בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון."
הצעקה - מחוצפת, רמה וצלולה - התריסה מבין צמרות האורנים הקאנאריים שליד מגדל המים. רגע אחד ריפרפה על עומדה כעוף דורס, ואחר-כך עטו המלים אל פני אדמת הכפר. חלחלה ישנה, מכאיבה ומוכרת, הרעידה את לב המורה הזקן. שוב נוכח כי הוא לבדו שומע את הקריאה הנתעבת.
שנים ארוכות עסק באטימת סדקים, איחוי קרעים ועמידה נחושה בפרץ. "כמו הנער ההולנדי ההוא, אצבעי בסכר," נהג לומר על עצמו כל-אימת שהסתער על איום נוסף. כנימות פרי, מפעל הפיס, קרציות בקר, יתושי אֲנוֹפֶלֶס, להקות ארבה וג'אז - התנחשלו סביבו כגלים שחורים, התנפצו אל לוח לבו לרסיסים של קצף זב.
פינס התיישב במיטתו, מחה אצבעותיו בשער חזהו, זועף ותוהה, כיצד זה מוסיפים חיי הכפר להתנהל במסילותם בעוד פריעת סדרים כזאת חורצת לשון בפומבי.
המושב כולו, כמו שנוהגים אנשי העמק לומר, נם. פרדים וחולבות ברפתים, מטילות בלול, אנשי רעיון ועמל במיטותיהם הצנועות. כמו מכונה ישנה, שחלקיה כבר השלימו זה עם תנועתו של זה, התמיד הכפר בשִגרת לילו. עטינים התמלאו חלב, אשכולות תפחו עסיס, על כתפי העגלים הגדולים, שעמדו להישלח לבתי- המטבחיים, התרקם הבשר המשובח. בַקְטֶרְיוֹת חרוצות, "ידידינו החד-תאיים", כמו שכינה אותן פינס אסיר- התודה בשיעוריו, טרחו לספק חנקן רענן לשורשי הצמחים. אך המורה הזקן, אדם נוח ומחנך שנודע בסבלנותו, לא הניח לאיש, וודאי שלא לעצמו, לנוח על זרי ההגשמה והתוצרת. "אני אתפוס אותך, חולירע," מילמל בחֵמה וקפץ בכבדות מעל מיטת הברזל. בידיים רועדות כיפתר את מכנסי החאקי הישנים, נעל את נעלי העבודה השחורות, שנסכו בטחון על קרסוליו, ויצא אל המערכה. את משקפיו לא מצא מחמת החשכה והבהילות, אבל אור הירח פרץ פנימה בעד חרַכּי הדלת והורה לו את דרכו.
בחוץ ניגפו רגליו בתלולית של חפרפרת שעשתה בגינתו את מעשיה החתרניים. הוא קם ממפלתו, ניקה את ברכיו מעפר, קרא "מי שם? מי שם?" והאזין ברוב קשב. עיניו קצרות-הרואי קדחו את החשכה לפניו, ראשו השב הגדול סבב לכאן ולכאן כראשם של עופות הלילה, כמו נתון על ציר.
הקריאה המזוהמת לא נשנתה. כמו תמיד, אמר בלבו, רק פעם אחת יצעק, ולא יוסיף.
פינס נדאג. המלים הגסות היו הטפה ברורה לסטייה מהדרך, לנהנתנות דלה, להעמדת חיי הפרט מעל לכל. בקצרה, פגיעה ברורה בתקנון. המורה הזקן, ש"הכשיר את כל ילדינו לחיי אמונה ועבודה", נזכר שלא ברצונו בשוד השוקולדה הגדול שערכו כמה מתלמידיו הבוגרים בצרכניית הכפר, בארגז של ריבה מַרְגוּלִיס, שהגיע מרוסיה, הומה וגדוש בחפצי מותרות ופיתוי ו"כל מיני לוּקסוּסים" שזיעזעו חברים ועקרונות, וכן ב"צחוק השטנה של הצבוע שהיה משוטט בשדותינו. אף הוא, מתקלס ומחבל".
מאחר שנזכר בצבוע דווקא בשעה שמשקפיו לא היו על חוטמו, והיה כסומא גמור, נהפכה דאגתו לאימה. כמעט שותַק מפחד-פתאום.
הצבוע ההוא היה מבקר בכפרים מדי פעם, שליח מוסת מעולמות שהשתרעו מעבר לשדות החיטה ולהר הכחול. בשנים הרבות שחלפו מיסוד הכפר, שמע המורה פעמים מספר את נִבְחַת לעגו עולה מן הוואדי, צלולה ומתריסה, ונחרד.
פגיעתו של הצבוע היתה קשה מאוד. היו מהנשוכים שסדרי עבודתם השתבשו. זרעו פֶנְסִילַרְיָה בסתיו וגזמו את הכרם בקיץ. אחרים, דעתם נטרפה עליהם, התחילו לפקפק, לזלזל, ואפילו נטשו את עבודת האדמה - פרחו אל העיר, מתו, ירדו מן הארץ.
פינס לא ידע את נפשו מרוב דאגה. כבר ראה בחייו אנשים שקרסו בצדי המשעול - את הדמויות השחוחות של העוזבים בנמל, את המתאבדים הצנומים נחים בקברותיהם. הוא ראה את הנושרים ואת הסוטים. "את אברכי החלוקה הפָרָזִיטִים של ירושלים, את מחשבי הקִצין מצפת ואת הקומוניסטים הפתאים, חסידי מִיצ'וּרִין ולֶנִין, שקרעו את גדוד העבודה". שנים ארוכות של הרהור ובחינה לימדוהו מה קל להגיר את דמו של אדם נטול חיסון.
"ביחוד יתקיף ילדים, כי השקפת-עולמם עוד אינה מוצקה דיה," התריע כשנתגלו עקבותיו של היצור הנִקלה סמוך לבתי האיכרים, ודרש שיושמו מיד משמרות על בית-הספר. בלילות הצטרף אל הבחורים החמושים, תלמידיו לשעבר, שיצאו אל השדות לחסל את המדיח. אבל הצבוע היה חכם וחמקמק.
"כמוהו כבוגדים אחרים שידענו," אמר פינס באסֵפת הכפר.
לילה אחד, כשיצא לצוד חַדַפִים ואִילָנִיוֹת בשביל פינת הטבע של בית-הספר, ראה את הצבוע חוצה את השטח הזרוע שמעבר לערוץ ובא לקראתו באותה הליכה קלה,חורכת מרחקים, של חיות הבר. פינס נעצר, והחיה נתנה בו את עיניה הזורחות, הכתומות, והשמיעה גרגור מפתה. הוא ראה את שיפועי הכתפיים הגדולות, את תפיחת שרירי הלסתות, את השער המנומר, שסמר ורגש במדרון השִדרה.
הצבוע החיש את הילוכו, רמס נבטי בַקְיָה רכים, ובטרם יִסוג וייבלע בחומת הסוֹרגוּם, הביט שוב במחנך וחייך בלגלוג, חושף שיניים זבות. פינס לא הבין את פשר "החיוך הנבזה", עד שנוכח כי שכח את הרובה.
"פינס תמיד שוכח את הרובה," אמרו האיכרים לאחר שנודע דבר הפגישה הלילית, ונזכרו כיצד שנים רבות קודם-לכן, כשיסדו האבות את הכפר, מתה לאה אשתו מקדחת. היא ושתי הבנות התאומות שברחמה. פינס ברח מהגוף האהוב, שהוסיף להגיר זיעה ירוקה גם לאחר שנרגע והצטנן, ורץ אל חורשת השיטים שבוואדי, שם נהגו בימים ההם להתאבד. כמה חברים מיהרו אחריו להצילו ומצאו אותו שוכב בין הסוּנאריות, ממרר בבכי. "גם אז הוא שכח את הרובה."
עכשיו, כשעלה בלבו המרתת זכר החיה המשוקצת, והאשה המתה, והעוברים הכחלחלים "שלא חטאו", חדל פינס לקרוא "מי שם", חזר לחדרו, מצא את משקפיו ומיהר אל הסבא שלי.
פינס ידע שסבי כמעט אינו ישן. הוא דפק על הדלת, לא חיכה לתשובה, וחבטת מסגרת הרשת אל המזוזות היא שהעירה אותי משנתי. התבוננתי אל מיטתו של סבא. כמו תמיד היתה ריקה, אבל ריח הסיגריה שלו עלה ובא מן המטבח.
בן חמש-עשרה שנים הייתי אז. מרביתן עברו עלי בצריפו של סבי. ידיו, ידיים של נוטע, גידלוני. עיניו בחנו את צמיחתי והליכותי, שפתיו כרכו אותי ברַפיה העבה של סיפוריו. "היתום של מירקין" כינו אותי בכפר, אבל סבא, סב רחום וקנא ונוקם, קרא לי "ילד שלי".
זקן וחיוור היה. כאילו הטביל עצמו במשחת הלובן שמרח באביב על גזעי המטע. נמוך קומה, מגויד, משופם ומקריח. השנים כינסו את עיניו לתוך ארובותיהן עד שחדלו להתנוצץ. רק שני גְבָאִים של ערפל אפור הציצו משם.
בלילות הקיץ נהג סבי לשבת אל שולחן המטבח, בגופיית עבודה בלה ובמכנסיים כחולים קצרים, מדיף עשן וריחות מתוקים של עצים וחלב, מנדנד את זמורות רגליו המעוקמות מעבודה, מהרהר, פוקד זכרונות ועוון. תמיד רשם לו משפטים קצרים על פתקאות נייר, ואלו התעופפו אחר-כך בחדר כלהקות מסע של לַבְנִינִים. בלי הרף ציפה לשיבתם של כל אובדיו. "שיהיו לגוף לנוכח עיני", מצאתי כתוב על אחת הפתקאות, שנשרה היישר אל תוך ידי.
פעמים הרבה, מאז עמדתי על דעתי ועד יום מותו, שבתי ושאלתי אותו: "על מה אתה חושב כל הזמן, סבא?" והוא השיב לי תמיד: "עלי ועליך, ילד שלי."
גרנו בצריף הישן. הקזוארינות המטירו שטיחי מחטים על גגו, ופעמיים בשנה, בפקודתו של סבא, עליתי לשם וגרפתי את השכבה שהצטברה. רצפת הצריף היתה מוגבהת מעט מהאדמה, כדי שהלחות והחרקים לא יכרסמו בלוחות העץ. מתוך החלל האפל והצר שמעתי תמיד את מלחמות הקיפודים והנחשים ושריטות רכות של קשקשי חומטים. פעם אחת, לאחר שנדל ענק טיפס ועלה משם אל תוך החדר, הניח סבא לבנים סביב-סביב וסגר את החלל. אנחות המוות ואנקות התחנונים שנשמעו משם הניעו אותו לפרוץ את הקיר, ושוב לא חזר על מעשהו.
הצריף שלנו היה מן האחרונים שנותרו בכפר. כשעלו האבות המייסדים על הקרקע, השקיעו את תקציב הבנייה הראשון ברפתי בטון לחולבות, כי אלו היו עמידות פחות מהם בפגעי האקלים ודורות של ביות וטיפוח עקרו מלבן את השאיפה לשוב אל הטבע. החלוצים התגוררו באוהלי בד ואחר-כך בצריפי עץ. שנים חלפו עד שעברו לגור בבתי לבנים, אבל בבית שנבנה במשק שלנו גרו דודי אברהם, אשתו רבקה, ובניהם - בני הדוד התאומים שלי - יוסי ואורי.
סבא החליט להישאר בצריף. הוא היה נוטע ואהב עצים.
"בית של עץ נע וזע, מזיע ונושם. כל אדם שפוסע בו משמיע חריקה שונה," אמר לי, והצביע בגאווה אל הקורה העבה שמעל למיטתו, שמִדי אביב הוציאה זמורה ירוקה.
בצריף היו שני חדרים ומטבח. בחדר אחד ישנתי עם סבי על מיטות ברזל ומזרנים דוקרניים שנקראו "מזרני עשב-ים". כאן עמד גם ארון הבגדים הגדול, הפשוט, ולידו ה"קָמוֹד", שלוח שיש סדוק חפה את מגֵרותיו. במגֵרה העליונה הניח סבא חוטי רפיה וסרטי גְרַפְטֶקְס להרכבות, על מסמר מאחורי דלת החדר תלתה חגורת העור שלו ובה המזמרה עם הידיות האדומות, אולרי הרכבות ושפופרת של "משחה שחורה" לריפוי גדמי ענפים, שרקח בעצמו. את יתר הכלים - משור העצים, אביקי התרופות והרעלים, הסירים שבלל בהם את "מְרַק בוֹרְדוֹ", תמיסות הזַרְנִיך, הניקוטין והפִירֶטְרוּם, שמר בביתן הנעול הצמוד לרפת, זה הביתן שלפנים היה מסתגר בו דודי אפרים, לפני שהסתלק ונעלם.
בחדר השני היו הספרים, שכמותם נמצאו בכל בית בכפר. "ספר החרקים לחקלאי" של בוֹדֶנְהֵיימֶר וקלַיין, חוברות "השדה" ו"הנוטע", בכריכות כחולות, "יֶבְגֶנִי אוֹנְיֶגִין" בכריכת פשתן בהירה, תנ"ך שחור, ספרי "מצפה" ו"שטיבל", והספר האהוב עליו מכל - שני הכרכים הירקרקים של "יבול-החיים", ספרו של קוסם הצמחים מאמריקה, לוּתֶר בוּרְבַנְק. "שפל קומה, רזה, כפוף מעט, ברכיו ומרפקיו מעוקמים משנים של עבודה גופנית קשה," קרא לי סבא מן הספר את תיאורו של בורבנק. אבל לבורבנק היו "עיני תכלת", ולסבא עיניים אפורות.
ליד בורבנק ניצבה שורת ספרי הזכרונות שכתבו חבריו של סבא. כמה מן השמות אני עדיין זוכר - "בנתיבי מכורה", "מנהר הדון אל הירדן", "דרכי אל המולדת", "אדמתי".
החברים הללו היו הגיבורים של סיפורי ילדותי. כולם, כך סיפר לי, נולדו בארץ רחוקה, "גונבו את הגבול", ועלו לכאן לפני הרבה שנים. חלקם בקרונות של "מוּז'יקים", מלה שלא ידעתי את פירושה, ש"נסעו לאטם בין שלגים ותפוחי בר", לאורך חופים מסולעים, אגמי ישימון מלוחים, בין גבעות קירחות וסופות של חול. חלקם, רכובים על אווזי צפון בהירים ולהם כנפיים "כמו מקצה המתבן ועד בית-האימון", דאו וצרחו מרוב עונג על-פני שדות גדולים וים שחור. אחרים אמרו מלות סתר ש"הניפו אותם ברוח חזקה" והעתיקו אותם לכאן, מלוהטים ועצומי עיניים. והיה גם שיפריס.
"כשעמדנו כולנו בתחנת הרכבת של מַקַרוב, והקונדוקטור שרק, וכולנו עלינו לקרונות, פתאום הודיע שיפריס שהוא לא נוסע. לא גמרת את העגבנייה, ברוך."
פערתי את פי וסבא תחב פנימה פרוסת עגבנייה, זרויה מלח גס.
"שיפריס אמר לנו: 'חברים! לארץ-ישראל צריך לעלות ברגל!' הוא נפרד מכולנו בתחנת הרכבת, עמס את תרמילו, נופף ביד, נעלם בענן הקיטור, ועד היום הוא צועד לארץ-ישראל, מפלס את דרכו, ויהיה החלוץ האחרון להגיע."
סבא סיפר לי על שיפריס כדי שיהיה לפחות אדם אחד שימתין לו ויתכונן לבואו, ואני הוספתי לצפות לשיפריס גם אחרי שכל חבריו נואשו ממנו, ויתרו ומתו בלי לחכות ולראות אם אכן יגיע. רציתי להיות הילד שירוץ לקראתו בבואו אל הכפר. כל נקודה על צלע ההר הרחוק נראתה לי כגופו המתקרב. עיגולי רמץ שמצאתי בשולי השדות היו מדורות התה שלו. חוטי צמר בקוצי העוזרד, מֵחותְלות שוקיו נקרעו. עקבות זרים בדרכי העפר, ברגליו נחתמו.
ביקשתי מסבא שיראה לי על המפה את נתיב הליכתו של שיפריס, את הגבולות שהוא גונב, את הנהרות שהוא צולח. רק כשהייתי בן ארבע-עשרה אמר לי סבא: "מספיק עם שיפריס."
"הוא באמת הודיע שיעלה ברגל," אמר, "אבל בוודאי התעייף אחרי יומיים ונשאר שם, או שקרה לו משהו בדרך - חלה, נפצע, הצטרף למפלגה, התאהב... מי יודע, ילד שלי, הרבה דברים יכולים לסמר אדם אל מקומו."
על אחד הפתקים, באותיותיו הזעירות, מצאתי כתוב: "הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות".
הספרים נשענו אל רדיו "פִילְקוֹ" הגדול, שחותמי "השדה" קנו בתשלומים נוחים. מולם ניצבו הספה ושתי הכורסאות שדודי אברהם ורבקה אשתו העבירו לצריף של סבא אחרי שקנו לביתם את הריהוט החדש. לחדר הזה קרא סבא חדר-אורחים, אבל את אורחיו קיבל תמיד במטבח, ליד השולחן הגדול.
פינס נכנס. מיד הכרתי את קולו, זה הקול הרם שלימדני טבע ותנ"ך.
"מירקין," אמר, "הוא צעק שוב."
"את מי הפעם?" שאל סבי.
"אני דופק את הנכדה של ליברסון," קרא פינס בהדגשה ובקול חזק, ותיכף נבהל, סגר את החלון והוסיף: "כלומר, מי שצעק."
"יפה, יפה," אמר סבא, "בחור רב-פעלים. להכין לך תה?"
חידדתי את חושי להקשיב לשיחתם. כבר כמה פעמים נתפסתי מצותת מאחורי חלונות פתוחים, כורה אוזן בין עצי פרי וחבילות חציר. ומנהג עשיתי לי, לקום ולנער בכוח את הידיים האוחזות בי, להסתלק בגוף זקוף ואטום, בכתפיים נוקשות, בלי לומר דבר. אחר-כך היו באים האנשים להתלונן אצל סבא, והוא לא האמין לצעקותיהם.
שמעתי את רגליו הזקנות שָפוֹת את רצפת העץ, את קול מזיגת המים וצלצולי הכפיות על הזכוכית הדקה, ואחר-כך את הלגימות הרעשניות. יכולתם של הזקנים לאחוז בידיהם כוסות לוהטות וללגום בשלווה מים רותחים כבר חדלה להפתיעני.
"חוצפה שכזו," אמר פינס, "לצעוק כך. חורץ לשון, מנבל פה, מבין העצים."
"מישהו בוודאי מנסה להתבדח," אמר סבא.
"מה אעשה?" גנח המחנך הוותיק, שראה בדבר כשלון אישי, "איך אשא פני אל הכפר?"
הוא קם ממקומו והתחיל לצעוד בחוסר מנוחה. שמעתי אותו מפרך את פרקי אצבעותיו במבוכה וביאוש.
"משובת נערים," אמר סבי, "חבל להתרגש."
החיוך שחילחל בקולו הרתיח את פינס שצווח פתאום: "להכריז?! בקול רם? כולם מוכרחים לשמוע?"
"ראה, יעקב," ניסה סבא להרגיעו, "אנחנו חיים במקום קטן. אם מישהו עושה מעשים, הרי בסופו של דבר יתפסו אותו השומרים, והוועד ייכנס לעניין, חבל להתרגש כל-כך."
"אני המורה," רגש פינס, "המורה, מירקין, המחנך! אלי יבואו בטענות."
באוסף המסמכים של משולם צירקין מתויקת הכרזתו הידועה של פינס בוועידת תרצ"ג: "הכושר הביולוגי להביא ילדים לעולם אינו מקנה להורים גם את כושר החינוך".
"איש לא יבוא אליך בתלונות בגלל גַ'חְש מיוחם אחד," אמר סבי בחריפות, "הקמת לכפר ולתנועה דור לתפארת."
"אני מביט בהם," אמר פינס ברכות, "באים למחלקה הראשונה, רכים כאִבּי הנחל, כפרחים שאני אורג אל תוך רקמת הכפר."
פינס אף פעם לא אמר "כיתה", הוא אמר "מחלקה". חייכתי לעצמי באפלה, כי ידעתי מה יהיה ההמשך. פינס אהב להשוות את החינוך לחקלאות. כשתיאר את עבודתו השתמש בביטויים "קרקע בתולה", "גפן סורחת", "צלחות השקאה". תלמידיו נִדִמוּ לו כשתילים, המחלקה כערוגה.
"מירקין," המשיך בסערת נפש, "גם אם אינני איכר כמוכם, אף אני זורע וקוצר. הם הכרם שלי, המטע שלי, ואחד כזה..." - עתה כמעט נחנק כי היאוש טיפס בגרונו - אחד כזה... ויעש באושים... דופק! זִרמת סוסים ובשר חמורים."
כיתר תלמידיו הייתי רגיל לפסוקי תנ"ך שנבעו מפיו, אבל ביטויים כאלו טרם שמעתי, מבלי משים נעתי במיטתי ומיד קפאתי. לוחות הרצפה חרקו תחת כובד גופי והזקנים חדלו לרגע משיחתם. באותם ימים, כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר שקלתי כמאה ועשרה קילוגרם, ויכולתי לאחוז בקרניו של עגל מגודל ולָכוֹף את ראשו אל הקרקע. מידותי וחוסן גופי עוררו השתאות בכפר, והיו איכרים שהתלוצצו ואמרו שסבא משקה אותי בקוֹלוֹסְטְרוּם של עגלים, אותו חלב ראשוני, המחסן ומחזק את הוולד.
"אל תרים את קולך," אמר סבא, "הילד יתעורר."
כך הוא קרא לי עד מותו - ילד. "ילד שלי." גם לאחר ששער שחור צמח על כל גופי, בשר עבה התרקם על כתפי וקולי התחלף. אורי בן דודי פרץ בצחוק כשקולותינו התחילו להישבר, ואמר שאני הייתי הילד היחיד בכפר שקולו התחלף מבריטון לבאס.
פינס התיז כמה משפטים ברוסית, שפה שכל האבות המייסדים עברו לדבר בה כל-אימת שהתעורר הצורך בלחישות חשאין נזעמות, ותיכף לכך שמעתי קול פקיעה מתכתי. זה היה המכסה של פח הזיתים הדפוקים שסבא פתח במברג. עכשיו יניח צַלְחִית גדושה על השולחן. פינס, ששכנה בו תאווה גדולה לחריף, לחמוץ ולמלוח, יתחיל לאכול מהם בכל פה ומצב-רוחו ישתפר בן-רגע.
"אתה זוכר, מירקין, כשהגענו, הנערים הרכים ממקרוב, ואכלנו מַסְלִינוֹת במסעדה ביפו, הזיתים השחורים ההם, ובחורה יפה, צהובת שער, במטפחת ראש כחולה, עברה ברחוב ונופפה לנו ביד?"
סבא לא ענה, מלים כמו "אתה זוכר" היו משתיקות אותו תמיד. חוץ מזה, ידעתי שלא ידבר עכשיו כי בפיו החזיק זית, שמצץ לאט-לאט בזמן שתיית התה. "או שאוכלים או שנזכרים," אמר לי פעם. "אי-אפשר ללעוס יותר מדי בבת-אחת."
מין מנהג היה לו, להחזיק זית שבור בפיו בשעה ששתה מן התה ולנגוס בעדינות מקוביית סוכר קטנה שנחבאה בכף-ידו, מתענג על התערובת הרכה של מרירות ומתיקות: "תה וזיתים. רוסיה וארץ-ישראל."
"זיתים טובים," אמר פינס שדעתו נחה מעט, "טובים מאוד. כמה מעט תענוגות נותרו, מירקין, כמה מעט, וכמה מעט התרגשות. בן שמונים שנה אנוכי היום, אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה, אם אשמע עוד בקול שרים ושרות."
"נראית לי נרגש מאוד כשנכנסת," העיר סבא.
"החצוף הזה!" ירק פינס. שמעתי את הגלעין נפלט מפיו, נחבט בשולחן ומתעופף לכיור. אחר-כך שתקו שניהם. ידעתי שזית חדש נמחץ עתה לאטו בין שיניו התותבות של סבי, נלחץ ומגיר את מיצו המריר, העדין.
"ומאפרים?" שאל פינס פתאום, "ומאפרים אולי שמעת משהו?"
"אף לא מלה," ענה סבא בצינה צפויה, "מאומה."
"רק אתה וברוך, מה?"
"אני והילד."
רק אני וסבא.
שנינו. למִן היום בו נשא אותי על זרועותיו מבית הורי ועד היום בו נשאתי אותו על זרועותי וקברתיו במטע.
רק הוא ואני.