שנת 1982 בספרים

רב המכר, אור ואלכסנדרה, הוא ספר מרתק כמו שני רבי המכר האחרים של נוי (רון וג׳ודי, וגבעת האירוסים השחורים). אך הוא כתוב בסגנון שונה לחלוטין מהם, ומוכיח שנוי לא דבק בנוסחת כתיבה אחת. הספר הזה אינו בדיוק רומן. אלא התמקדות בעולמה העשיר של דמות אחת. עולם שמעשיר מאוד את הקורא בתחום הבנת הזולת.

קראתי את הספר בתרגום משנת 1982 ומאוד נהנתי ממנו. נהנתי מהעברית ה'ישנה', מעושר השפה ומכך שהייתי צריכה להוריד את מהירות הקריאה ולהתעמק בכל שורה.
גם איכות בניית הספר binding)) היתה טובה. הדפים נתפרו והיה ניתן לראות את החלקים הפנימים שמחברים את הספר לכריכה- טכניקות שהיום כבר לא קיימות בהוצאות הגדולות. עם זאת איכות ההדפסה עצמה לא היה טובה כמו היום- אותיות היו מחוקות ובדף אחד היו חסרות כמה מילים בכמה שורות, והייתי צריכה לנחש אותן מההקשר.
אריך מריה רמרק היה חייל במלחמת העולם הראשונה, והוא ביסס את הספר על חוויותיו האישיות ומה שבאמת קרה בחזית. הספר יצא רק עשר שנים אחרי המלחמה והוא ניפץ את התדמית שהייתה לאנשים על הלחימה והצבא ושיקף את הזוועות שקורות במלחמה.
היה מעניין לקרוא על כלי הנשק, הטכנולוגיה ואסטרטגיות הלחימה הישנות ולדמיין איך נראתה הלחימה אז. לחימה ברובה עם חנית (ביונט), חמור ספרדי (אסטרטגיית הלחימה של הגרמנים- הנחת טייל בחטף בלילה), הפצצות מתותחים ופצצות גז (שהן פשע מלחמה היום). ניתן לראות כמה הטכנולוגיה השתנתה במהלך השנים, אבל האנשים, הרגשות והחוויות הנשארו זהות.


ספוילרים לעלילה

הספר מדגיש את ההבדל בין התפישה האימפריאליסטית שהייתה קיימת אז ובין המציאות בחזית. את התמימות, גאווה ותעמולה שהייתה לגבי מיהו חייל וההגנה על המולדת ומי שעומד בראשה. הספר מנפץ את התדמית הזאת תוך שאלת שאלות לגבי למה בכלל מתקיימת המלחמה, למה מי שאויב נחשב לאויב, מי מרוויח מהמלחמה, מי מאבד הכי הרבה, מי נלחם בפועל ומה עולה בגורלו של מי שמצליח לחזור מהמלחמה. למיטב ידיעתי אלה שאלות שלא נשאלו בקנה מידה רחב עד לצאת הספר, ולכן הוא היה מהפכני.
בספר הדמות הראשית- פאול מתנדב לצבא ונשלח לחזית להילחם עם בני כיתתו. הוא מקבל חופשה מהחזית וחוזר לביתו ומשפחתו. ניתן לראות את ההבדל בהיעדר התמימות ובבגרותו כשהוא חוזר.
הוא רואה ונזכר במי הוא היה לפני שנים אחדות, מה חשב שיקרה במלחמה- איך הוא יחזור גיבור מוערך. לעומת מה הוא מרגיש בפועל- בעיקר אשמה על כך שהוא בבית כשאחרים מתים בחזית, וניכור רב משאר האנשים שלא חוו וראו אבדות כמוהו. הוא מרגיש שלא יכול לספר ולהדאיג את קרוביו, ומרגיש שלא יכול לספר למכרים כי הם אינם מבינים. המורים שהטיפו לו להתנדב לצבא, מדברים על אסטרטגיות לחימה, איזה שטחים יש לכבוש וכו'. כשפאול מנסה להסביר להם כמה רעיונות אלה דמיוניים, הם מפקפקים ושוללים את דעתו וחוויותיו. הוא גם נחשף לפרופגנדה שיש בעורף כדי להצדיק את המלחמה ואת הסבל של כולם. כמו התפיסה ש"האוכל הכי טוב מגיע לחיילים" ולכן יש רעב וחוסר בקרב האזרחים. כשבפועל בחזית החיילים גם רעבים לפת לחם ויש תיאורים נרחבים על הרעב והניסיונות להשיג אוכל.
אריך מריה רמרק הבין והראה עוד אז את מה שידוע ונחקר היום לגבי פוסט טראומה, רגשות אשמה ואשמת השורד. היום ידוע שחיילים שחוזרים מהקרב לחופשה בביתם עם משפחתם וחבריהם- חווים פוסט טראומה באחוזים גבוהים יותר מאשר חיילים שיצאו להתרעננות בבסיסים רגועים ועורפיים יותר.
בנוסף ישנן שיחות מרובות על ההיררכיה בצבא והאנשים שמרוויחים ממנו. כשחיילים אחרים משתמשים בכח ובדרגה שלהם כדי לשלוט ולהעניש אחרים. חוסר ההבנה שלהם בנוגע לחזית ומציאות החיים שם- שמוסכמות חברתיות והיררכיה אינה חשובה כשהלוחמים רעבים, עייפים, פצועים ומורעלים מגז.
הרגשת הזמן משתנה בספר באופן שממחיש את תחושות החיילים. בהתחלה הזמן עובר לאט, כשכל קרב הוא מפחיד, חדש ומסעיר. לקראת סוף הספר השנים עוברות מהר, שגרת הלחימה הפכה לרגילה, התנאים הקשים כבר מוכרים, הקרב והלחימה שוב חוזרים, המוות קורה כל כך הרבה סביב פאול כך שיש צורך בפחות ופחות מילים. עד לכך שמותו של פאול עצמו הוא חלק מהשגרה הרגילה ולכן דווח כי "בגזרה המערבית אין כל חדש".
דירוג 5/5

תרגום מטריף ספר קריא ביותר לצעירה הסוערת
מ מ ל י צ ה

סטפן צווייג התאבד באותה שנה, 1942, בה פורסם הספר. הספר הוא כמו פרידה (הוא שלח את כתב היד למו"ל שלו יום לפני שהתאבד, מתוך רצון לזכור את העולם כפי שהכיר אותו בנעוריו) וניתן לראות רמזים למצב רוחו ולנקודת המבט שלו על התקופה בה חי וכתב את ספר זה : התקופה של הנציזם והיטלר.
בפרקים הראשונים של הספר, צווייג כותב בנוסטלגיה, כשהוא נזכר ביבשת אהובה, הוא תיאר תקופה שבה העושר גדל ללא הפרעה. זו הייתה תקופה של יציבות תרבותית ופוליטית יחד עם קידמה שנחשבה כבלתי ניתנת לעצירה. לאחר מכן צווייג כותב על הרקע של נפילתה הפתאומית של אותה תרבות המודרנית אל תוך תהום עמוקה של אידיאולוגיה שדחפה את היבשת לחורבנה. עבור רוב האנשים, וינה של סוף המאה ה-19 הייתה מרכז תרבותי, עיר קוסמופוליטית בת שני מיליון נפשות. צווייג מתפאר ומתגעגע ממש לאוצר התרבותי המרשים שלה. אבל זה אותו דור אירופאים שהלך אחרי רעיונות מוסווים כמושיעי מעמד הפועלים: קומוניזם, ולפעמים פשיזם.
בספר ניתן להפגש עם אירופה שכבר מתה עבור צוויג: רילקה, פרויד, הרצל, ג'ויס. אלה חלק מאלה שצווייג פגש ממש פיזית והכיר, לפעמים עבד איתם ושיתף איתם פעולה. אנו למדים שאחת מתשוקותיו הייתה איסוף טיוטות ראשונות, כתבי יד חתומים של סופרים, אמנים ומלחינים והוא מעביר את ההתרגשות שבדבר. ויש עוד הרבה דברים אחרים, על אמנות ותרבות ואירועים ואנשים שהכיר פעם.
הפרקים המשמעותיים ביותר בספר הם אלה המתייחסים למלחמת העולם הראשונה, לסבל ולתוצאותיה: פירוק האימפריה ההבסבורגית. צווייג מילא תפקיד בהקמת הצלב האדום, אך היה חסר אונים לעצור את הטבח. האפשרות לעבור את כל זה שוב - ההבנה שהעולם עדיין בית משוגעים, זו הייתה נקודת מפנה.
סטפן צווייג מתאר חזק את האירועים הגדולים של תקופתו. הוא מצייר בריאליסטיות את עלייתו של היטלר לשלטון והאיסור ההדרגתי על היהודים כתוצאה מכך. דבריו על האינפלציה ותנאי המחיה שלאחר המלחמה: רעב, קור, הרס, חוסר יציבות - גם הם כתובים יפה ומפורט. מה שבאמת מרשים אותי הוא תיאור האווירה ברחובות וינה לאחר כניסת אוסטריה למלחמה. תהלוכות, דגלים, מוזיקה, מגויסים צעירים צעדו בניצחון, והווינאים התפוצצו משמחה כשחלפו על פניו.
דבריו של צווייג הם סיפור אזהרה למחר (הוא התאבד לפני סיום מלחמת העולם השניה), למצבים שההגיון נעזב עם התייחסות בקלות ראש לעולם שבו חיים. ספר על געגוע לעולם רגוע שחי בערך בשלום והתכחשות למלחמה.

כרגיל אצלי, התחלתי לקרוא את הספר הזה די באקראי, לאחר שהיה מונח אצלי במשך זמן רב על המדף...
מדובר בספר סיפורים, שכתבה עמלה עינת, שבנוסף להיותה סופרת פורה מאוד לילדים ונוער היא כותבת גם למבוגרים
והיא גם דוקטור לחינוך ומקצועה הוא טיפול באנשים!
למקרא הסיפורים קיבלתי את הרושם שרובם בא "מהחיים"... אני מניח שעינת היא מטפלת פסיכולוגית באנשים
והיא פשוט נתקלה באירועים אמיתיים והפכה אותם לסיפורים...
על כל פנים מדובר כאן בכתיבה ריאליסטית, של דרמות קטנות בעיקר של דמויות בודדות ואירועים דרמטיים או טרגיים שקורים להן...
אהבתי בייחוד את הסיפור "תקרית של ערב" שגם הפך לשם הספר ובו היא מתארת את קורות משפחתה שלה!
ואת דמותו של אחד מסביה שעלה לארץ-ישראל עוד בסוף המאה התשע עשרה...
על כל פנים הסיפור הזה ריתק אותי במיוחד וגם העובדה שהיא כנראה מספרת בו את האמת לאמיתה...
בסך הכל זהו ספר שכתוב היטב בשפה עשירה שלעתים היא פיוטית וכדאי לקרוא בו.

ההיכרות שלי עם ברדיצ'בסקי אמנם התחילה מרומן (רעם היופי), אך עיקר ההתעסקות שלי בו סובבת סביב כל מיני מאמרים שלו. לא מאמרים שאני יכול לדקלם או אפילו להגיד נקודות, מהסיבה הפשוטה שמאוד נהניתי לקרוא את התוכן העיוני שלו וזה התחיל מספר מאמרים שהוצאת בלימה (שבפער זוכה בהוצאה עם הספרים הכי יפים) הוציאה שסיקרן אותי מאוד. הנושאים שהוא נגע בהם והשפה העשירה משכו אותי לקנות את הספר וגם לגלות שאין לי עם התוכן שלו אפילו קצת. לא התחברתי כמעט לשום רעיון שלו, אבל עדיין קראתי הכל, כי הכתיבה היפה והרעיונות הגרנדיוזיים היו לי יפים לקריאה, לא מעבר.

הספרון הנוכחי מאגד בתוכו שלושה רומנים שונים, שאפשר לזהות ביניהם איזה קשר:
הרומן הראשון "בסתר רעם" כתוב מאוד יפה אבל עמוס מאוד בפרטים ואפילו החילוק למלא פסקאות לא עוזר לו. אם תקראו את זה בהפסקים כמעט בטוח שתשכחו מי עשה מה, וגם כשתגיעו לסוף לא בטוח שתבינו פשר של דמויות מסוימות שנפתחו ונסגרו.

הרומן השני "בית תבנה" - סיפור הרבה יותר מגובש מקודמו. גם הוא עוסק בתאוות בשרים ובאישה יפה, אבל כאילו בסיפור הזה הדמויות ממוקדות, וכיאה לסיפור הקצר שהוא, מצליח להיות בדיוק במידה הנכונה, בלי התפזרות מיותרת. סיפור נחמד ביותר.

הרומן השלישי "גרי רחוב", הוא כאילו כמו הראשון אבל קצר יותר, אז זה לא כזה נורא. סיפור על כמה משפחות מאיזה רחוב אחד שלכל אחד הפעקאלע שלו, יש התפזרות בלי פואנטה מסוימת, אבל כאמור גם עם החסרונות בדמיון לרומן הראשון - האורך שלו עושה את זה סביל.

לסיכום: ברדיצ'בסקי כותב בעברית מאוד יפה וכיפית, אבל זה בא לרעתו במקרה והרומן שהוא כותב לא מגובש מספיק. בספר הזה מובאים שלושה רומנים, ובכל אחד רואים הילוך אחר שלו, יש אחד בו הוא מתפזר, יש אחד בו הוא ממונן, ויש את האמצעי שהוא טוב מאוד. כמכלול הספר לא צלח לדעתי, והרושם הכללי לגביו שמונח אצלי התגבש יותר. הדרך בה הוא כותב מבחינת תיאורים ושפה מאוד יפה ומיוחדת, אבל זה הדבר היחיד שיכול להאיר אצלו לגביי. הפרוזה שלו הרגישה לי כל הזמן לא טובה מספיק, והתוכן העיוני שלו כלל לא מדבר אליי כתוכן, אבל זה מספיק לי כדי להנות מהשפה והתיאורים, מה שלא כלכך עובד אצלי בפרוזה.

מחזה מפורסם של טנסי ויליאמס, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות ביחסי אנוש עם משפחה וחברים.

זהו סיפורה של משפחת וינגפילד שבה אב המשפחה הלך ולא חזר ואף אחד לא יודע היכן הוא ומה גורלו. נשארו האם אמנדה ושני ילדיה לורה וטום. לורה נערה מתבגרת ומתוארת כבת מוגבלויות, לא מצליחה בלימודים ונוטשת קורסים שונים שהיו אמורים לעזור לה לרכוש מקצוע. עיסוקה של האם אמנדה לא מתואר במפורש, אך ניתן להבין מהכתוב שהיא מוכרת מנויים לעיתון דרך הטלפון, לפי הנאמר גם ניתן להסיק שהיא כבר זמן מה לא מצליחה למכור כלום. למעשה האם והבת מסתמכות על פרנסת הבן טום לכלכלת המשפחה. טום עובד בתור מוכר בחנות ואיננו אוהב את עיסוקו, הוא גם איננו מעוניין ללמוד ולהתקדם. הוא למעשה לא אוהב לחיות עם אימו ואחותו ומתכנן בסתר לעזוב אותן.
אמנדה האם אישה שתלטנית המנסה לכפות את רצונותיה באובססיביות על ילדיה. היא מאלצת את טום למצוא חתן פוטנציאלי ללורה ולוחצת אותו להביא חבר פנוי מן העבודה.
מה יקרה בסופו של דבר עם טום ולורה? האם טום יעזוב את משפחתו ויצא לחיים עצמאיים? מי הוא אות "חתן" שינסה לשדך לאחותו?
הסיפור בנוי היטב בלי שומנים וטנסי מצליח ליצור אווירה ועניין ב-84ה-ע"מ של הדרמה. מחזה קלאסי, שווה קריאה.

יוביק הוא אחד הספרים הכי מסקרנים ומאתגרים של פיליפ ק. דיק. זהו סיפור מדע בדיוני שמערבב מציאות וחזיונות, טכנולוגיה ומטפיזיקה, וגורם לקורא כל הזמן לתהות מה באמת קורה ומה רק נדמה. דיק מצליח לייצר אווירה מסתורית, מותחת ומלאת רעיונות, תוך כדי שהוא מעלה שאלות גדולות על זמן, תודעה והחיים עצמם.

זו קריאה שלא דומה לשום דבר אחר: לפעמים מבלבלת, לפעמים מהפנטת, ותמיד משאירה אותך עם מחשבות ארוכות אחרי שסגרת את הספר.

כותרת לספר ונושא מאוד מעניין, קהילות היהודים במזרח הרחוק. למזלי הרקע שלי בנוגע להיסטוריה של קהילות אלו קטן ביותר, כמעט ולא מדברים עליהם ולא ידוע לי על אף מחקר באמת מעמיק בתחום. ספר של 85ע"מ עם די הרבה צילומים בשחור לבן כבר ניתן לומר שהמחקר איננו מעמיק. מדובר כאן בהרבה מדינות ואפילו סקירה כללית מאוד תיצור ספר עב כרס.

הספר דן בקהילות של 9 מדינות מזרח אסיאתיות: סינגפור, פיליפינים, בורמה, הונג קונג, נפאל, אינדונזיה, תאילנד, יפן, סין.

אפשר לעשות חישוב קצר ולראות שלכל מדינה מוקצים כ-10ע"מ, כשלפחות כמה מהם הם צילומים וחצי מהטקסט לפחות עוסק בהיסטוריה הכללית של המדינה, מה שנותר הם 2-3ע"מ שבאמת עוסקים בקהילת היהודים במדינה. יש לי רקע לא רע על ההיסטוריה של המדינות הללו, אך כפי שציינתי כמעט ואין לי ידע על הקהילות היהודיות במקומות אלו, לכן אפילו שהמידע והמחקר על הקהילות היהודיות הוא בסיסי ביותר, עדיין חידש לי הספר מספר דברים והיה שווה את הקריאה.

סינגפור- מסתבר שאחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח אסיה נמצאת בסינגפור, כבר ב-1830 הגיעו לשם יהודים מהודו (למעשה 10 שנים לאחר שסינגפור קיבלה את עצמאותה), בהמשך הגיעו משפחות שלמות של יהודים מהודו והתיישבו בסינגפור (חלקם עסקו ביבוא ויצוא של אופיום שהיה פופולרי אז, אחרים עסקו בעסקי התבלינים, בדים, תכשיטים, בשמים, פירות יבשים ועוד).

פיליפינים- היהודים הראשונים הגיעו לשם היו כנראה יהודים אנוסים, שברחו מרדיפות האינקויזיציה הספרדית במאות ה-16-17. ידוע על 10 יהודים שנשפטו ע"י האינקויזיציה במנילה בירת הפיליפינים. ב-1871 התיישבה במנילה משפחת לוי שעסקה במסחר בזהב ותכשיטים, אליה הצטרפו יהודים ששרתו בצבא ארה"ב ששירתו במקום לאחר שארה"ב כבשה את הפיליפינים מידי ספרד ב-1898. בראשית המאה ה-20 היגרו לשם יהודים מרוסיה ופולין. ב-1933 הגיעו כ-2000 יהודים פליטים מגרמניה, פליטים נוספים הגיעו משנחאי שנכבשה ע"י היפנים ב-1937. בזמן הכיבוש היפני של הפיליפינים היהודים סבלו שם שהרי יפן הייתה בת בריתה של גרמניה. היום קיים תהליך הגירה מתמשך לארה"ב, במיוחד בקרב הדור הצעיר.

בורמה- היהודים הראשונים היגרו לשם במאה ה-19. שלמה רינמאן יליד גליציה היה היהודי הראשון שהגיע לבורמה ב-1852 עם הצבא הבריטי, אח"כ נשאר בבורמה ועסק במסחר. בכתב יד שהשאיר בשם "מסעות בהודו, בורמה וסין" הוא מספר על 40 משפחות יהודיות שיושבות בבורמה ומתפרנסות ממסחר (ספר מסעות שלמה נדפס בוינה תרמ"ד). היהודים הראשונים שהיגרו לשם היו יוצאי הודו, למעשה יהודים ממוצא בגדאדי. לפי נתונים שונים מספר היהודים לפני מלחה"ע ה-I בבורמה היה כ-3000, חלק גדול מהם ברחו להודו עם תחילת השתלטות היפנים על בורמה במלחה"ע ה-II. בשנת 1946 היו פחות מאלף יהודים בבורמה, בשנת 1964 כ-500.

לגבי שאר המדינות, תוכלו לקרוא בעצמכם. סה"כ מעניין למי שאין רקע בתחום.

"סופת שלכת" אולי אינו מספריו המפורסמים ביותר של גבריאל גרסיה מארקס. הספר פורסם בשנת 1955 אך בעיניי הוא יצירה חשובה ומסקרנת – לא פחות. זה הספר בו באה לאוויר העולם העיירה המיתית מאקונדו, אותה נפגוש בספריו הבאים והיותר מפורסמים של מארקס.

מאקונדו מתוארת כאן כעיירה שוממת ללא התרחשויות מיוחדות. במרכז העלילה רופא שהלך לעולמו. האיש לא היה דמות אהובה ואהודה כל כך בעיירה שרבים מתושביה גם היו מוכנים שלא להביאו לקבורה, אך אחד ממספרי הסיפור – הסבא, מתעקש לעשות זאת. אותו סב אינו מספר הסיפור היחיד: גם בתו ונכדו שותפים לסיפור העלילה וכך אנו מקבלים 3 נקודות מבט שונות על ההתרחשויות השונות. דרך המונולוגים של שלושת אלו אנו למדים לא רק על הרופא, אלא גם ואולי בעיקר על מאקונדו עצמה ועל הזיכרון שלה.

לא הרבה קורה בעלילת הסיפור, אך למרות זאת יש כאן הרבה מאוד מטענים רגשיים וזאת כאשר מארקס מעמיק ועוסק בנפש האדם ומעלה לא מעט שאלות:
מהי האחריות של החברה כלפי המת, בהתחשב בעובדה שהוא שנוא על החברה? כיצד הזיכרון הקולקטיבי מעצב את המציאות שלנו? מה חשיבותה של החמלה במערכת החברתית? מה המחיר של עמידה על עקרונות בניגוד לרוב? למרות ריבוי השאלות, מארקס רק שואל אך אינו מספק את התשובות.

אני אוהב מאוד את כתיבתו של מארקס אך הקריאה בספריו לא תמיד קלה עבורי. גם ספריו הקצרים כמו זה, הולכים לי לאט: אני חייב הפסקות כדי לחשוב קצת ולעכל את הסיפור. אבל עתה אחרי 3 ספרים שלו ברצף, אני כנראה אקרא משהו אחר.

3.5 כוכבים שבפרץ של טוב לב אני אעגל אותם למעלה.

קראתי את הספר בגיל 13 או 15, והוא הרחיק אותי מסמים לנצח. (לא שלפני זה היה לי קשר לסמים).
הזעזוע עדיין חרות בי, ואם אתם גם רוצים שילדיכם יתרחקו מסמים - הביאו להם את הספר הזה.

סיפור מדהים! קראתי אותו בגיל 14 אני עדיין זוכרת את כול הספר ספר שאי אפשר לשכוח!! מומלץ לקרוא