הנחתיו בצד. מאז למדתי שלא קוראים ספר אחרי ספר מאותו ז'אנר/אזור/שפה אם לא רוצים איכשהו להתאכזב. 11 שנים הספר חיכה בסבלנות, פתאום הושיט ידיו וביקש בתחי

איך כותבים סקירה על ספר שעוסק בשואה, ומה כבר לא נאמר על החורבן ההרס והזוועות שתבעה מלחמת העולם השנייה. ספרים נכתבו, סרטים הוסרטו, ניצולים ועדי ראייה תועדו, שירים הולחנו, אירועים נחקרו ודרכי הישרדות התוו פרקים חדשים בטיפול הנפשי/פסיכולוגי- דור ראשון שני ואפילו שלישי לשואה, גם יומנים שנכתבו נמצאו ופורסמו. האזרח הפשוט בכל נקודה שהיא בעולם, לא יוכל להכיל להבין וגם לא להעלות בדמיון את הרוע האנושי, והמצ

<mark>דניאל מנדלסון</mark> פתח במסע חיפושים אישי אחר אח של סבו, שנספה בשואה עם אשתו וארבע בנותיו. החיפוש החל באקראי והפך למסע אובססיבי, לכאורה חסר-סיכוי בגלל הוואקום הגדול שאחרי שנות המלחמה ובגלל מרחק הזמן הגדול. והנה הסתבר שבמאמץ גדול הוא הצליח ללקט פיסות אינפורמציה, כאשר לשם כך הוא נסע ברחבי העולם לפגוש את בני דורם של האבודים. היכולת לאסוף פיסות אינפורמציה אלו, שנתנו לו לפחות שחזור חלקי של מי היו אנשים אלו,

<mark>דניאל מנדלסון</mark>, מבקר אמנות של עיתון אמריקני, עושה מסע שורשים אחרי דודו שנרצח עם בנות הדוד במזרח אירופה. הוא מאתר אנשים שהכירו אותם, את בני המשפחה הרצוחים, הוא נוסע בכל העולם, ובאחת מתחנותיו הוא מגיע לאוסטרליה, ושם הוא מצלם ניצולי שואה שהכירו את משפחתו הרצוחה כשהם עומדים על החוף - הדימוי הזה כל כך חזק שהוא כופה את עצמו עלי, הוא עולה בי בעוצמה, עם כל הריחות של חוף ים והשקט של גלים וכל הדברים האלה, ש

ספרות שואה הינה הדרך היחידה שלנו,הדור הנוכחי,להתחבר איכשהו לשורשי האימה והזוועה.ואני יכול להגיד לכם,באחריות,שלאחר קריאת ספרות ענפה בתחום השואה,ספר זה יכול בשקט לעמוד לצידם של ספרים כגון זה של פרימו לוי "הזהו אדם",או "דיוקן עצמי עם צלקת" של רומן פריסטר וכמובן כל ספריו של ק.צטניק, כמסמך תיעודי מן המעלה הראשונה של התקופה הבלתי נתפסת הזאת בחיי העם היהודי.
למי שמתכוון לצאת למסע הארוך של קריאת הספר המי

מדובר בספר שזכה בפרסים "מקיר לקיר" והוכתר כספר הטוב ביותר לשנת 2006 ע"י עיתונים נחשבים כ"ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ואחרים. בעקבות שלל הפרסים והכתבה בעתון "הארץ", רכשתי את הספר עב הכרס וגמעתי אותו תוך מס` ימים.

זהו סיפור מסע חובק עולם של <mark>דניאל מנדלסון</mark>, יהודי תושב ניו-יורק, פרופסור לספרות קלאסית, מבקר ספרות, תיאטרון, קולנוע ותרבות. המסע נולד במטרה לנסות ולפתור את תעלומת חייהם ומותם של אחי

קריאת הספר של <mark>דניאל מנדלסון</mark> היתה חווייה מטלטלת עבורי. החווייה שמנדלסון מעביר, בכתיבה האטית, בחקירה המתמשכת, בסקרנות האינסופית, ברגשות שהוא מצליח לעורר, ובעיקר בחשיפת העובדות המזוויעות, היתה עבורי חווייה טוטלית. הרגשתי שדניאל עשה עבורי את מה שאני כנראה לא אצליח לעולם לעשות: לנסות לדעת מה קרה לבני משפחתה של אמי, סבה וסבתה, דודיה ודודותיה, שנספו כולם בשואה, כנראה בנסיבות דומות למשפחתו של דניאל.
דנ

עוד ספר שהבשיל לאיטו על המדף, כמעט בדיוק חמש שנים, וכמה שטוב שכך.
אני זוכר בדיוק למה בגיל שבע עשרה נמשכתי אל הספר הזה כל כך. בגלל הפתיחה שלו: "לפני שנים, כשהייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעיתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות". בכריכה האחורית תוקצר על <mark>דניאל מנדלסון</mark> העיתונאי שיוצא במסע חובק עולם במטרה לגלות מה עלה בגורל אחיו של סבו, דוד שמיל האגדי, ובגורל אשתו וארבעת בנותיו

מסעו של <mark>דניאל</mark>, יהודי-אמריקאי, בעקבות גורל אחי-סבו ומשפחתו אשר נספו בשואה בפולין. בחיפושיו הוא מגיע לאוקראינה, שבדיה, ישראל ואפילו אוסטרליה בעקבות רסיסי מידע ויהודי המקום ששרדו ונפוצו בעולם. התוצאה – בדמות הספר – מביאה למעשה בעיקר סיפור אחר, סיפורם של היהודים ששרדו את השואה ומנסים להמשיך לחיות אחריה, כל אחד עם הסיפור האישי שלו ודרך ההתמודדות הייחודית – היסגרות, בריחה, הקמה מחדש של הקהילה באופן וירט