שנת 1963 בספרים

העלילה מתרחשת בקובה, בעיקר בבירה הוואנה במהלך שנות שלטונו האחרונות של פולחנסיו בטיסטה ( עלה לשלטון בעקבות הפיכה צבאית ב-10 במרץ 1952 וברח לפלורידה ב-1 בינואר 1959) ולאחר שפידל קסטרו החל לפעול במחוז אוריינטה (דצמבר 1956). הספר עצמו פורסם באוקטובר 1958.

וורמולד, אזרח בריטי, בשנות ה-40 לחייו, צולע קלות (כמו הגיבור בספרו של גרין "סופו של רומן"), אשתו עזבה אותו והוא נשאר עם בתו מילי, בת ה-16. הוא מייצג חברת שואבי אבק בסניף בהאוונה. הסוכנות שלו אינה בדיוק סיפור הצלחה. בתו מילי, בת ה-16, קתולית אדוקה בכל האמור בטקסים ובתפילות. היא מוציאה ממנו כל מה שהיא רוצה למרות המצב הכלכלי הקשה שלו. בנוסף היא מתרועעת עם סגורה, מפקד המשטרה האכזרי של הוואנה. במצב עניינים עגום זה פונה אליו סוכן בריטי בשם הותורן ובשם הפטריוטיות מבקש לגייסו כסוכן הביון הבריטי בהוואנה. וורמולד, הזקוק להכנסה נוספת כאוויר לנשימה, נענה בחיוב ומקבל את עצתו של ידידו הטוב ביותר, דר. האסלבאכר, רופא גרמני מבוגר המתגורר בהוואנה, ומתחיל לספק דיווחים כוזבים למפעיליו. הוא בונה רשת דמיונית של סוכני משנה, המבוססת על שמות חברים במועדון מקומי, ונותן דרור לדמיונו הפרוע. ההכנסות זורמות ומפעיליו מרוצים. הם מרוצים עד כדי כך שהם שולחים לו עוזרת בשם ביאטריס וצפן....

מכאן העלילה רק מסתבכת וורמולד נאלץ לכל כח היצירתיות שלו כדי שלא יתגלה השקר שלו. יתרה מזאת, עולם המציאות חודר לעולם המומצא שלו. חלק מסוכניו הפיקטיביים מוצאים את מותם. באותה עת הוא צריך להתנהל בזהירות רבה מול סגורה, מפקד המשטרה בהוואנה, החושק בבתו. עם הגעתו של קרטר, נציג של חברת מתחרה המשווקת שואבי אבק, המצב מסתבך כשמסתבר שקרטר הוא לא רק סוכן מכירות של שואבי אבק...

ובינתיים במטה המודיעין הבריטי שביעות הרצון מהסוכן החרוץ וממפעילו גורמת למודיעין לשמור על הידיעות לעצמו ולא לחלוק את הידיעות הטכניות עם מומחים או סוכנויות אחרות. גרין מתאר בצורה יפה את ההתנהלות שירות המודיעין ואת השגרירות הבריטית בהוואנה. גרין ממשיך לתוות את העלילה וללעוג לדרך בה מפעיליו של וורמולד מתמודדים עם התנהלותו. כאמור, גם משרד החוץ הבריטי מוצג באופן מגוחך. הלעג של גרין ליכולת ההערכה של משרד החוץ הבריטי מעוגן במציאות: באוגוסט 1958 כארבעה חודשים לפני נפילת משטר בטיסטה, משרד החוץ הבריטי העריך שהסיכוי לעלית קסטרו לשלטון הוא קלוש.

הגיבור וורמולד עובר טרנספורמציה במהלך התפתחות העלילה. מלוזר חסר-חן ומי שאינו מצליח בעסקיו לדמות יצירתית הלוקחת את גורלה בידיה. פטר הולמה, במאמר שכתב על הספר, ציין כי קרטר, הדמות היריבה של וורמולד, חולקת אותו שם של תלמיד שהתענה לגרין בילדותו. גרין הרבה להשתמש באירוניה דקה. כך הוא אומר למילי בתו התוהה על פשר השתקעות אביה בכתיבה – היא אינה יודעת מה הוא כותב – הוא אמר לה שהוא הפך לסופר בעל דמיון גם ביאטריס, שותפתו לניהול "תא המודיעין", אומרת לו שהוא משתף אותה בעבודה כאילו הוא סופר. גם דמותו של הותורן זוכה למחמאה אירונית: מנהליו במודיעין רואים בו כמי שתמיד טעה בהערכתו את האנשים שגייס ואילו הפעם – במקרה של וורמולד – הוא הצליח....

כמו בלא מעט מספריו, גם הדת הנוצרית קתולית מוצאת את מקומה באמצעות דמותה של מילי. היא מתחנכת בבית ספר המנוהל על ידי נזירות ומקפידה, גדולה כקטנה, על התפילות ובמקביל נהנית מתפנוקי החיים. הואיל ומדובר בקומדיה, גם במקרה זה ההתייחסות לעניין "הדתיות" היא היתולית וחסרת כובד-הראש המאפיין לא מעט מספריו האחרים.

פטר הולמה ציין כי הסיפור "מבוסס על מקרה אמיתי", שלו גרין נחשף במהלך עבודתו בריגול הנגדי של בריטי בשנות ה-40': סוכנים בפורטוגל העבירו מידע מודיעיני כוזב למודיעין הגרמני תמורת בצע כסף.... לדברי הולמה, מיקום העלילה בקובה לא נבע ממשהו ייחודי לקובה. וכך גרין עצמו העיד על עיסתו: "אני חושב שהספר 'האיש שלנו בהוואנה' הוא ספר קומי טוב. המטרה לא היתה לדבר על קובה, אלא לעשות צחוק מהשירותים החשאיים. הוואנה היתה רק הרקע – תאונה – לא היה לזה קשר לאהדתי לפידל (קסטרו)". יצוין כי גרין עצמו היה פעיל באמצעות ידידו חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור כדי לעורר דיון בפרלמנט הבריטי נגד מכירת נשק למשטר של בטיסטה.
ואכן עוד לפני כתיבת הספר, גרין הכין תסריט דומה, אך התוכנית המקורית היתה למקם את העלילה באסטוניה ב-1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, אך העברת העלילה לקובה בזמן המלחמה הקרה נראתה כמעניינת ורלבנטית יותר באותה עת.

גרין ביקר בקובה מספר פעמים בקובה במהלך שנות ה-50' עניינו במקום גבר בעקבות ראיון שערך עורך בניו-יורק טיימס שראיין את פידל קסטרו במפקדתו שבאיזור ההררי במחוז אוריינטה, דבר שגרם למבוכה גדולה למשטר בטיסטה (פברואר 1957). הולמה הזכיר באותו מאמר שגרין השתתף בזמן העבודה על הסרט בהוואנה. הוא קיבל אישור להפקת הסרט בקובה ממשטר בטיסטה, ולאחר נפילת משטר זה גם ממשטרו של קסטרו עם כי המתאם מטעם ממשלה זו התלונן שדמותו של סגורה, מפקד משטרת הוואנה, אינה מיוצגת באופן אכזרי מספיק כפי שהיתה הדמות האמיתית – אסטאבאן ונטורה נובו (1913-2001). ואכן אמנם סגורה מאופיין כאדם בעל שם של איש אכזר, אך התנהלותו מול וורמולד ובתו היא ג'נטלמנית וגם האיזכור של ארנקו העשוי מעור אדם מוצג ע''י סגורה עצמו שהוא נלקח מאדם שעינה למוות את אביו....

השורה התחתונה: הספר כתוב היטב, שזור בהומור דק ומצבים ואירוניה. אני מעדיף יותר את ספריו "הכבדים" יותר, אך אין זה מפחית מההנאה שבקריאת ספר זה.
הערה: הספר שקראתי יצא לאור בספרית מעריב ב-1985 בתרגומו של אהרון אמיר.

הערה: קראתי את הספר שיצא לאור ב-1985 בהוצאת מעריב בתרגומו של אהרון אמיר.
.

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

(מהדורה ראשונה 1963)

בספר מתוארת עלייתו לקרקע והקמתו של קיבוץ יד מרדכי ובהמשך קרב ההגנה על הקיבוץ במלחמת העצמאות.
התיעוד נעשה באמצעות ראיונות של שערכה הסופרת כ 25 שנים לאחר שוך הקרבות.
סיפור הקרב הוא מרתק ומעורר השראה - כיצד נלחמו החברים עם נשק דל וסיוע מוגבל ביותר מול הצבא המצרי המחומש והמיומן ובכל זאת הצליחו להחזיק מעמד מספר ימים עד שניתנה פקודת הנסיגה הבלתי נמנעת.

מרתק לא פחות הוא סיפור ההתבססות של השנים הראשונות, פיתוח ענפי המשק, ההערבות ההדדית בין החברים וגם הנסיונות לרקום יחסי שכנות טובים עם ערביי הכפרים שבסביבתם ובכך להפיג את חשדנותם כלפי מי שצצו מולם ביום בהיר אחד.

הנסיונות כללו - לימוד השפה הערבית ע"י שכירת מורה שהגיע לקיבוץ, לימוד מנהגיהם ויישומם (למשל איך עושים סולחה) ואפילו מינוי של "מוכתר" של הקיבוץ! - כדי לדבר בגובה העיניים עם המוכתרים של הכפרים.
בנוסף הם סייעו לשכניהם בשירותי רפואה וחקלאות עם הידע והמשאבים שעמדו לרשותם.

מתקבל הרושם שנוצר איזה סטטוס קוו אבל רק מקומי. מאד מקומי.
מסביב יהום הסער ומה יעזרו כל הנסיונות הללו מול צבא מצרי שמתקדם לעבר הקיבוץ בדרכו לתל אביב על משורייניו, תותחיו וגדודיו?

ההמשך כמובן ידוע והקיבוץ שננטש לזמן מה נכבש ונבנה מחדש ושוב נאלץ להדוף התקפה אכזרית 75 שנים לאחר מכן.
וכמובן הסימליות של מרדכי אנילביץ' ומחתרת הגיטו.

ספר שנותן את הכבוד וההכרה לדור המייסדים של קיבוץ יד מרדכי.

ספר מצוין של קליפורד סימאק, ברוח המד"ב של תור הזהב. הסיפור הוא לא העיקר בספר, בכנות, אלא יותר הרעיון. מדובר באדם שחי באותו בית כבר מעל למאה שנה ואינו מזדקן, ובמהרה מתברר שהבית משמש תחנת דרכים בין עולמות שונים, אבל שהאנושות עדיין לא מודעת לכך, כי היא לא הגיעה לרמה שתאפשר לה להצטרף למסחר הבינכוכבי.

ספר אטי, מהורהר, קצת פלאי.

לא הפעם הראשונה שבה סימאק משחק ברעיון של בית שמשמש תחנת מעבר. אני זוכר סיפור קצר ברוח דומה מאתו, אבל עם טוויסט מעט שונה.

ספר נהדר המספר על ההיסטוריה העשירה של חברת סולל בונה בתקופת המנדט והקמת מדינת ישראל הצעירה.
בספר המון מידע על ההתנהלות הרבה במשרדי החברה והעבודות הרבות והמרשימות שביצעו במהלך שנותיה.

צריך להחזיק ראש בהתחלה, כי ישנם כמה קווים מקבילים שהספר פותח בהם בו זמנית.
עוד דבר מעניין, כמעט מחצית מהספר חולפת לפני שהבלש הרקולה פוארו מופיע ומצטרף לחקירה. לכריסטי יש הכרות עם העולם הערבי והפוליטיקה שבו, והיא
מכניסה את ההתרחשויות האלו לסיפור, שמזכיר כי מה שהיה הוא שיהיה...בסופו של דבר כשנפתרת התעלומה צריכים הרבה חוטים להתחבר.במרכז העלילה בית ספר לבנות באנגליה. הדמויות הססגוניות של נערות אצולה שונות הן אלו שבמרכז הספר. רצח בבית ספר כזה מביא לשערוריה גדולה. וכרגיל להרבה אנשים יש מה להסתיר, לאו דווקא בהקשר לרצח.

ספר ישן ותמים, אותו צילם פטר מרום,
הבה נתחיל לדפדף להביט ולקרא: בקיבוץ אילנות גרה ילדה ושמה לילך.
כך מתחיל הספר המתאר בתמונות את הווי חייהם של לילך וילדי קבוצת אילנות, דרך עיניו של פטר מרום.
כשלילך מרגישה בפטר המצלם אותה בגנבה ומתלוננת על כך הוא מסביר לה בפתיחת הספר שלאחר שצילם כל כך הרבה צילומים עצובים על יבוש אגם החולה,הוא חיפש סיפור שמח.
זה סיפורה של לילך וסיפורם של ילדי הקיבוץ.
סיפור המסופר בתמונות לו הוסיף נתן יונתן תאורים.

לכולנו ישנם מטענים רגשיים. מטעני עבר שאין ביכולתנו לסלק, למחות את נוכחותם הצורבת בנפשנו. הם מעין אות קין התובע חותם ונוכחות, חותם פלדתי, קר ומנוכר. חסר רחמים ובושה. לרבים מאיתנו ישנו צל, צל שרודף אותנו וגם אם חיינו מתנהלים על מי מנוחות, יבליח שבריר השנייה בו הצל יחמוק אל תוך נפשנו ויאזכר את קיומו. יאותת על נכונותו להישאר בתוך הוויתנו. הוא תמיד שם, עימנו.
מחזה זה עוסק ברגשות אשם. רגשות אשם של בחור צעיר, עולה חדש- נושן, בשם יורם. הזונח את עברו הגלותי בתקווה כמוסה להיטמע באורח החיים הצברי, העברי. יורם הוא פליט של "ילדי טהארן", ילדים יהודים-גלותיים שנשלחו לאיראן, בעיצומה של הרעה החולה כנגד היהודים, כשהאדמה מתחילה להשחיר והמצב באירופה מבשר רע ליהודים, עליית הנאציזם מצויה בשיא אונה, ודווקא ובשל כך, נשלחים מספר מסוים של ילדים יהודים אל ארצות ערב ולאחר מכן מעלים אותם ארצה. יורם, שבמקור שמו הוא בכלל יוסלה, משתדל, כפי שציינתי בפניכם, לאמץ לעצמו מנטליות אחרת, למחוק ולפוגג את יוסלה הפולני ולהאיר פנים אל יורם הישראלי ולחבקו בהבנה והערכה תוך השלכת גלימת העבר הרחק ממנו, תוך פיזור שקרים מתקתקים בנוגע לעברו, שקרים שנועדו להסתיר את העובדה שלא נולד בארץ. נסיון זה מדגיש עבורנו את תלאותיו של עולה חדש בדרכו להכרה מלאה בידי ילידי הארץ שאינם ששים לקבלו בזרועות פתוחות, הוא מתקבל בחשדנות. יורם, באופן מובהק, מאמץ לעצמו כיסוי, מעטה התחזותי. למרות שלמראית עין ניסיון ההתחזות מצליח, יורם אינו שלם עם ההווה כי עברו נותר פעור, ללא סגירתם של הקצוות הפרומים. יורם חש אשמה גדולה, מפח נפש על היותו היחיד מבני משפחתו שניצל מן התופת הנאצית, מן החיה המפלצתית שנעצה בבני עמו ומשפחתו את ניביה ולא הרפתה עד קיצוצם דק, רמיסתם לאבק מיניאטורי ובלתי נראה.
המחשבות אודות העבר תוקפים אותו מפעם לפעם, המחשבות אודות שני אחיו, יאנק שניצל בעור שיניו ממחנה ההשמדה בוורשה ואחותו ואחיינו שלא הצליחו להיחלץ מתוך הרוע האנושי, הגהנום בדמות אדם, ונספו שם, בימי השואה.
על אף הנכונות של יורם לנעול דלתות נפשו לעבר המכאיב, אין הדבר מתרחש לפי רצונו וכמיהתו, הוא רדוף בידי צלו השחור שמעיב על חייו, הוא מאשים עצמו בהישארות בחיים, בבריחה, בזמן שבני משפחתו ניסו למצוא פרצה בגהנום שנחת עליהם. הקונפליקטים האישיים שיורם מנסה להדחיקם באים לידי ביטוי, מוצבים בפניו עירום ועריה, כאשר אחיו ואשתו, הלנקה, מודעים על עלייתם ארצה יחד עם שני הוריו. זו קריאת השכמה ליורם להתמודד עם עברו הכאוב, המצולק. יחד עם זאת, דמות נוספת מתלווה אל יורם כצל חרישי והלא הוא זיגמונד, גיסו, בעלה של אחותו המנוחה אשר נקרעו זה מזה לפני הכרותם והתוודועתם אל קיומו של השני. זיגמונד הנאבק אף הוא עם זכרונותיו ותחושת אשמה משל עצמו בשל היותו אחד מן היודנראט, המשטר היהודי שבכדי להציל עצמו ואת גופו פעל בכפיפה אחת עם הנאצים, לעיתים כנגד אחיו היהודים. עובדה זו, שזידמונד נותר חי ואף עלה ארצה ואישתו ובנו לא הצליחו להמלט מידי המכונה הנאצית הרצחנית, עוררה בו תחושות החמצה, דאבון לב ובעיקר רגשות אשם שהוא אינו מצליח להשתחרר מהם ולכן מעמיד פני חולה רוח כפי שעשה המלט במחזהו של שייקספייר. זיגמונד ויורם הם מסוככים בלא יודעין איש על רעהו ומצלים עליו, הופכים למקשה אחת של ייסורים כתוצאה מרגשות האשם על מעשיהם או חוסר מעשיהם בעת ההיא, שאפלה דביקה שרתה על הכול.
לכל אחת מהדמויות במחזה נפלא וכנה זה ישנו מטען רגשי שהיא סוחבת עימה ופורשת בפנינו כיריעות בד קטנטנות אך צפופות ודוקרות שבאמצעותן אנחנו מגלים את עברה, זכרונותיה, הקשיים שהם חלק ממנה. המחזה עוסק בצורה ייחודית, נוגעת ומיומנת בשלל מצבים ודמויות. הוא מעניק לקורא את אותה התמונה מזוויות אחרות וכך לא רק שהוא צולח את המשימה הסבוכה של הנכחת טרגדיה וכאב אנושי אלא מלמדנו שהקושי אינו נחלתם של מי שהיו שם בלבד אלא של קרוביהם והעם היהודי כולו. כולנו שותפים לזוועה הזאת, כולנו שטים באותה הסירה שמסלולה זהה.

היא יושבת על מיטתה ובוהה במראה שבחדרה. עיניה מתמקדות בבטנה התפוחה.
בליל רגשות מקננים בליבה: הספקות, החששות ואף האושר, התקווה והציפייה.
ידה האחת מלטפת בעדינות את בטנה, מצפה לחוש בבעיטתו של העובר, שעוד חודשים מעטים יחל את חייו החדשים.

לעיתים, כשאני נתקלת בספר, מלווה אותי תחושה עמומה של וודאות, מעין תחושה עלומה ובלתי מוסברת שהספר הזה הוא פנינה ספרותית, שלשעות מספר יהיה נתונה לידיו והוא יעשה בי ככל העולה ברוחו, יגרום לרגשות רבים להציף אותי, ובעיקר, ישנה את דרך הסתכלותי על העולם, יתן לי פרספקטיבה נוספת.
ובכן, ספרה של לאה נאור הוא ספר מהסוג הזה. ספר קטן במימדיו אך טומן בתוכו אוצרות רבים. כל מילה, כל שורה ואף כל פסיק, הפעימו אותי. בספר זה, נפל לי האסימון שנאור היא וירטואוזית, וירטואוזית של מילים. עד מהרה היא שובה את הקורא בקסמיה, דרך תיאור סיפורה האישי, סיפור אימהותה.
לאה נאור חושפת בפני הקורא דברים כה אישיים, רגשות אינטיימים וכמוסים ותחושות, לבטים וספקות. בעת הקריאה הקורא מבין מהי המשמעות של הורה, בלהיות אם. מהי משמעותו של הריון, של לידה, על הפחדים והחששות מרגע הלידה, מהכאב הכרוך בתהליך אך בד בבד בהתגמדותו כאשר עיניה נחות על בבת עיניה- בתה הבכורה.
כל הסבל והקושי מתפוגגים כלא היו כאשר ניתנת לך מתנה שכזו, ילד, ילד שהנו יוצא חליצייך. ילד שישבור אותך לחתיכות קטנות כאשר יקרה לו הרע מכול. ילד שירכיבך מחדש כאשר יהגה על שפתיו את המילים: אני אוהב אותך, או שיחייך אליך את חיוכו, חיוך שירפא את שברייך ויתן לך כוח להמשיך יותר מכל תרופת מרפא. כחומר ביד היוצר.

לא די בכך, המשוררת אף מקפידה לתאר בפנינו את הרגעים שלאחר מכן, כאשר היא אם לבתה הקטנה ענת. כיצד ענת מהווה את כל עולמה, כיצד צבעו הכחול של השמיים אינו משתווה לצבע עיניה הכחלחל של בתה.
כיצד ענת נחנה באמפתיה רבה, דרך הסתכלותה הייחודית על החיים, כפי שלאה מתארת זאת בשיר הבא:
״ הילדים הגדולים אומרים לי:
היא טיפשונת קטנה
ולא מבינה כלום.
היא אומרת שעץ האזדרכת,
שליד החלון,
הוא האמא של הירח
בלילה בלילה
הוא משכיב את הירח לישון,
ומכסה אותו בעלים ובענפים״

כיצד ענת בתה מסוגלת לראות בחתיכת קש עולם ומלואו, כפי שהדבר מוצג בשיר הבא:
״ רציתי לקנות לה את הצעצוע
הנפלא ביותר בעולם.
אבל בחנויות אמרו לי:
״ תלוי,
זה מאוד אינבדואלי,
אולי תקני לה ציפור קטנה
מפלסטיק,
עם צפצפה בבטן?
כולם לוקחים את זה״
חזרתי הביתה בידיים ריקות.
היא הייתה עסוקה מאוד
באניץ קש שמרטה מן המחצלת
וזה היה הצעצוע הנפלא ביותר בעולם״

וזה אחד הדברים המקסימים ביותר באסופה זו, מלבד הכנות הרבה, הפשטות המאפיינת את השירים, יש בהם יופי רב, יופי כובש, יופי של המאפיינים הקטנים בחיים שמתעצמים לכדי משהו נפלא ואינסופי, כשאנו הורים לילדים. אנחנו מסגלים לעצמנו נקודת מבט חדשה דרך ילדינו ורואים את העולם באור אחר. דבר מה שהיה עבורינו חסר ייחוד לחלוטין נעשה לפתע חשוב, כבד משקל, עוצמתי.

דרך ילדינו, אהובי נפשנו, אנחנו נולדים מחדש, אנחנו מלמדים ולומדים בעת ובעונה אחת. גם אנחנו מתפתחים ומתבגרים לצד הילדים. ההורות הוא עוד שלב בחיינו, שלב קריטי ופוקח עיניים.

אני חושבת שנאור אישה אמיצה מכיוון שלחשוף את עצמך כך, את לבטייך, את רגשותייך הכמוסים ביותר לעיני זרים זו עבודה המצריכה אומץ. נאור, על ידי פרסום השירים הללו, ניצבת בפנינו עירומה כביום היוולדה, אבל האומץ הזה, לתת לנו להציץ למהלך חייה, הוא משתלם, כי הוא איפשר ליציאתו של ספר מקסים והוא איפשר לנו, הקוראים, לפשפש בתוככי נפשנו ולהתעמת עם סוגיות רבות משקל, כגון: מהם החיים עבורי? כיצד אני תופס אותם? מה חשוב בחיי?

ספר מינאטורי ומרגש המשאיר בקורא חותם ומשאיר את הקורא עצמו מהורהר. ללא ספק.


והשיר הזה, המתאר את ספקותיה לצד תחושת האושר העילאי באימהות המתקרבת:

"" אולי לא?
אולי עדיין אפשר להתמרד?
המשא כבד מדי
הדרך לפסגה ארוכה מדי
והפסגה מהלכת-אימים
אך השליט הקטן בועט בתוך כרסי,
קורא לי לסדר, לצייתנות ומשמעת.
אני מרכינה את ראשי
בחיוך"

ושיר אחרון, לסיום, שמסכם את חוית האימהות יפה:


"היא משחקת במושגים המופשטים
כמו בקוביות.
בבעיטת רגלה הקטנה
החריבה את מגדל האידאות שלי
ופיזרה את אמיתותי המוסכמות לכל רוח.
עתה היא בונה לי בידיה הזעירות
קוביה אחר קוביה
מגדל חדש."

נראה שאנחנו לא מטילים שום ספק בנחיצות ובהכרחיות של שירות ביון למדינה. לכל מדינה. גם למדינות שאין להן אויבים טבעיים כבר עשורים רבים. נראה שאנחנו מניחים שמעשר ממה שנקרא "התוצר הלאומי" חייב להגיע לשירותי ביטחון שונים, מדינה חסרת שירותים כאלה אינה ראויה להיקרא מדינה...גרין רוקח פה פארודיה חמודה, המתייחסת לשירות הביון הבריטי, ומתאר בשנינות רבה את התרבות הזאת, בה אין, אולי, ראשי ועד כוחניים המספקים עבודה משתלמת לאנשי שלומם ובני משפחתם, אך יש שירות ביון ושירות החוץ, המספקים עבודה משתלמת ל"אולד בויס".

מעשה באחד מר וורמולד, בריטי לא יוצלח החי בהוואנה ומתפרנס בדוחק ממכירת שואבי אבק. היתה לו אשה (שעזבה אותו), יש לו בת בת 17 שמתייחסת אליו בפטרונות טובת לב וכורכת אותו ללא מאמץ על אצבעה הקטנה. יש לו חבר אינטימי - רופא גרמני בגימלאות, שב 15 שנות חברותם עדיין לא התקדמו לשימוש בשמות פרטיים. מה שחסר לו זה קצת כסף, שיאפשר לו רווחה מסויימת. ואת הרווחה הזאת מספק סוכן חשאי מכור לסודות ודרמות, שמתעקש לגייס אותו - את וורמולד - להיות סוכן חשאי בעצמו. וורמולד - לאחר כמה ביטויים של אי רצון, מוצא עצמו נאלץ להפוך למרגל ולשלוח דו"חות כיד הדמיון הטובה עליו.

הספר משובב נפש. הוא מתייחס בצורה צינית לשוחרי הריגול ולדמיון היצירתי שהם מפגינים. משסע את יומרותיהם של ראשי השירות, בוחן את חששם מחשיפת הסיפור הנלעג, העולם של שירות החוץ הבריטי באותה תקופה (הספר יצא לאור ב 1958) ושיתוף הפעולה הכפוי בין אנשי השגרירות (המוארים) לבין המרגלים (המוצללים) מתואר בצורה מוצלחת ומצחיקה. "...ואנחנו לא מאמינים לכם יותר כשאתם אומרים שאתם רוצים שלום, צדק וחירות. איזו מין חירות, בדיוק? אתם רוצים את הקריירות שלכם..." הספר הזה מומלץ ביותר לכל מוקירי ומעריצי שירותי הביון באשר הם, יחד עם "התמים" של מקיואן. וגם לאחרים, כמובן, המוכנים לצחוק על כמה פרות קדושות - בבריטניה, בבריטניה, לא אצלנו...



הערה חשובה - זה לא הספר שכריכתו מופיעה פה! מדובר בספר בהוצאת "פן" מ2012, בתרגום (מוצלח) של יואב כ"ץ, ועם ציור כריכה שמאפשר לקרוא את הספר גם ברשות הרבים בלי להתבייש...

דרום אפריקה היא לב ליבו של הספר הזה.

זה סיפור על קבלת החלטות ובחירת נתיב לצעוד בו, על תפקידה של המסורת ונטישתה, אך לדעתי זה יכול להיכתב בכל ספר.

מה שמפריד בין הספר הזה מספרים אחרים הוא ההשקעה העצומה של הסופר והרצון להראות לקורא את דרום אפריקה דרך העיניים שלו.

החלק הראשון של הספר נפתח עם נוף עוצר נשימה, השדות והעירות השלוות לצד ההרים.

קומאלו מתחיל את מסעו על הרכבת הפרברית הקטנה, ויחד איתו מתוודע הקורא לחלקה התמים והטוהר של היבשת.
אך פטון כותב את המציאות המתרחשת לאורכה של דרום אפריקה, נחלי אנשים העוזבים את ביתם ונוהרים אל הערים הגדולות בתקווה לחיות חיים מכובדים.

אלן פטון מתאר פעמים רבות את הנזק הכבד שנגרם בשל פירוק השבטים, פירוק המסורת, החיים שלוחי הרסן, את העלייה בפשיעה- גניבות, אונס, דברים שהדהימו וזעזעו את הקהילה,
כואב ממש לקרוא איך מקום של כבוד לאחרים ולמבוגרים, דת ומסורת הופך אט אט למקום קודר, מקום ששורר בו פחד, שאין חדר אחד להשכרה- וגם אם יש, אף אחד לא רוצה להשכיר אותו, לא בטוח ללכת ברחוב או לפתוח את הדלת.

דרום אפריקה היא דמות כל כך דומיננטית בנובלה, עד כדי כך שכמעט ואפשר לשוות לה דמות אנושית, תווי גוף ועמידה, היא משפיעה על הצורה שאנשים חיים, על הדרך שהם רואים את עצמם ואת העולם.

הספר נחתם בחזרתו של קומאלו הביתה, הביתה אל הארץ הישנה, השדות המשוועים לגשמים, הביתה רחוק מפוליטיקה של אנשים אחרים, רחוק משחיתות, מקום של תום ויושר, שהדלת נשארת פתוחה וזה לא מדאיג.

דרך הנופים המוכרים, שדות, הרים ורכבת רעועה הייתה לי הרגשה שפטון מנסה להפיח תקווה שיש מרפא לאותה ארץ אהובה.

סיימתי את הקריאה של המחזה הנ"ל ביום וחצי. הוא לא ארוך כל כך, אבל יש בו הרבה חומר למחשבה. קראתי בחיי כמה מחזות, אני לא יכול להגיד שזו הסוגה המועדפת עלי לקריאה (ראו לעיל ביקורת שלי על "מותו של סוכן" של ארתור מילר), אבל בכל זאת התחברתי. האם זה בגלל שליוויתי השנה קבוצה של שמיניסטים לפולין? האם זה בגלל שרכשתי לעצמי ספרייה קטנטנה של "ספרים למשלחת לפולין" בשביל הנסיעה? (ראו רשימת קריאה שלי "ספרים למשלחת לפולין") או אולי זה בהשראת יום השואה האחרון שבו שמעתי עדות חייה מפיה של ניצולה? (שתזכה לחיים טובים וארוכים). בכל אופן, זה נוגע בי לקרוא על הקשיים של העולים מאירופה לארץ ישראל.
סוגת המחזות היא קשה לקריאה, בעיקר למי שרגיל לצפות הרבה בטלוויזה, שבה המוח מקבל פלט שמחדיר לתת מודע את התפאורה ואת המראה של הדמויות. במחזה זה הפוך לגמרי - אתה יכול למצוא את עצמך קורא שורה שלמה ורק בסוף השורה חוזר לבדוק מי בעצם אמר אותה. זה קשה להכנס לראש של מחזה, אבל קשה עוד יותר להגיע לקריאה רציפה כאילו זה ספר.
המחזה ילדי הצל, נכתב בצורה נפלאה בידי המחזאי (לא הסופר) בן-ציון תומר ב1963, הוא מתאר את ארץ ישראל בתקופתו בעיניו של חייל משוחרר שעלה לארץ כילד, לאחר שהוריו העידו עליו שהוא יתום כדי שיזכה להמלט מידי הצוררים. החיים בארץ היטיבו איתו, ובנקודה בזמן בה המחזה מתחיל יש לו אישה שהוא אוהב, יש לו חברים ויש לו חיים טובים בתל אביב. אבל העבר רודף אותו, הוא לא מפסיק לחלום סיוטים על הוריו, והוא מנסה להדחיק את הרגשות שלו. זהו מחזה קצר כל כך אבל טעון כל כך במתח שבין העולים הישנים לחדשים, בין הצברים לעולים, בין העבר להווה (של 1963) ובין הדברים שנשארו מאחור לבין מה שצופה העתיד.
ילדי הצל נכנס אצלי לרשימה מומלצת לפני פולין משתי סיבות: 1. הוא קצר - ויש תלמידים שבקושי מוכנים לקרוא משהו במהלך המסע הזה אז לפחות שיקראו משהו קצר. 2. הוא מדבר על כל הדברים שלומדים עליהם בהכנה - החיים היהודיים, הקושי הנפשי, ההתמודדות עם העלייה, הבריחה, היהודים בעלי התפקידים בשואה, חיפוש בני המשפחה וכו...
לסיכום, מעניין מאוד, ומעלה הרבה מחשבות על החיים שלנו כאן בארץ גם כיום.