שנת 1967 בספרים

וואו. ואני בכלל לא מבין לרוב שירה.

עברתי משפט משפט וטרחתי ועמלתי וזה כל כך השתלם. הירונימוס בוש של המילה הכתובה. כל כך הרבה פרטים שהכל נראה כאוס מלמעלה עד שעושים זום אין והתצרף מתבהר.

"ארץ הישימון", רק השם מעביר צמרמורת אחרי שמסיימים אותו.
פורסם ב-1922 ונדמה לי שהיה אחד האסונות הארכיטקטוניים המפוארים ביותר של השירה במאה העשרים. וואו, כדי להבין את השיר באמת, נאלצתי לא להתייחס אליו כאל טקסט ליניארי קלאסי, הבנתי כי מדובר בפסיפס של הריסות רוחניות ותרבותיות, קולאז' המורכב משברים של ציוויליזציה שקרסה לתוך עצמה ונדמה שאנחנו במצב לא פחות רע כאנושות.

בעיני הגאונות המבנית של אליוט נחשפת קודם כל בטכניקת הקולאז' הקיצונית שלו. השיר מדלג ללא הרף בין חמש שפות שונות, מתיך יחד שירי רחוב זולים, נביאים תנ"כיים, אופרות גרמניות, מיתולוגיות יווניות ורומיות ועד והגות הודית עתיקה.

המעברים החדים הללו אינם נובעים מפגנות של אינטלקטואליזם מנותק; זוהי פסיכולוגיה של חורבן מחושבת עד המילה הבודדת. אליוט כותב מתוך הריסותיה של אירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זה עולם שבו המוסר, הדת והסדר הישן התנפצו, והדרך היחידה לתעד מציאות שכזו היא באמצעות שפה שבורה בעצמה. השיר מתפקד כמעין קבר אחים תרבותי, שבו הדובר מצהיר בשורת המפתח שלו כי הדרך היחידה שלו להתמודד עם החורבן הכללי היא לאסוף את אותם שברים תרבותיים ולהשתמש בהם כמגן: "את חרבותי תמכתי בקרעים האלה".

מתוך השברים הללו עולה תמונת מצב קשה של ניכור אורבני קיצוני, שבו המרחב המודרני הופך לגיהנום עלי אדמות. לונדון, וינה, ירושלים ואלכסנדריה קורסות ומאבדות את זהותן הייחודית לטובת מושג ה"עיר חסרת הממשות". הטרגדיה המרכזית שחווה האדם המודרני בשיר הוא אותו קיום אוטומטי, מכני ומנותק: מוות רוחני ורגשי בעודו בחיים. האהבה והמיניות, שבעבר (במיתוסים ובספרות הקלאסית) נתפסו ככוחות נשגבים של פריון, יצירה והמשכיות, עוברות אצל אליוט וולגריזציה מוחלטת והופכות למפגשים מיניים ריקים, לעסקאות מנוכרות או לאקטים אכזריים של ניצול ואונס.

הדרמה הפנימית של השיר מונעת על ידי דיאלקטיקה חריפה בין שני אלמנטים מנוגדים: היובש המוחלט מול האש המכלה. לאורך כל החלקים האחרונים, ובעיקר בחלק החמישי, השיר מייצר אווירה חולנית וכמעט פסיכוטית של ציפייה למים. המים מסמלים את החסד, הטהרה והחזרה של הפריון לחייו של "המלך הדייג" ולממלכתו העקרה, בעוד שהאש מופיעה לאורך היצירה בשני מופעים הפוכים: או כאש התאווה הבשרית המשחיתה של העולם המודרני, אך גם כ"להבה המטהרת" מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה בכור המצרף. אליוט רומז כי רק דרך מעבר בסבל ובכור ההיתוך הזה, ניתן יהיה לזקק מחדש את נפש האדם.

ההיפוך האירוני והמרתק ביותר בשיר מתרחש ברגע הגילוי בסיום, שבו אליוט מבין כי המערב חסר אונים ואינו מסוגל לרפא את עצמו בכוחותיו שלו והוא ממתין ליד שתשלוף אותו כלפי מעלה. כאשר הערים המודרניות נבקעות ומתפוצצות, הדובר מפנה עורף למסורת האירופית ונושא את עיניו מזרחה, אל הודו העתיקה ואל שפת הסנסקריט. קולו של הרעם מעל הרי ההימלאיה כמו תובע פסיכולוגיות יסודיות של נתינה והתמסרות, חמלה ושליטה עצמית.

בשורות האחרונות, הדובר עדיין יושב על חוף התמזה כשהתרבות החרבה והבוערת מאחוריו. גשר לונדון ממשיך להתמוטט בקצב מבעית. המסר שם הוא: תן לעצמך הגנה מהעולם. דאג אתה שברמה האישית ביותר, תביא סדר בנחלותיך. המנטרה החותמת את היצירה, "שאנטי שנטי שנטי", מתפקדת כלחישה טקסית המציעה שלום פנימי הנשגב מכל בינה, ובכך הופכת את השיר, למרות הייאוש התהומי שבו, לעדות נצחית על כוחה של האמנות לחלץ משמעות ורוגע מתוך ההריסות האנושיות.

הציון שלי 10/10
Memento Mori – "זכור את יום מותך״

זה ספר ראשון שאני קורא משל יעל דיין, בתו של הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין, ואחותו הגדולה של אסי דיין. אפשר להמשיך עוד ועוד עם המשפחה הזו, עם היותה גם פוליטיקאית וגם... סופרת.
הספר הזה נכתב באנגלית ותורגם ממנה, לא ברור למה. העברית מיושנת, אבל יפה כל כך. ניתן גם לראות השפעה של פטריק מודיאנו על דיין.
משנכנסו הגרמנים לפולין, ממש בתחילת המלחמה, משפחתו של דניאל קאלינסקי נלקחה עם עוד משפחות יהודים. דניאל היה הקטן בן השש. הגרמני האחראי נתן ברירה בידי האב לקחת עמו בן אחד בלבד ומחולשת הדעת הוא בחר בחירה מחרידה באחד מהם, זה הצמוד לו, הבוגר יותר, שיילך עמו. הוא הבין שבכך הוא גוזר את דינו של הצעיר. דניאל הצעיר ניצל דווקא, שמואל והאם לא, ועל כך לומדים מהר בהתחלה. עם סיום המלחמה מגיע אחד יורם מהסוכנות, אך מבוגר מדניאל בשש שנים, חוקר אותו בקורות משפחתו ולא לומד הרבה מכך. הוא מציע לקחת אותו לישראל ומביא אותו לקיבוץ שלו, גלעד. קשר ידידות בל ייפרד נקשר בין דניאל ליורם ובהתבגרו, התגייס לצנחנים כיורם.
מנהג היה בבוקר ברדיו, ברשת ב' כמדומני, להקריא שמות ניצולים מזוועות הנאצים, כאלה המחפשים קרובי משפחה. יום אחד שומעת ידידה של דניאל על חיפוש קרובים של האב חיים קאלינסקי. האב אותר, שוב היה נשוי, בסוף הוא מגיע לישראל, ודניאל מקבלו כשברור שאין ביניהם קשר של ממש, בטח לא שפה משותפת, זה בעברית וזה בפולנית.
לדניאל חברות קרובה מאוד עם יורם, אך לא עם אף אישה אחרת קבועה. הוא גדל להיות גבר נאה והציפיות רבות.
וככל שפעם אחת נטשו אותו באכזריות בחייו והנה נטישה שניה, כואבת לא פחות. עתה מסתובב דניאל בעולם ללא מטרה מוגדרת. מילא שהקשר עם אביו בהתחילה לא מתאפשר בגלל שפה, גם עם מכריו לא צולחים קשריו אף בעברית.
נראה שאת הספר הקודר והאפל הזה היה בקלות יכול לביים אסי דיין ולשחק בו את דניאל לא אחר מאשר בנו, ליאור דיין.
נוגע ללב וצורב עיניים.

Jean-Baptiste Poquelin (Molière)
החולה המדומה (Le Malade imaginaire)
שונא הבריות (המיזנתרופ) (Le Misanthrope ou L'Atrabilaire amoureux)
הקמצן (L'Avare ou L'École du mensonge)
טרטיף (Tartuffe ou L'Imposteur)
דון ז'ואן (Dom Juan ou Le Festin de pierre)
גם הוא באצילים (Le Bourgeois gentilhomme)
בית ספר לנשים (L'École des femmes)
תעלולי סקפן (Les Fourberies de Scapin)
הענוגות הנלעגות (Les Précieuses ridicules)
אימפרוביזציה בוורסאי (L'Impromptu de Versailles)
הרופא בעל כרחו (Le Médecin malgré lui)
ז'ורז' דנדן (George Dandin ou Le Mari confondu)
מר פורסוניק (Monsieur de Pourceaugnac)


3 כרכים המכילים 13 מתוך 30 מחזותיו של מולייר בתרגומו של נתן אלתרמן.
מולייר הוא שם העט של ז'אן בפטיסט פוקלן ועד היום הוא נחשב לאחד מגדולי המחזאים בכל הזמנים.הוא חי ופעל בתקופתו של לואי ה-14 (מלך השמש) ושילב ביצירתו סטירה נוקבת על התחלואות של החברה (קמצנות, ניאוף, מעמדות חברתיים וכו'...)
לרוב, לקרוא מחזות ברצף יכול להיות דבר מעייף, אך לא עם מולייר. המחזות מעולים והתרגום פנטסטי. בהחלט מרגישים את עושר השפה ויכולת המשחק של אלתרמן שבעצמו היה מחזאי אך ידוע יותר בהיותו משורר. מלבד 2 מחזות שהם גם טובים (הענוגות הנלעגות, ואימפרוביזציה בוורסאי שהוא ממש מחזה נסיוני במהותו) כל שאר המחזות הם עילוי מופת והמשפטים בהם יכולים לנוע בין הגאונות הקומית ובין זו הפילוסופית:

"אין אנו חיים כדי לאכול אלא אוכלים כדי לחיות" (מתוך הקמצן)

"לא אדונים אנחנו ללבבנו ולא את פינו ישאל כשיאהב. לא אהבה יכפו עלינו על כרחנו, כי בן חורין הלב לבחור את אדוניו" (מתוך שונא האדם)

מחזהו האחרון של מולייר הוא החולה המדומה. רצה צחוק הגורל לשחק בתעלוליו האירונים ובמהלך ההצגה התמוטט מולייר על הבמה ומת זמן קצר לאחר מכן.

גאון על זמני.

אתמול אחרי חצות, סיימתי לקרוא את "בטבעת החנק" של הנרי ג'יימס (שעה מצוינת לסיים ספר שכזה).
מדובר בנובלה לא קצרה, והוא, בעיניי גותיקת רפאים אנגלית/אמריקאית במיטבה (תורגם לעברית פעם שנייה ב-2002 תחת השם "פיתול כפול" בהוצאת בבל).
במרכז הסיפור עומדת מחנכת צעירה שנשכרת לטפל בשני אחים יתומים, בן עשר ובת שמונה, שחיים באחוזת כפר של דודם הנעדר תמיד. רוחותיהם של המשרת האישי של הדוד והמחנכת הקודמת שלהם רודפות אותם ומבקשות להשתלט על נפשם, בעוד המחנכת הנוכחית עושה ככל שביכולתה כדי להציל אותם.
הרבה פרטים בעלילה נתונים לאנטרפרטציות שונות, ולראות בסיפור אך ורק סיפור אימה, צ'יזבט, יגרום לו עוול, מפני שיש כאן אמירה מעניינת על ילדים בסיפור שנכתב בשלהי התקופה הויקטוריאנית, תקופה שבה שנות הילדות (בטח בקרב האצולה והחברה הגבוהה) עברו האדרה והוצגו כדבר טהור באופן מוחלט.
ג'יימס מציג כאן שני ילדים שמצד אחד הם יפים בצורה קיצונית, ידידותיים, חכמים, נעימים ומביעי אהבה, ומצד שני - מושחתים, מניפולטיביים, מעמידי פנים ורעים. אני ראיתי בקושי לקבל את הטוב והרע שבילד (ובתוך כך, את העובדה שגם באדם טוב יש צדדים לא נעימים), ובהבנה שילדים זקוקים להנחייה, לגבולות, לחינוך, את המשמעות של הסיפור. ג'יימס מדגים לנו כאן איך לפעמים הפער שבין היכולות הקוגניטיביות של ילדים, ובין הבשלות הריגשית שלהם, הוא הרה אסון ממש, ומה יכולות להיות תוצאות של הזנחה.
מומלץ.

מקום נאה בחר לו גרהם גרין למקם את גיבוריו. מעטות המדינות בתבל שעשרה קבין של צרות ירדו עליהן. האיטי שוכנת על מקום מפגש הלוחות הטקטוניים של צפון אמריקה ומרכזה, מה שמזמן לה רעידות אדמה הרסניות מידי פעם. היא "זוכה" לביקורים עיתיים של סופות הוריקן איומות – אחת מהן חיסלה כ-70 אחוזים מהשטח הראוי לעיבוד במדינה. את שאר עושה פעילות אנושית הגורמת לסחף קרקעות. ההסטוריה שלה רווית דם ושיעבוד. למרות שבעקבות מרד ארוך שנים היא הפכה למדינה השניה באמריקה לקבל עצמאות (1804), האיטי היא קורבן הקולוניאליזם הצרפתי: היא נאלצה לחתום על הסכם עם האדונים הקולוניאליים לפיו שילמה עד 1947(!) פיצויי עתק, יחסית ליכולות הכלכליות שלה, לאדונים הצרפתים עבור הזכות להכבש על ידם ולהנות מאוצרותיה (כל עוד היו כאלה). ואם כל זה אינו מספיק, צורת השלטון הנפוצה היא קלפטוקרטיה: גנב הולך וגנב בא והעם סובל ממערכת הנגועה בשחיתות עמוקה, מדינה הכושלת בהתמודדות עם בעיות תשתית חמורות, פשע, אלימות וגידול אדיר באוכלוסיה.
לתוך הסביבה הקשה הזאת הכניס גרהם גרין את גיבוריו וזאת בזמן תחילת שלטונו של מרסל דובלייה, המכונה פאפא דוק, והמשטרה החשאית האימתנית שלו, ה"הטונטון מקוט", זו קרויה על שם דמות שטנית באמונה של בני האיטי, המסתובבת עם שק וחוטפת ילדים על-מנת לאכלם, ולא בכדי, ואכן אנשיה אחראיים לחיסולם של עשרות אלפי אנשים והתעללות ברבים נוספים. הספר נכתב ב-1966.

בראון, המספר, הוא אופורטוניסט וציניקן המתקרב לגיל 60 ובעל מלון בפורט או פרינס הבירה. בראון חזר על גבי הספינה "מדיאה", מביקור כושל בניו-יורק שבמהלכו ניסה למכור את המלון שברשותו. הוא החזיק את מרתה, כמאהבת (אשתו של שגריר אורוגואי). דמותו מזכירה לי את דמותו של גיבור "סוף הרומן", גם הוא כמו גיבור "סוף הרומן": עושים הכל כדי להרעיל את מערכת היחסים שלהם עם המאהבות שלהם.

הדמות השניה היא "מייג'ור" ג'ונס. הרפתקן מסתורי, נוכל ושרלטן ממוצא אנגלו-הודי. מערכת היחסים המיוחדת והמורכבת המתפתחת בין בראון לג'ונס היא המשמעותית ביותר, לצידו של הרומן של בראון, ומלווה אותנו עד לסופו של ספר זה.

הזוג סמית, זוג אמריקני קשיש, גרין מציג את הבעל כמי שהיה מועמד עצמאי שולי לבחירות לנשיאות בעברו (במערכת הבחירות ב-1948 בה טרומן גבר על דיואי). גרין לעג לאג'נדה של הזוג (הם הגיעו להאיטי במטרה לכונן מרכז צמחונות ולהפיץ את בשורת הצמחונית כדרך לשיפור אופיו של האדם...) ולתמימות שלהם. בעניין זה הוא מזכיר דמויות אמריקניות נלעגות בספריו האחרים: הצעיר האמריקני (ב"אמריקאי השקט") הדרך בה האמריקני שותה תה ("מסעותי עם דודתי"), אבל בשונה מספריו שהוזכרו גרין מצביע גם על על מעלתו של זוג: האמונה בפעולה למען הטוב והנכונות לפעול גם במחיר של סיכון.

גם מספר דמויות מקומיות מתוארות באופן מרתק ועשיר. הדר' מאז'יו רופא, קומוניסט וקתולי בהשקפותיו ומי ש"תרם" כמה מהאידיאות המרשימות ביותר בספר.
פיליפו איש הספר והמורד הרומנטי המשוכנע שבעזרת כמה מקלעים יוכל לשים קץ לרודנות דובלייה.
קונקאסר, קצין בכיר ב"טונטון מאקוט", המייצג את אלימות המשטר במלוא כיעורה.

עם זאת, הדמויות הצבעוניות של גרין אינן רק ממלאות סיפור מעניין וקולח. גרין הוסיף עומק הגותי מעניין לסיפור. בראון הוא המספר את הסיפור של התקופה. הוא מנסה לנווט את חייו כבעל מלון בתנאים הבלתי אפשריים של האיטי, לתמרן בין חיי האהבה שלו לבין האינטראקציות שלו עם הגיבורים האחרים. גרין קושר בין יחסי הגומלין הללו בין הדמויות וגורם להם לנוע על פני ציר הנע בין אדישות לזולת, כל עוד זה אינו יעד לסיפוק צרכים כלשהם, לבין מעורבות הנובעת מאידאות כלשהן המובילות לפעולה למען האחר.

גרין הצליח לשלב את הסוגיות ההגותיות שמעסיקות אותו – האידיאות, ובמיוחד האמונה הקתולית, ומקומן בחייו של הפרט: כך הכומר הכפרי הצנוע, המנהל את טקס האשכבה למורדים שנהרגו, הספיד את ההרוגים: "הכנסיה שוכנת על הארץ, ואף על פי שכריסטוס גינה את התלמיד שהיכה על אוזן משרתו של הכוהן הגדול, ליבנו יוצא באהדה אל כל מי שהונעו למעשי-אלימות מחמת סבלם של אחרים. הכנסיה מגנה את האלימות, אבל ביתר חריפות את האדישות, הראשונה היא ליקוי במידת החסד, האחרונה היא שלמות במידת האנוכיות". גרין חזר על תפיסה זו גם במכתב פרידה שכתב דר' מאז'יו לבראון: "....אנחנו הומניסטים, אתה ואני. אולי אינך מודה בכך, אבל אתה בן ראוי לאימך ואתה יצאת פעם אחת למסע המסוכן שעל כולנו לצאת אליו לפני הסוף. הקתולים והקומוניסטים פשעו פשעים גדולים, אבל למצער הם לא עמדו מנגד, כדרך חברה מבוססת, ולא היו אדישים. נוח לי שיהיה לי דם על הידיים ולא מים כמו על ידי פילאטוס....אם נטשת אמונה אחת, אל תיטוש כל אמונה. יש תחליף תמיד לאמונה שאיבדנו. או שמא זוהי אותה האמונה בלבוש אחר?".

גרין כתב היטב וההומור האנגלי השחור והנפלא שלו שזור היטב בסיפור. בראון אמר: "אחר כך עיינתי בעמוד החדשות העיקריות. שר החינוך הכריז על תוכנית לחיסול הבערות בצפון – מפני מה הצפון דווקא? לא נמסרו פרטים. אולי סמך על סופת הוריקן הגונה. סופת ההוריקן "הייזל" חיסלה בשנת 1954 חלק גדול מן הבערות בפנים הארץ...".

השם "השחקנים" הולם היטב את הסיפור. בערב האחרון על סיפון ה"מדיאה", לפני ההגעה לבירת האיטי, ג'ונס ובראון ניהלו שיחה שבה כל צד אינו מגלה רבות על עצמו. ג'ונס התייחס להצגה שהעלו הנוסעים האחרים בערב האחרון, כמיטב המסורת הימית. בראייתו, כולנו שחקנים לא רק בהצגה, אלא גם על בימת החיים. הגישה הזאת מואת את ביטויה המעשי בשיחה שניהל ג'ונס עם בראון. כל אחד מהם משיב על שאלות רעהו באופן שאינו חושף אותם זה בפני זה.

השורה התחתונה: סיפור כתוב היטב, מעורר מחשבות מעבר להתפתחות העלילה, שזור בהומור דק אך מושחז. מומלץ מאד.

#
מר בראון, גיבור הסיפור הזה, הוא בריטי, בערך. הוא טיפוס קצת מפוקפק, בעל מלון בהאיטי. שחוזר אליה בתחילת הסיפור, אחרי שנטש אותה משלל סיבות. יחד איתו שטים בספינה להאיטי זוג אמריקאים, מר וגברת סמית, וגם אחד מר ג'ונס, בעל לאומיות בלתי ברורה. גרין רקח פה בדיחה פרטית על שמות המשפחה של המשתתפים בסיפור. האיטי היא מקום שנע בין גרוע לאיום ונורא, ולא רק בגלל העוני המחפיר של רוב תושביו. זו מדינה היושבת על חציו של אי בקריביים, (גם חציו השני, סנטו דומינגו, אינו להיט משום בחינה). האזרחים פה הם צאצאי העבדים, שיובאו מאפריקה כדי לעבוד בחקלאות. יש בה אפריקאים, מולאטים, שההתייחסות אליהם מורכבת, ומעט לבנים, בעלי סיבות מגוונות לחיות בה. כמו ברוב מדינות העולם השלישי, המשטר נתפס לעתים קרובות בכוח, השלטון מטיל אימה על התושבים, רציחות - פוליטיות וסתם רציחות – מתרחשות באופן קבוע. לשליט יש משטרה וצבא פרטיים והוא חרד מאד לכבודו ולבטחונו, לאו דווקא בסדר הזה.

דמותו של ההגיבור הראשי, בראון, מזכירה מאד את דמותו של מוריס מ"סוף הרומן" של הסופר. גם הוא מקיים פרשייה עם אישה נשואה, שבעלה הוא שגריר באחת השגרירויות הדרום אמריקאיות הפחות נחשבות. גם בראון, כמו מוריס, מתקשה להתגבר על האגו שלו ומחבל באהבה בגלל קנאה ומריבות קטנוניות, המסתירות מאחוריהן דימוי עצמי שברירי וחשש עמוק מדחייה, שהוא מקדים ודוחה את זו שהוא פוחד שתדחה אותו. מר בראון מתנהג לרוב כמין משקיף לא מעורב. לקראת הסוף מתבררות לו כמה אמיתות על עצמו ועל המקום בו הוא חי. כולנו – אומר גרין – שחקנים במחזה שאותו אנחנו לא מכירים. התפקיד שלנו הוא היחיד שאנחנו מכירים, והוא מסבך אותנו לעתים בצרות צרורות.

התרגום הוא סיפור מעניין, שרחוק מאד מאיכות הספר. אמציה פורת, שתרגם אותו בשנת 1967, הקפיד על דייקנות, אבל החמיץ, לדעתי, את רוח הכתוב. הוא השאיר מעט מדי זכר להומור הנפלא של גרין, והתרכז בתרגום המילולי. מפעם לפעם מגיח ההומור שחמק מטיפולו של המתרגם, בתיאור הנפלא של בני הזוג סמית, אמריקאים דמוקרטים שוחרי טוב וצמחונים, שמתלבטים כל פעם שמישהו עם עור שחור ראוי לגינוי. הם יוצרים ביחד תמונה נפלאה של אמריקאים תמימים, כמו האמריקאי ב"האמריקאי השקט" הנפלא של גרין.
מר פורת משתמש בניבים מוזרים כמו "להרוות דודים" במשמעות של סקס. לא יודעת מאיפה הוא הביא את הניב הזה. בספר מופיעים די הרבה "להרוות דודים", בכל ההטיות האפשריות. יש עוד ניבים מוזרים בספר, וגם כתיבה בכ' מילים שאנחנו נוהגים לכתוב בק' כמו "בוכסרים". הוא כותב אלָמות (כולל הניקוד) במקום אלימות ומתרגם "וניל" ל"שנף". שנף היא מילה תקנית, אבל אני די בטוחה שגם בשנת 1967, אנשים השתמשו בוניל, לא בשנף.

הספר נפלא. הביקורת של דן סתיו שיכנעה ושלחה אותי ל"סיפור חוזר" לרכוש את הספר. תודה רבה! הוא הצליח להתמודד עם התרגום המוזר, שהצחיק ועיצבן אותי. עם הפונט הקטנטן והעמודים הצפופים. פעם נוספת אני נוכחת בהנאה שבקריאת ספר של סופר שיודע את מלאכתו. פעם נוספת אני מודעת לחשיבות העליונה של תרגום טוב לספר.
אולי הוא יזכה בתרגום שהולם את איכותו.


1/2

"אין בכוחה של שום בריה להיאבק עם הלילה ולהכניעוֹ, אם אין היא קוראת אל אחרים שיעזרוה במלחמתה: בשניים הניצחון אפשרי הוא; כשאדם יחיד הוא, ניטלת משמעותו, ניטל כוחו" (עמ' 182).

עשרים שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השניה אלי ויזל מפרסם את הספר "שערי היער", רומן שמספר את סיפורו של נער יהודי בתקופת השואה, בארבע מערכות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. שלוש העונות הראשונות עוקבות זו אחר זו, והם ממוקמות אי-שם לקראת סוף המלחמה, כנראה ב-1944. דווקא העונה האחרונה, החורף, עוסקת בנער שהפך לאיש שנים אחרי המלחמה, כנראה אי שם בשנות השישים בארה"ב.
בחלק הראשון (באביב) הספר נפתח כאשר הנער מתחבא במערה במעבה היער שם הוא ממתין ללא תוחלת לאביו, ובמקום זאת הוא פוגש דמות פלאית, אפילו מיתולוגית, לה הוא מעניק את שמו שלו - "גבריאל", ואת עצמו הוא מכנה מכאן והלאה בשם הלא יהודי "גריגור". ייתכן שאת הדמות של "גבריאל", שאליה הוא חוזר, ואותה הוא מבקש לאורך כל הספר, אלי ויזל בנה על סמך דמותו הפלאית של "מר שושני", שרק לאחרונה יצא בשם זה סרט דוקומנטרי מרתק מאין כמוהו. בקיץ, בעקבות גילוי המערה על ידי משתפי פעולה עם הנאצים, הנער בורח לכפר של המשרתת הנוצריה שהייתה בביתם לפני המלחמה, ומתחזה לבן אחותה המופקרת שעזבה את הכפר לפני שנים. לאחר שסודו מתגלה הוא מצטרף בסתיו לשורות הפרטיזנים הלוחמים, שם מתברר לו שהמפקד לייב הוא חבר ילדות שלו. הוא יוצר קשרים רגשיים מסובכים עם קלרה, חברתו של לייב ומנסה לאתר את "גבריאל" בבית הכלא המקומי.
החורף, כאמור, קופץ בזמן כמה שנים, אבל האירועים הבלתי נתפסים של המלחמה לא מרפים מהנער, וכך הנער-איש, מגיע בחיפושיו להתוועדות חסידית בבית המדרש של אחד האדמורי"ם. בחלק הזה ויזל מתאר באופן ספרותי, מעמיק ומלא חיים, כמעט מיתולוגי, את המפגש, או את סדרת מפגשים האמתיים, שהיו לו עם הרבי מלובביץ' בשנות השישים המוקדמות. לימים אלי ויזל כתב שמשפט רדיקלי שאמר לו הרבי באותה פגישה, שויזל מביא גם בספר, היה רגע מכונן בקריירה הספרותית שלו. "הדיאלוג הפשוט הזה היה נקודת המפנה בכתיבה שלי". גם בהמשך, לבקשתו של הנער "עשה שאהיה מסוגל לבכות!" הרבי הגיב באופן לא צפוי, שכן הבכי אינו צורה מספקת של זיכוך לסבל העצום של אושוויץ ובוכנוואלד. "זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר".

העלילה של הספר מיוחדת, אבל היא לא העיקר, היא משמשת בעיקר ככר נרחב למחשבות ולתהיות של ויזל עצמו, ונושאות אופי מתבונן ומעמיק, ספק תיאולגי ספק אקזיסטנציאלי. שאלות שלא באות על פתרונן, אבל מובעות בצבעים עזים, ובקפיצות מחשבתיות מקוריות. כל חלק מהשלושה מסתיים בקתרזיס חזק ועוצמתי, בדיאלוגים ומחשבות שמהוות כתב אישום לחברה האירופאית, לנצרות לדורותיה, לאדם באשר הוא, ובחיפוש אחר המשמעות ואחר קיומו של האל בכל האירוע הבלתי נתפס של המאה העשרים ושל ההיסטוריה האנושית.

"כאשר נתפוס את האשם – או את האשמה – ניווכח כי זהו מטורף, שמקומו במוסד סגור ולא על הגרדום" (עמוד 126).

המותחן הבלשי "קללת בני דאין" מאת דשיאל האמט (הוצאת כתר, 1980) הוא עוד ספר בז'אנר הבלש הקשוח שהבולטים בכותבים בו הם דשיאל האמט וריימונד צ'אנדלר. גיבור הספר, והגיבור הקבוע של האמט כמעט בכל ספריו הוא בלש פרטי חסר שם. "אינני בלש משטרה. באתי מטעם ׳הסוכנות הקונטיננטאלית״ – בשם חברת־הביטוח" (עמוד 7), הציג עצמו הגיבור בפתח הספר.

הגיבור נשכר לפענח גנבת יהלומים, אך עד מהרה מוצא עצמו בסבך של בגידות. הבלש נדרש להגן על גבריאלה לג׳ט, יורשת צעירה עשירה ויפיפייה. "מוכתמת את בקללה משפחתית מיוחדת " (עמוד 136), נאמר לה והיא בטוחה שהיא רוצחת מטורפת. אך האמנם כך הוא, או שמא היא קורבן של מזימה אפלה.

"תוצאתו של תכנון מוצלח נראית תמיד כעניין של מזל בעיני פתי" (עמוד 147), הסביר הבלש לעמיתיו בעת שפיענח את התעלומה. בסך הכל נחמד מאוד. אבל לא יותר מזה. לחובבי הז'אנר.

גם את הספר הזה מצאתי באותה מכולה שהכילה גם את מה שהיה חלק מעולם התרבות של מדי סינטוב ז''ל.

"המנהל אמר לי: 'אני מחזיקך רק מפני כבוד אבא שלך, אילמלא כך, היית זה כבר עף מכאן'".
עניתיו: 'אתה מפליג בשבחי, הוד מעלתך, בחושבך אותי ליודע עוף'". זו ההערה הקומית הפותחת את הספר הנוגה והמדכדך הזה, וגם האחרונה.

צ'כוב כתב על חיי הגיבור, מישאל פולוזנב, בנו של אדריכל ידוע בעיר פרובינציה קרתנית. הלה חובב תרבות נלהב, אך בכל הקשור לתעסוקה הוא "עוף מוזר" – במקום להשתלב בשירות הציבורי, לטפס בסולם הדרגות וליהנות ממעמד חברתי המקנה פריבילגיות, הבן מעדיף, שומו שמים, עבודת כפיים. הסביבה, בדרכיה היא, מתגייסת כדי להחזיר את הצעיר הסורר לתלם. זה הזכיר לי את ספריו של מורביה העוסקים במרד או באי-ציות של היחיד לכללי החברה וכיצד פעולה זו גורמת לתגובת נגד חברתית. בסיפור זה, האב צורח על בנו ומשתמש בשלל קללות שיכולות להעשיר את אוצר הקללות של כל אדם ממוצע.

דר' בלגובו, איש צבא שראה לעצמו ולדומיו תפקיד ביחד עם שאר ה"האינטליגנציה", להוסיף ידע ולחקור על מנת להגיע לאיזשהו "פרוגרס" ערטילאי, בעיניו עבודת כפיים היא בזבוז זמן וגם הוא מתגייס כדי להחזיר את הצעיר הסורר לדרך הישר: "ואינך מוצא שאם כולם, וביניהם גם בחירי המין האנושי, הוגי הדעות והמלומדים הגדולים, בהשתתפם במלחמת הקיום כל אחד בעד עצמו, יתחילו לבזבז זמן בניפוץ אבנים וציבוע גגות, עלול הדבר לסכן באופן רציני את הפרוגרס"?

הסופר חושף בפני הקורא שלל דמויות מעניינות מכל שכבות האוכלוסיה. בדמויות ספורות בלבד ניתן למצוא חן כלשהו (אניטה בלגובו, האוהבת את הגיבור בכל מאודה) והסופר לא חוסך מאמצים להציג את הצדדים הנלעגים שלהן. החל מקליאופטרה, האחות הנוירוטית וחדלת-האישים של הגיבור, עבור דרך שלל טיפוסים מכל שכבות החברה וכלה במאשה דולז'יקוב, בתו של המהנדס לה הוא נישא. היא משכנעת אותו לעבור לאחוזה בכפר כדי להגשים חלומות מופרכים משלה, רק כדי להתפכח במהירות מהחלומות אודות החיים בכפר. מסתבר שגם לה מדביק צ'כוב צדדים פחות מחמיאים, בלשון המעטה.

באמצעות התהפוכות בחייו של הגיבור הקורא נחשף למעמדות השונים במלא עליבותם. האיכרים מוצגים כבורים ושיכורים, הגונבים ומרמים ככל יכולתם. גם אנשי המקצוע מרמים וכמובן אלה משתייכים למעמד הגבוה – נוטלים שוחד וגונבים מהקופה הציבורית. צ'כוב מציג את העליבות הפיסית של העיר וגם את "תרומתה" לחברה הרוסית: "עירנו כבר קיימת מאות שנים ובמשך כל התקופה הארוכה הזאת היא לא נתנה למולדת אף אדם מועיל אחד....החנקתם, בראשית צמיחתו, כל מי ומה שהיה בו משהו מן הלוהט והמפרכס לחיים. עיר של חנוונים, בעלי בתי מרזח, פקידים, צבועים וחנפנים..." מטיח מישאל באביו לקראת סוף הספר. ואכן כל מי שעיניו בראשו מחפש להרחיב את אופקיו מגיע לסנט פטרסבורג ואף טוב יותר – מוצא את עצמו באמריקה. לאחר ההתבוססות במדמנת העיירה העלובה על טיפוסיה הדוחים, המעבר לאמריקה נשמע כמו מעבר לכוכב מאדים, בערך.

צ'כוב שם בפי גיבורו דברים אודות זרמי עומק בחברה אשר מתקיימים, אך אינו טורח לפתח נקודה זו. בהתחשב בכך שהספר נכתב ב-1896, קצת יותר מעשרים שנים לפני שתי המהפיכות שזעזעו את רוסיה ושינו את החברה הרוסית מהקצה אל הקצה, זה מותיר טעם של החמצה בכל הנוגע ליכולת הנבואית של הסופר, אך מדגיש את ראייתו המעמיקה של החברה הרוסית. ניכר שהוא כותב מניסיונו האישי.

נאמן לרוח הקודרת של הסיפור, הוא מסתיים בנימה קודרת, אך כזו המציעה נחמה כלשהי. הסיום הענוג מעלה את הסיפור הנפלא לגבהים חדשים. האיור המקסים של דני קרוון, המעטר את הכריכה, מתייחס לאפיזודה נפלאה זו בספר.

השורה התחתונה: ספר נפלא, עשיר בתובנות אודות רוסיה של שלהי המאה ה-19, מומלץ.

אני מודה שאני מאלה שמתקשים להפסיק ספר באמצע, אני יודע לפעמים זה מטופש, ולפעמים זה לא משתלם. אבל את הספר הזה לא הייתי מסיים אילולא הפ'טיש הזה, שאני יודע שאני לא היחיד שאני 'לוקה' בו:)
סיפור חיים של אדם שגדל בצל השטפונות הרבים שפוקדים את ארצו, הולנד, שכמחצית שטחה נמצא פחות ממטר מעל פני הים. סיפור על איש בודד, איש סגור ומופנם, שלא מרבה דיבור, ונושא בעול החיים בלי תלונה. גם אהבתו הגדולה לאשה שחיכה לה שנים רבות נושאת אופי עצור מאוד, שקט מאוד, וגם כשחי איתה אהבתם מסתפקת בעצם היותם אחד לצד השני. אם תרצו סיפור על איך מאורע בודד מהילדות עלול להקרין ולהשפיע על כל חיי האדם, ובעצם לשנות את כל מהלך חייו.
התחלת הספר די מקרטעת, וגם הכתיבה לא מדהימה, אפשר שזה בעיה בתרגום, לפעמים גם יש הרגשה של קפיצות בסיפור ובכלל הכתיבה לא לגמרי זורמת. אבל הסיפור עצמו, במיוחד במחצית השניה של הספר, שווה את המאמץ.

הספר הזה הוא כמו שמיכת תינוק בצבעי פסטל רכים.
זך, טהור, תמים, תמיד נעים למגע ותמיד מושך למגע חוזר - ולו רק לרגע קט.

אין בספר עלילה סבוכה או תחכום.
יש כתיבה תמה.
והכל פשוט - העלילה, האנשים - פשוט עד כדי ילדותי משהו, אבל ילדותי נבון, ומחמם את הלב.

סרויאן מאיר את הצד היפה והאנושי שקיים באנשים באשר הם. מפשט את העולם וגם מפשיט אותו מרוע ומקשיים ומצרות עין ומשלל הדברים הפחות יפים שהם חלק בלתי נפרד מהאנושות באשר היא.
הרע והקושי מוזכרים ,אך כאילו כלאחר יד, מתבטלים בפני הטוב והנשגב.

משקפיים ורודים, משפטים חכמים, ומנה גדושה של חכמת חיים בין השיטין.

יותר מכל הספר הזה מזכיר לי את ימי הילדות, את הקימה בחמש בבוקר, והריצה לכסא הנדנדה שבמרפסת עם ספר ושמיכה על מנת להרוייח זמן קריאה ואויר צלול כשהעולם מתעורר לאיטו לקראת יום חדש, בשקט, עם תה עמוס סוכר וספר כזה שמאיר את העיניים והלב.

לפעמים זה כל מה שצריך, בין אם אתה ילד בן 8 ובין אם מבוגר.

קובץ 'סיפורי יום הכיפורים' מונח אצלי על המדף. קראתי אותו לפני שנים מספר והסיפור היחיד שנחקק בזכרוני הוא 'עם כניסת היום' החותם את הקובץ, סיפור מצמרר על אב ובתו הנמלטים מפרעות ומוצאים מקלט בבית המדרש עם כניסת יום הכיפורים.
השנה קראתי את הספר שנית.

בהתחשב בעובדה שהספר הוא נציג של סדרת חוברות ש"י עגנון לבתי הספר, די מפליא שהוא מצליח להשיג את המטרה החינוכית לשמה נערך (אם כי אולי אני לא דגם מייצג של תלמידת בית ספר ממוצעת).

קריאה מצטברת של סיפורים וקטעי סיפורים בנושא יום הכיפורים, מצליחה, לא רק לעורר התפעלות מעגנון, אלא לתת תחושה ממשית של מהות היום.

יום הכיפורים של עגנון הוא לא יום עצוב כבד ומבאס, אלא הזדמנות ציורית ובלתי חוזרת להשמיע, להישמע ולהתקרב לבורא עולם, אמנם אלמנט היראה משחק תפקיד, אבל, בעיקר ישנה תחושה שזו הזדמנות שאסור לפספס. או אם לצטט:
"נתתי את הדבר אל לבי ואמרתי אכנס לבית הכנסת. יום הכיפורים היום, יום אחד בשנה. ואפילו יגיעני השם לשנים הרבה יום זה אינו חוזר."

רב הסיפורים הם, דווקא, סיפורים של החמצה וגעגוע.
געגוע לתרבות הקהילה היהודית בימי תפארתה, שהוא גם געגוע לילדות ולדימוי השלם והתמים של יום הכיפורים בעיניו של ילד.

יוצא דופן הוא הסיפור הנפלא 'אצל חמדת'. סיפור על בילוי ערב יום הכיפורים במחיצתו של חמדת החזן, שלוקח את דברי חז"ל: 'כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.' למקום מאוד קיצוני, כך שהסיפור מלא תיאורים מופלאים של אוכל ואכילה. זהו סיפור די עליז שמבהיר, לדעתי, את המושג "תורת חיים"- איך להנות מקיום המצוות, ומסתיים בתפילת ליל כיפור סוחפת.