שנת 2002 בספרים

ספר מצויין - תלמידים מאוד נהנו מספר זה לאורך השנים. ממליצה בחום.

הקומדיה הרומית הכי טובה שקראתי. זו אחת הקומדיות הכי משפיעות על ההיסטוריה של המחזה הקומי, ואפשר להבין למה.
העלילה היא על שני זוגות אחים, אבות ובנים. איש אחד מוליד שני בנים, בן אחד הוא נותן לאימוץ לאחיו העירוני והבוהמייני, שמגדל אותו בשיטה ליברלית יחסית, ובן שני הוא מגדל בעצמו בחינוך נוקשה בכפר.
שני האחים המבוגרים, כל אחד מהם בטוח ספציפית שהחינוך שהוא מעניק הוא חינוך טוב שיביא לבן אחראי וטוב, בעוד החינוך של האח השני מחפיר ומקלקל את המידות.
ואז הבן של האח העירוני תוקף סרסור וחוטף "נגנית" של הסרסור הזה.. אלא שהוא עשה את זה למען אחיו הכפרי, שמעוניין ב"נגנית" הזו..

מה שמתפתח מכאן זו קומדיית טעויות, התנגשויות בין השיטות השונות של האבות, וכמובן כיאה לכל קומדיה רומית שמכבדת את עצמה, יש כאן עבד תחמן שמנסה לנווט את האירועים לסוף הטוב.

מה שאני אוהב בקומדיות של טרנטיוס לעומת הקומדיות של פלאוטוס (מחזאי הקומדיות הרומי השני שהקומדיות שלו שרדו) זה שפלאוטוס אומר לנו מה קורה ומה מאפיין את הדמויות שלו - יש למשל לא מעט מונולוגים במחזות של פלאוטוס בהם דמות אומרת מה היא הולכת לעשות, או שהיא מתארת את האופי של עצמה. לי כקורא זה מרגיש קרינג'י וצולע.
טרנטיוס מהצד השני מאמין בshow, don't tell וזה הרבה יותר מעניין ומבדר.

כאן אני מרגיש שטרנטיוס נמצא בשיא שלו בגלל שלמחזה הזה יש עומק שאין בהרבה קומדיות רומיות. הדיון כאן בשיטות החינוך הנכונות ויחסי אבות - בנים הוא דיון מעניין ומורכב, שזה משפט שאני לא מסוגל להצמיד לאף קומדיה של פלאוטוס שקראתי.

הדמויות כאן עגולות ועוברות תהליך (שוב, לא קורה אצל פלאוטוס, או בכלל לרוב בקומדיות הרומיות), והקומדיה באמת מצחיקה בלא מעט מהסצנות בה אפילו כשהיא רק טקסט ולא חיה על הבמה. אני בטוח שעל הבמה היא תהיה עוד יותר מצחיקה.
מה שכן, כמובן שיש במחזה הזה אלמנטים שלא התיישנו טוב כעבור 2,200 שנים.. למשל, אחת הדמויות כאן אונסת נערה בתולה, והיחס לדבר הזה הוא כ"זה רע, אבל boys will be boys ונו כולנו היינו שם". אז אני ממליץ למי שיעלה את המחזה הזה (כי הוא טוב ולדעתי הוא יצחיק גם היום) לערוך את כל הקטע של האונס..

טרנטיוס היה מחזאי בחסד, עצוב שהוא כתב רק 6 קומדיות לפני מותו \ היעלמותו, אבל לפחות כל ה6 נשמרו עד ימינו. 4 מהן תורגמו לעברית בסוף שנות ה90 - ראשית האלפיים וכעת עם הביקורת הזו על "האחים" כתבתי כאן על כולן. נשארו לי שתי הקומדיות שלו שלא תורגמו לעברית, אני אקרא אותן באנגלית בקרוב אינשאללה..

קטע שאהבתי:
" 'ואתה מרוצה ממה שקרה, מיקיו?'
מיקיו: 'לא, לו יכולתי לשנותו! מכיוון שאני לא יכול, אני מקבל
מה שיש. חיי אדם דומים למשחק קובייה. אם השלכת את
הקוביות ולא יצאה לך התוצאה המיוחלת הטובה ביותר ,
את מה שבמקרה יצא בהשלכה אתה צריך במיומנותך
לתקן.'"

9\10

פריקוול רומאי ליקום ההומרי של מלחמת טרויה, ריבוט של האיליאדה והאודיסאה כדי שיתאימו לקורא/מאזין הרומאי אנין הטעם וחדור תחושת העליונות הרומאית.
נכון, אבל גם אפוס מרהיב ומרתק שהצליח בפרקים מסויימים להתעלות על המקור. בולטים במיוחד ספרים ב', ד' ו-ו' (נפילת טרויה, אהבת דידו ואינאס והשאול בהתאמה), מהפרקים הטובים ביותר שקראתי. אותם ספרים שהקריא ורגיליוס בחצרו של אוגוסטוס שזכו להתפעלות רבה.
התרגום ארכאי מעט וכתוב בשפה תנ"כית, עד כדי השאלת משפטים שלמים לפעמים (לדוגמה "...החיה וכל עוף למינהו" 728), אבל גם יפה מאוד ולא מכביד מדי.
הכריכה יפהפיה, העימוד של השירה עצמה מצוין, ההקדמה הייתה צריכה לקבל עיצוב מחודש עם המהדורה החדשה וחבל שהשאירו אותה בעימוד הצפוף והדחוס של פעם.
מומלץ מאוד למי שאהב את האיליאדה ו/או האודיסאה ומעוניין לקבל זוית ראיה שונה על אותו סיפור.

מאד אהבתי את הספר ולמעשה חזרתי אליו שוב לאחר זמן מה. המחבר מעביר את עולם הרגש שלו דרך שירים קצרים כמעט בלי חרוזים ויומרה. מספר לעצמו את המחשבות האישיות הפרטיות שלו. הפחד מהזיקנה וגם ההבנה שאי אפשר לברוח ממנה. געגועים לעבר ונבירה בזיכרונות ישנים כמו מנסה לברר מה היה שם בעצם , חלום או מציאות? אני חושב שאהבתי לקרוא את השירים כי בסוף הקריאה הרגשתי קצת קרוב למחבר, כמו חבר קרוב שמשתף אותך בעולמו הפנימי.

ספר שכתוב היטב זה פשוט לא מספיק.
במבט של אחת שיודעת לקרוא מאסות ארוכות - הספר הזה לא מספיק משמעותי כדי להחזיק את כל מילותיו.

ספר קליל וכפי
מסר וביקורת חינוכית חברתית
אנטי מלחמתית ובעד אינדיווידואליזם.
איורים מקסימים.
מוצלח, טוב מאוד:)

כשהייתי בן 11 בערך קראתי את כל 8 הספרים הראשונים של האגדה של דריזט. בזמנו אהבתי אותם מאוד וראיתי בהם אחת הסדרות הטובות שקראתי. בשביל ב11 שלא קרא ג'ורג' מרטין, רובין הוב או פטריק רותפס זה היה הגיוני.
אבל היום הספרים האלה מרגישים לי די... בסדר כזה. אחלה, לא יותר. הראשון הוא ספר די נחמד על דריזט, אלף אפל שגדל כחלק מחברה מרושעת וזדונית של רוצחים מתועבים. הוא טוב כי ככה ונהיה טוב יותר מכולם הלחימה בצורה די מעצבנת. לא מרגיש בשום שחב שהוא מתאמץ או לומד מטעויות ולשארית הסדרה הוא די גיבור על. כסיפור התבגרות כן חשוב לציין שיש התפתחות, בעיקר מבחינת השקפת העולם שלו, שנהיית ריאליסטית וקודרת יותר ויותר. אם זאת, הוא עדיין לא מעורר אצלי הזדהות כל כך.
העלילה חמודה, עם דמויות משניות טובות וזכירות, פוליטיקה בסדר ובניית עולם אחלה.
הספר השני מתחיל מדהים עם הבדידות של דריזט במנהרות, ולראשונה הוא נהיה דמות באמת עמוקה ומעניינת. החברות שלו עם באלוואר כתובה אחלה אם כי מזורזת מדי (ברצינות? בלוואר פשוט מסתכל עליו כחבר מיד?) אם זאת, מהרגע שהם ביחד העלילה די צולעת, כשזה מתחיל להרגיש כמו הרפתקת די אנד די בלי פואנטה. הקרב בסוף מול זאקנפיין הוא שיא הקיטש, ולא הרגשתי בו (בקריאה חוזרת) טיפה של סיפוק או הזדהות אם אף אחד. סך הכל, אם ספרים 1 ו3 הם 4/5, גלות יורד ל3/5.
שהות הוא בעיני הרבה יותר מוצלח, כי בו דריזט סוף סוף מפסיק להיות סופרמן או קדוש מעונה, וסוף סוף השאלות הפילוסופיות על מהו רוע והאם כולם נולדים טובים או רעים שעד כה היו די שטחיות ונדחפו בכוח נהיות מעניינות ומעוררות מחשבה.
התיאורים בכל שלושת הסםרים הם די חלשים וכתובים בשפה יבשה ולא מעניינת, ככה שרוב מה שמחזיק את הסדרה הוא דריזט, שאף על פי שרעיון ה"אלפים אפלים רעים אבל אני שונה וכולם גזענים אלי" די מעצבן לפעמים, הוא עדיין עמוק בדרכים אחרות וממש ממש מגניב (בייסיקלי לכל דמויות הdnd שלי בכיתה ו היו חרבות מעוקלות).

הנה כמה דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
א. הוא משווק בתור ספר מתח. הוא לא.
ב. יש המלצה של סטיבן קינג על הכריכה, אבל הוא גם לא ספר אימה.
ג. באנגלית הוא נקרא "בית המוות", ההוצאה בעברית החליטה לרכך את הדבר הזה.
ד. יש בו עיסוק משמעותי במגפה. בעברית הוא יצא לאור בדיוק בשנת 2020, שזו בחירה מעניינת. בעיקר כשהמקור באנגלית יצא חמש שנים קודם לכן כשעוד לא היו קובידים באויר.
ה. יש בו עיסוק שדומה לספר "לעולם אל תתן לי ללכת", עם זאת לא נראה לי שהיתה כאן העתקה.
ו. כמו האקדח של צ'כוב, יש בתחילת הספר איזכור של הספר "בעל זבוב" של גולדינג.
ז. זה ספר התבגרות שעוסק הרבה מאוד בזוגיות ואהבה, ומעט בדברים אחרים.


אנחנו באנגליה של עתיד כלשהו, לפחות שמונים שנה קדימה. מגפה גנטית פוגעת בילדים ומאובחנת בבדיקות דם שנערכות באופן תקופתי עד לגיל שמונה עשרה. הפגיעה גורמת לילד להיות חולה ובסופו של דבר כנראה למות, ואם כי לא נראה שהיא גנטית, בכל זאת הילדים והילדות שנמצאו לוקים בה, כלומר "פגומים" מנותקים ממשפחתם, מועברים ברכבים מסחריים אל מוסד מרוחק כלשהו, ושם מוחזקים בתנאי פנימייה על ידי צוות עובדים רפואיים וחינוכיים המטפלים בהם אך לא יוצרים קשר אישי. מדי פעם מישהו חולה ונלקח "לקומה העליונה" ולא רואים אותו יותר, ובהתאם הילדים והנערים השוהים במקום מכנים אותו "בית המוות" וזה המקור לשם באנגלית. טובי הוא בן שש עשרה, בן יחיד שנמצא פגום ומתגורר בבבית הזה. עד כה כל הנערים שנמצאים איתו באותו חדר נותרו בריאים, ובכל זאת הוא מרגיש עצוב, מדוכא וחסר מוטיבציה. ואז מגיע משלוח עם ילדים פגומים נוספים, ובתוכם גם קלרה, שעל אף מוצאה המיוחס מקבלת את אותו יחס כמו כל הילדים - היא מנותקת מהמשפחה שלה ומורחקת לבית. החברות עם קלרה, ודברים נוספים יוצרים אצל טובי מוטיבציה מחודשת. עם זאת ההבטחה לעלילה דמויית בעל זבוב נגוזה עם התמשכות העלילה כי הקשר עם קלרה חשוב יותר כנראה. מדי פעם משובצים זכרונות של טובי מהילדות הנורמלית שלו ומהדרך שבה הובא אל הבית, אבל הם מובאים בסדר רנדומלי ולא בהכרח משפיעים על העלילה או על הפרשנות של הקורא.

אני לא רוצה למלא את הסיפור בקלקלנים אבל היו לי המון המון שאלות על הסטינג הבסיסי של הסיפור הזה, והשאלות רק הלכו והתגברו. עם זאת, הספר כתוב טוב והקצב מצוין, ואם מתעלמים מהשאלות ומייצרים את השהיית הספק הנדרשת אפשר להנות ממנו. אני מניחה שאפשר לדרג אותו בשלושה וחצי כוכבים, ואם אתם בני נוער שמעוניינים לקרוא אז זה אפילו ארבעה כוכבים.

מכירים את זה שספרים מגיעים אלינו בדיוק בזמנים שהם אמורים להאיר לנו את הדרך, או להציג לנו נקודת מבט שונה שהיינו צריכים? ככה בדיוק הגיע אלי הספר "ספינות טרופות", במתנה מקולגה וברגע שהכי הייתי צריכה אותו.

בתור חובבת מושבעת של ספרות אסיאתית, ובמיוחד קוריאנית ויפנית, הופתעתי למצוא כאן סיפור שמועבר כולו מנקודת מבט של ילד.

אנחנו מלווים את הדמות הראשית במשך שלוש שנים, מגיל 9 עד 12, והוא מתאר בצורה כל כך חיה את חיי המשפחה שלו, את הכפר ואת המנהגים המקומיים. מה שיפה בספר זה שגם כשהוא מתאר מנהגים שנראים לנו היום "לא נורמטיביים", תמיד יש להם הסבר עמוק שנטוע בתוך המציאות של הדמויות, וזה גורם להכל להרגיש הגיוני בתוך העולם שלהם.

התחברתי מאוד לסגנון התיאורי ולתחושות שהספר מעלה.

העלילה היא לאו דווקא כזו שמשאירה אותך במתח לאורך כל הדרך, אבל היה שם אלמנט של הפתעה בסוף, כזה שמהול בצער עמוק ומשאיר חותם רציני.

רומן פנטזיה בדיוני יפהפה, שמיועד כנראה לצעירים ואולי גם למבוגרים כמוני (כמעט 72) שצעירים ברוחם.
לפי מה שקראתי בויקיפדיות, הספר נכתב על בסיס סיפורים שסיפר הסופר לשתי בנותיו כשהיו בנות 4 ו 7.
אכן, יש בספר את כל המרכיבים שיכולים לעניין צעירים.
ראשית גיבורי הספר :
צעירה יפה ולא כל כך חכמה, כמעט נסיכה, שמבלה זמן רב ברכיבה, ומתאהבת – אהבת עולם, בנער ההחווה וסטלי, ולא פוסקת לאהוב אותו גם כשנודע לה שאולי הוא נהרג.
שלושת חברי קבוצת הפשע: איניגו – הסייף הספרדי (למה דווקא ספרדי?)המעולה שמחפש את רוצח אביו. פזיק – הבריון הטורקי הטיפש וטוב הלב, וויזיני הסיציליאני (למה דווקא מסיציליה ? ) הגאון והמנוול.
וכמובן – הנסיך המפרדינק הרשע שמשועבד לתאוותיו - לציד ולמלחמה של ממלכתו פלורין עם מממלכת גילדר שנמצאת בצד השני של מיצר המים שבין שתי הממלכות, ורוצה את הנסיכה רק כדי שתביא לו יורש (או אולי רוצה להרוג אותה ? קראו בספר).
איזה אירועים יש בספר ? כל מה שילדים אוהבים – קרבות סיף, חטיפה של נסיכה, הצלה של נסיכה, קרבות עם בעלי חיים אדירים ומסוכנים ביותר (אמיתיים ולא אמיתיים), קפיצות ממצוקים שבאורח פלא מסתיימים עם פציעות קלות, רדיפה אחרי חבורת הפשע שחטפה את הנסיכה, ועוד ועוד.
בנוסף, יש בספר סיפור רקע דמיוני – כאילו היה סופר שנקרא ס. מורגנסטרן (מאיפה הגיע שם זה ?) שכתב את הספר המקורי. אבל הספר המקורי היה ארוך מאד עם הרבה קטעים ארוכים ומשעממים וויליאם גולדמן, הסופר של הספר, רק זרק את כל הקטעים הארוכים והמשעממים. נראה לי – שעדין יש בספר קטעים שאפשר לקצר בהם ושנמרחים יותר מידי.
גם מסופר בסיפור הרקע של הספר (בהקדמה, ובהפסקות הפרסום ברגעים המותחים) על האבא של הסופר גולדמן, שבקושי קרא ספרים באנגלית, אבל התאמץ לקרוא לבנו החולה בן העשר את הספר הזה, כאשר הוא מצנזר את הקטעים הארוכים והמשעממים. בעקבות זאת הילד בן העשר, שממש לא אהב ללמוד, נעשה סופר. (סיפור יפה לילדים). האמת, לפי הויקיפדיה העברית – אביו היה איש עסקים שמכור לאלכוהול והתאבד כשהסופר היה בן 15 ואמו הייתה חרשת – סביר שהוא לא שמע סיפורים בילדותו. לכן, אולי, פיתח הסופר פנטזיה על אבא שמספר סיפור לבנו והופך אותו לסופר.
מומלץ, לקרוא את הויקיפדיה העברית על הספר רק אחרי שתסיימו אותו – אחרת תאבדו את גורם ההפתעה.. משום מה, מי שכתב את הערך נתן סיכום ארוך וממצה על הספר עם כמעט כל הפרטים. מאידך, הייתי מצפה מכותב הערך שייתן סקירה של ביקורות ספרותיות על הספר – מה שאין.
עכשיו הגיע הזמן לראות את הסרט שנעשה על הספר (שנערך גם כן ע"י הסופר האמיתי). אומרים שזה סרט חובה קנוני.

יש לי תחושה שאני הבנתי אחרת לגמרי את הספר ממה שמקובל לחשוב עליו. אני מדבר על קולהאס.

בקריאה המקובלת של מיכאל קולהאס מאת היינריך פון קלייסט, הסיפור הוא על סוחר הסוסים הישר והעקשן הנאבק עד חורמה על עקרונות הצדק, גם במחיר חייו. אולם קריאה אחרת, חתרנית, מציעה כי זה אינו סיפור על צדק או נקמה – אלא על תמרון שקט, תחכום נשי, והקרבה מתוך אהבה אימהית.

ליזבת קולהאס, שבדרך כלל נתפסת כקורבן בצל האירועים, היא למעשה המנוע הסמוי של העלילה. היא מבינה מהר מאוד את מה שמיכאל אינו מוכן להכיר בו – שאין דרך לשבור את עקשנותו המוסרית. מול קיר זה של נחישות עיוורת, היא נאלצת לעצב אסטרטגיה להצלת ילדיה, גם במחיר ויתור על חייה כפי שהיו.

הקריאה הזו מציבה את מותה לא כאירוע טראגי, אלא כהצגה מחושבת: ליזבת "ביימה" את מותה ויש לשים לב שאכן תיאור מותה מאוד חלקי, כל זאת על מנת לשוב בדמות אחרת – מגדת עתידות מסתורית – ולארגן שרשרת מהלכים שיבטיחו לא רק את הישרדות משפחתה, אלא אף את רווחתה. אפילו הסצנה על הכלב שגורר את הצבי כנראה היה מבוים, הקלף שניתן כביכול למישהו זר בקהל, הביקור האחרון לפני גזר הדין שבמהלך הביקור הילדים מחבקים את הזקנה כאילו היא מוכרת להם. מיכאל עצמו טוען שהיא נראית כמו סבתה של ליזבת ואפילו יש לה שומה דומה. הארועים הללו כולם חלק מרקמה סבוכה של תחבולות שמובילות לכך שהילדים יינצלו ואף יעלו במעמדם החברתי.

העיקשות של מיכאל, שבשבילו הייתה משאלת נפש לשמר את העקרונות עד הסוף המר, הופכת ברובד הזה של הקריאה למכשול שעל ליזבת לעקוף. ברגעים האחרונים היא אף מנסה, באמצעות רמזים, לשכנעו להשתמש בקלף כדי להציל את חייו – אך הוא נשאר נאמן לעצמו, והטרגדיה האישית שלו מתקיימת במקביל להצלחתה השקטה.

כך, הסיפור כולו מתהפך: לא עוד דרמה גברית של צדק חסר פשרות, אלא כרוניקה סמויה של אישה שבחרה לפעול מאחורי הקלעים, נושאת על כתפיה את האחריות הכבדה מכל – להציל את ילדיה מההרס שזרע בעלה.

נכון, לא מצאתי עד כה אף אחד שהרגיש כמוני במהלך הקריאה אבל זה לא ממש מעניין, אם כך אני הבנתי אז אולי קלייסט רצה שמישהו יגיע לרעיון הקונספירטיבי ופחות יתמקד בצדק צדק כי ירדוף.

רעידת אדמה בצ׳ילה: התחושה? עצב תהומי לגבי האדם. אנסה להסביר, זה לא בגלל האסון עצמו ומה שעשה לבני אדם, זה בגלל מה שבא אחריו. קלייסט אינו כותב כאן סיפור על טבע הרסני שכן לרוב הטבע מאפשר חיים ואפילו נוחים, קלייסט מדבר על בני אדם שממהרים להעניק להרס משמעות, ובכך אולי הופכים אותו לאלים עוד יותר ממה שהוא. העלילה מתרחשת ב־סנטיאגו, נפתחת במסגרת חברתית נוקשה ושמרנית. אהבתם של חרונימו וחוספה חורגת מן הסדר המעמדי והדתי ולכן השניים נענשים באכזריות שמוצגת כטבעית לחלוטין בעיני החברה. כבר כאן עולה תחושה שהאלימות אינה חריגה מהאלימות של הטבע, אפילו חלק מובנה מהסדר עצמו. ואז, ברגע של ייאוש מוחלט, מגיעה רעידת האדמה, שמפוררת באחת את כל מה שנדמה היה יציב.
דווקא מתוך ההרס, קלייסט מציע רגע מפתיע של חסד. החברה מתפרקת פיזית ואיתה גם הגבולות, החוקים וההיררכיות. בני אדם, שנראו קודם לכן כשבויים במוסכמות, מתגלים לפתע כיצורים המסוגלים לחמלה, לשותפות, לאיזו הרמוניה כמעט טבעית. יש תחושה, ולו לרגע קצר, שאולי הבעיה לא הייתה באדם, אלא במסגרת שבתוכה הוא חי.
אבל קלייסט כמו קלייסט אינו מאפשר לאשליה הזו להחזיק מעמד. כאשר הניצולים מתכנסים מחדש, והסדר החברתי מתחיל להתגבש מחדש חוזרת גם האלימות, הפעם בעוצמה קשה יותר. דרשה דתית אחת מספיקה כדי להפוך קהילה פצועה להמון משתולל, שמבקש להסביר את האסון דרך חטא ולהעניש את מי שניתן לסמן כאשם. המעבר הזה, מן החמלה אל האכזריות, מתרחש כמעט ללא חיכוך וזהו אולי הרגע המטריד ביותר בסיפור.
נדמה שקלייסט מציע כאן שלא הטבע הוא האיום הגדול ביותר על האדם, אלא הפרשנות האנושית לטבע. רעידת האדמה עצמה היא עיוורת, מקרית, חסרת כוונה. אך בני האדם אינם יכולים לשאת מקריות כזו; הם זקוקים למשמעות, לסיבה, לאשמה. ובחיפוש הזה, הם מייצרים סדר אך זהו סדר שמצדיק אלימות בשם מוסר, בשם אלוהים, בשם תיקון.
מה שהופך את הסיפור לחזק כל כך בעיניי הוא ההיפוך שהוא כופה על הקורא. האסון, שאמור להיות שיא האימה, מתגלה כרגע של אפשרות אנושית. ואילו החזרה לשגרה, לשפה, לדת, לחוק מתגלים כרגע של קריסה מוסרית. יש כאן אמירה כמעט בלתי נסבלת: ייתכן שהציוויליזציה אינה מרסנת את האלימות, אלא רק מעניקה לה צורה ולגיטימציה.

כרגיל קלייסט מהמובחרים.

"העולם הוא גדול, ידידי, מלא בכאב, אך גם מלא באושר. הכאב עוזר לך לצמוח; האושר הופך את המסע לנסבל (מונטוליו דה-ברושי, המדריך של דריזל לעולם הסיירות. עמ׳ 203).

הספר "שהות" (הוצאת אופוס, 2002) מאת רוברט אנטוני סלבטורה הינו הכרך השלישי והסוגר בטרילוגיית "האלף האפל" בסדרת "ממלכות נשכחות", שהיא למעשה קדימון לספרו הראשון של סלבטורה אודות גיבורו, האלף האפל, דריזט, "רסיס הקריסטל". בספר תיאר סלבטורה כיצד גיבורו דריזט, צעיר הבנים בבית ד'ואורדן, אשר נמלט מביתו בעולם המעמקים ומחברת האלפים האפלים המושחתים והרשעים, הגיע מעלה, לעולם הממלכות הנשכחות. "דריזט חי למעלה משלושים שנה במנזוברנזן, אך מעולם לא השלים עם דרכיהם האכזריות של בני עמו. הוא גרם מבוכה מתמדת לבית דו׳אורדן, למרות כישורי הלחימה המדהימים שלו" (עמ׳ 9). עם שתי החרבות המעוקלות החדות כתער שלו, אין מי שישווה לדריזט כלוחם. "חושיו וגופו של דריזט אומנו ללחימה; האלף היה מכונת לחימה מושלמת" (עמ׳ 67). אבל למרות יכולות הלחימה שלו, והפנתרה הקסומה שלו גוויניבאר, דריזט היה לבדו והיה עליו למצוא את דרכו בעולם עוין, מסוכן שגיבש כבר מזמן את דעתו על בני מינו של דריזט כמי שהם רעים ומסוכנים. 

עד מהרה מואשם דריזט על לא עוול בחפו בטבח משפחת חוואים ונאלץ להימלט על נפשו מציידי ראשים וסיירים. בעודו נמלט פגש האלף האפל במונטוליו דה-ברושי, זקן עיוור שחי לו ביער לצד חבריו בעלי החיים. אך היה בו יותר משהעין פגשה במבט ראשון. מונטוליו היה סייר. הוא נפצע בשעתו בקרב ואיבד את מאור עיניו. אך הוא נותר לוחם מיומן בזכות יכולותיו כסייר וחושיו האחרים. "הוא סיפר לדריזט על חבורת הסיירים האחרונה עמה נדד, וכיצד מלחמה החבורה בדרקון אדום שפשט על כפרי הסביבה. הדרקון נהרג. אך שלושה מהסיירים נהרגו גם הם, ופניו של מונטוליו נשרפו כליל" (עמ׳ 161). מונטליו הציע ללמד את דריזט להיות סייר ולעבוד את האלה הטובה מיאליקי. "דריזט למד את דרכי הסיירים במהירות, וכישוריו עלו על ציפיותיו הנהלהבות של מונטוליו" (עמ׳ 200). בהדרכת מונטוליו הפך דריזט לסייר "מיומן בדרכי הטבע ובשימוש בנשק" (עמ׳ 244). 

"זה כל העניין. אתה צריך ללמוד את האזור בו אתה נמצא כפי שציפור רואה אותו – מלמעלה. רק אז תוכל לבחור במסלול הנכון" (עמ׳ 201), הסביר לו מונטליו. "דריזט היה צעיר, לפי מונחי האלפים, אך הוא כבר היה מנוסה יותר מחיילים מקצועיים רבים" (עמ׳ 146). בספר ניכר שהפנים היטב את שיעוריו של הסייר הזקן והפך לסייר לוחם מיומן וקטלני. אך האם יוכל למצוא מקום שיקרא לו בית, ובריות שיכול לכנות חברים וקהילה?

לא כל הטרילוגיה מוצלחת. הספר הראשון נהדר, השני חלש והשלישי מוצלח. קראתי את הספר בנערותי וגם כיום מצאתי אותו מותח ומוצלח. יתרה מכך, כפי שזכרתי המפגש של דריזט עם הדרקון האדום הוא קטע מותח ומהנה במיוחד ששווה את הספר כולו. כדאי.