ספר חמוד, אופטימי, מפתיע. עושה חשק לחייך ולחיות טוב יותר. מהספרים שאפשר לקרוא מיליון פעם:)

ראיתם את מולאן?! ואת מולאן 2? רובנו לא אהבנו את מולאן 2. הראשון תמיד טוב מהשני.. אני הולכת לבקר את הספר למרות שנתתי לו "מצוין". לדעתי הסדרה גאונית וחלוצית, וכיפית לקריאה, ובכל זאת. אז אדוארד המדהים והנוצץ שלנו.... לדעתי, באופן כללי הדמות של אדוארד היא מגעילה. אני אסביר עוד רגע. רומן רומנטי זה בסדר גמור, וזה פחות או יותר מה שהספר הזה, אבל גם באהבה ובקשר יש עליות וירידות!! זה מה שקצת הופך את זה רדוד, חסר עומק. הם מאוהבים מ ד י. ונאמר והם דלוקים אחד על השני, זה לא נגמר?! אין חילוקי דעות?! (שנותנים עומק בקשר..) ואדוארד הוא דמות לא אמינה- מושלם מדי. מבחינה הגיונית אף אחד בעולם הזה לא יכול להיות מושלם. אם היא היתה שמה בו קצת חסרונות (לא כולל אהבה אינסופית למענה..) היינו מתחברים אליו יותר, הוא היה מזכיר לנו את עצמנו. עכשיו הוא מעורר בנו שנאה, (קנאה?) ולא הרבה אהדה. בלה... למה בכל הספרים חסרי הבטחון העצמי הם אהובים ורצויים ולא מודעים לכמה שהם מדהימים?? בחיי, זה ממש לא כך במציאות. ובלה קצת מגזימה עם המאוהבות והתמרחות שלה על אדוארד!! וכאן אני חוזרת למולאן 2- עם זה שהסרט מעצבן ולא משהו, מתוארת בו מערכת נורמלית ובריאה של קשר ואהבה- עם עליות וירידות, עם חוסר אהבה לפעמים, שלא להאמין! :) וזה מה שהופך אותו קרוב אלינו, נוגע.

סליחה לומר- מ מ ש לא אהבתי. בואו נתחיל מזה שהספר הזה שעמם אותי בטירוף. ואני ל א בנאדם שמשתעמם בספרים (הוכחה? קראתי את מומו של מיכאל אנדה :) ) בנוסף לפן הזה- הספר גם פשוט מגעיל. שפה מלוכלכת סתם. לאידעת, לא התחברתי. תגידו חננה, תגידו. אני רוצה לשמור כמה שאפשר על הצלילות והנקיות שלי, וכן- אני יודעת שיש ספרים יותר גרועים, אבל פשוט היה חבל לי לספוג את האיכסה הזאת על ספר כל כך משעמם. בכלל, אני למדתי שאם ספר הוא כל כך רדוד וחסר תוכן, הסופר מרגיש צורך למשוך אנשים ע"י הגסויות והרומנטיקה הזולה. לצערי יש אנשים שזה אכן מושך אותם. בד"כ בכל ביקורת שלילית אני כותבת גם משהו טוב על הספר, אבל כאן פשוט אין לי. לדעתי זה ספר גרוע.

לקרוא את הספר הזה זה כמו לעזוב את הגוף שלך לרגע ולרחף בעולם מקביל, עם קצב איטי ופעימות עמוקות.. מה יש בספר הזה? מה גורם לו להיות אהוב כל כך ולשרוד במאבק על המדפים?? עומק רב יש בספר הזה. הוא מעניק לנו הזדמנות לצאת רגע משגרת החיים שלנו ולהסתכל ממבט על על חיינו ועל העולם בכלל. הוא רצוף תובנות ונקודות מחשבה מתחילתו ועד סופו. לדעתי, הספר הזה יקבל חיי נצח. היום, כשכל כך קל להוציא ספר, כל אחד יכול לחרבש איזה סיפור. מה שבא לו. כאן לדעתי ההבדל- ספרים שמשאירים חותמם על ההיסטוריה, ועל הלב שלנו, הם הזכאים להשאר קיימים לאורך זמן. הוא עוצר נשימה ביופיו. כל אחד יכול למצוא בו את הלימוד בשבילו. -ובכך קסמו- אין בו מסר שחור ולבן כמעט. כמה מן הדברים שנגעו בי: * הדמות מומו- היא הדמות הראשית, ובכל זאת אם נתבקש לאחר הקריאה לתאר אותה, נראה שיפלט מפינו רק תיאור פיזי של המראה שלה (מקטורן גברים גדול מדי, חצאית גדולה ממידתה, שיער מתולתל ומלוכלך...). היא זו שאמורה למעשה להוות את "מסמר הספר"! וואי, זה עמוק! אדם יכול להיות משמעותי גם ללא יותר מדי מילים! אדם משמעותי וחשוב רק בגלל עובדת היותו עצמו, בגלל אישיותו הייחודית (זה בולט במיוחד בהתחלה, בכך שהיא אהובה על כולם בשתיקותיה המקשיבות). אולי זה קצת התפלספות, אבל זה מה שאני ראיתי... * הכותב כביכול מיישם את המסר העיקרי שלו בעצם כתיבתו! שמתם לב לזה? זה מגניב! הרעיון העיקרי של הספר בעיני זה עצם היופי והחשיבות ברגע עצמו, בעשייה האפורה- היומיומית. עכשיו אתה אוכל. זה בזבוז זמן? והרי עכשיו אתה יכול להפוך את העולם, או לפחות לעבוד יותר על הפרויקט שלך במחשב. אתה שומר על הילדים. חבל על הזמן, לא? (במובן הפשוט..). וזה קצת מייגע. אז זהו, שלא. מיכאל אנדה מבקש ממך רגע לעצום עיניים.. ולשנות את הדיסק. הקסם בחיים נמצא ברגעים הקטנים, התמימים, המשעממים אולי. בספר, הדמות של בפו לדוגמה - מנקה הרחובות, שהוא חבר קרוב של מומו- מתוארת כדמות איטית, חושבת, שאת ניקוי הרחובות עושה באופן יסודי ואיטי, תוך הנאה ואושר בכל רגע. (איך שזה כתוב בספר זה הרבה יותר מדהים מהתיאור שלי..) השליחות שלנו נמצאת לא רק בניצול הזמן המירבי, בפעולות הגדולות והחשובות, אלא ביום יום. ברגעים הקטנים- השכבת הילדים, אכילה, טיול, שיחה עם בן/בת הזוג, שטיפת כלים. שם אנחנו נמדדים. (אגב, זו גישה מאוד יהודית) ונחזור לתחילת דברי- כתיבתו של אנדה מיישמת אחד- לאחד את הרעיון הזה. מיכאל אינו נחפז לשום מקום. התיאורים, הסיפורים, ההרחבות שלו, נעשים בנחת ובפירוט. הוא אינו ממהר להגיע לפואנטה, הוא מעביר אותנו חוויה של סבלנות, של הנאה מהרגע. מלבד זאת, השימוש בצורת הכתיבה הזו מעניינת ומיוחדת לקריאה בכל אופן, אם באים עם סבלנות. נראה לי כמו ספר שחובה שיהיה בבית...

דבר נוסף לביקורת הקודמת שלי- איזה מ ד ה י ם זה שהדמות הראשית זה ילד לא קסום, לא פופולרי, לא חתיך, לא מושך- זה כל כך לא אופייני לספרות וממש ראוי להערכה. כי תכלס- הכי כיף לקרוא על עצמינו, ואנחנו ככל הנראה לא אדוארד או בלה מדמדומים, וגם לא קטניס. אנחנו אנשים פשוטים וזוהרים בפשטות שלנו.

וואו! ספר מצוין לגמרי! בהתחלה הוא היה קצת מוזר, אפילו קצת לא מושך. העלילה התפתחה לאט מדי ובדרך לא ברורה מספיק. אבל זה חלק מהייחודיות שלו. בכלל, נגנבתי מזה שזה רומן פנטזיה. זה כזה מגניב! טרילוגיות זה יותר מ מ צ ה, אם להגדיר את זה ככה. אפילו לפעמים מוצלח יותר מבחינות רבות, אבל רומן פנטזיה זה לגמרי מיוחד. מה יפה כאן? הכל. העלילה המיוחדת, השונה. הקול בספר שנוצר מ-2 סופרות שונות שעובדות יחד (ומכאן גם האי אחידות בו, או הבלאגן לפעמים, שזה חסרון. ), הדמויות שובות הלב, הקשר ביניהם, הראליות. כל דבר בספר הזה מקרין כנות ואמינות. טוב, הרבה זמן שלא כתבתי כזאת חוות דעת מפרגנת, אבל הספר הזה באמת שווה את זה. איכשהו עם הזמן הוא יותר יפה בעיני, מה שמעיד על איכותו. גם החיים מעוררי האהדה וההזדהות שלהם, מקסימים בעיני. כמובן שזה קצת אגדי גם. נו, באמת, הם מאוהבים בצורה מוזרה, אפלה ומבלבלת, אבל זה חלק מהעניין. לאהבה הבלתי אפשרית הזו אני מוכנה לסלוח בספר הזה, באופן חד פעמי. נו, מגיע לו.