מי מאיתנו לא עמד נפעם מול תמונה יפה, או פסל מרשים ומורכב במוזאון או בתוך כנסייה, אשר בה ציורי קיר ופסלים לרוב. אך האם גם שאלנו את עצמנו אי פעם כיצד נשתמרו כל יצירות האומנות באירופה לאורך שתי המלחמות, ובעיקר במלחמה האחרונה, שבה הפציצו (לפעמים) ללא הבחנה כנסיות ומבנים מיוחדים, והאם כל יצירות האומנות שרדו וניצלו או אולי נבזזו ע"י הנאצים, בפיקודו של בן הבליעל הגדול מכולם – היטלר. ובכן, התשובה די מורכבת, וחלק ניכר מההנאה שחווים אנו כיום הינה בזכות מספר אנשים מצומצם, כעשרה משוגעים לדבר, שהקימו יחידה שמנתה כשישים איש, שתוכניתה הייתה להיצמד לצבא בעלות הברית בהתקדמותה בשטח, במטרה למנוע הרס כנסיות ולהציל יצירות אומנות מפורסמות מפני השחתה. אנשי היחידה, שהוקמה בשנת 1943 כונו "אנשי המונומנטים", והספר, שעוסק בפועלם אינו מנתק עצמו מהאירועים באותן השנים בהן פעלה היחידה, אלא משבץ אירועים היסטוריים רבים שליוו אותה ובהם פעלו. המשימה, כפי שמובן לכולנו, לא הייתה קלה כלל ועיקר, לא ללוחמים שצריכים להתקדם ולהשאיר מבנים שאין איש יודע אם מסתתרים בו נאצים שיזנבו בצבא המתקדם, ולא ליחידת השימור, שתפקידה הוא למנוע את הפצצת המבנים ולשמרם - לעיתים ע"י הקפתם בסרט (לבן) והדבקת דפים שבהם נכתב: "שטח מחוץ לתחום". הכל החל בשנת 1938, השנה שבה החליט הפיהרר על הקמת מוזאון מפואר לאומנות בעיר לינץ שבאוסטריה - העיר שבה קבורים הוריו. המטרה הייתה להפוך עיר זו למרכז תרבות עולמי ובה, כך קיווה היטלר, ירכז את כל "אוצרותיה של גרמניה" הנמצאים ברחבי אירופה משנת 1500, ובנוסף, על הדרך, גם יצירות שאינן נחשבות לגרמניות... רעיון שקיבל חיזוק משמעותי בעקבות ביקורו ברומא ובפירנצה, אצל בן בריתו - מוסוליני. עד שנת 1938 סיירו מומחי אומנות גרמנים ברחבי אירופה ורשמו בצורה מסודרת ומדויקת היכן נמצאות יצירות האומנות, בעיקר בצרפת, בלגיה והולנד. הראשונים להישדד היו, כמובן, אוצרות היהודים ואחריהם - יצירות שנמצאו בכנסיות ובמוזאונים. חלק ניכר מהיצירות המוכרות לנו כמו: "האסטרונום" ו"ישו והנואפת" של וֶרמֶר, פסל "המדונה" של מיכלאנג'לו, "נוף עם השומרוני הטוב" של רמברנדט, "גבירה עם סמור" של דה וינצ'י, דיוקן איש צעיר" של רפאל ועוד אלפים שנגנבו ומצאו את דרכם בדרך לגרמניה - שם נמצאו בבתי נאצים בכירים או שהוסתרו במכרות מלח באוסטריה. הערכות עדכניות מדברות על כ- 16,000 יצירות אומנות ובהן יצירות של פיקאסו, רנואר, שאגאל, מאטיס ועוד רבים אחרים. אולם ה-יצירה החשובה ביותר שגנבו הנאצים היתה, ללא ספק יצירתו המקסימה של הצייר הפלמי ואן אייק – "המזבח של גֵנט", או בשמו הנוסף - "הערצת שֶה האלוהים". בנוסף לתפקיד הראשון של יחידת המונומנטים (להציל מבנים ויצירות מופת מהשמדה ונזק) היה לה תפקיד נוסף בזמן המלחמה ולאחריה - לגלות להיכן נלקחו היצירות הגנובות ולנסות להחזירן לבעליהן החוקיים. מאות אלפי יצירות לא נמצאו, ורבים מאד הושמדו במהלך המלחמה. אגב, גרינג שהיה ממונה על הביזה הגדולה, טען לאחר המלחמה שאת הציור "ישו והנואפת" הוא קנה מוואן מייחרן. מייחרן, שהיה הזייפן הגדול ביותר בהיסטוריה של ציורי ורמר, הואשם בגנבה ומכירת הציור המקורי לאויב. בבית המשפט הוא טען שמכר לגרינג תמונה מזויפת שהוא צייר – והוא אכן הראה, באולם בית המשפט, את יכולתו לצייר העתק מדויק של הציור המקורי... וכך סיכם את פעילות היחידה אחד ממקימיה ואולי הבולט שבהם – ג'יימס רורימר: "התחלה טובה, נכונות – ואפילו להיטות – להשקיע בעבודה יותר מכפי שדורש התפקיד, יכולת לשחק משחק הוגן וזיהוי הזדמנויות לפני בואן ועם בואן. במילים אחרות, חשוב למצוא נתיב ולנווט אותו." סיום כה מדויק לתפקיד שמילאו "אנשי המונומנטים", שלצערנו, הישגיהם יוצאי הדופן בשימור על אוצרותיה ותרבותה של האנושות, די נשכחו. ותודה ענקית לטוביה מבריסל שהמליץ, ובזכותו קראתי. *מאד נהניתי.

להיות ברומא ולא לבחון ולנסות להבין את משמעותן של המזרקות הנטועות כמעט בכל פיאצה - זה פשוט "פספוס", וחבל. בספרו "אל אחרון האלים" - על מזרקות רומא, דואג אריאל הירשפלד, בכתיבתו המעולה, המלומדת והמעניינת, להבהיר לנו - ההדיוטות, מה אנו רואים מבעד לנהרות המים, ולזרימתם. הוא אינו נוגע במזרקות שבגנים, בגני הוותיקן, בפלאצו ונציה, או בטיבולי, וגם לא במזרקות בחצרות הפנימיות של בתים, ארמונות ומנזרים. הוא דן "אך ורק" ב"מזרקות של העיר" - מזרקות שנועדו לכולם והן מספרות משהו על העיר ועוד דברים על העולם - על המים, על החיים ועל היופי, והן מיוחדות לרומא בלבד, כדבריו. מן הסתם, כולנו נתקלנו בתופעה המוכרת כל כך - שחוויה (תיירותית, במקרה זה) הופכת חזקה יותר ומועצמת ככל שיש קהל רב יותר. ואולם, אליה וקוץ בה: קשה להתרשם מיופייה של תמונה, מעיצובו של פסל או מייחודו של מבנה ארכיטקטוני* מעניין, אם ערב רב (ורועש מעט), מקיף אותך - ומקשה על קליטת החוויה ומשמעותה, שאותה רצה הַפַּסָּל, של הרנסנס או הברוק, להעביר. הספר הוא שיר הלל לאומנות הסביבתית של רומא - לפיאצות שלה, לסמטאותיה הישנות, ובעיקר - למזרקות שבה. הסופר מפיח רוח חיים באבן הטרוורטין ובשיש - שמהן עשויות המזרקות, והוא מביע את דעתו על רבות מהן ועל הפַּסָּלִים שיצרו אותן - לחיוב או לשלילה: האם הפסלים מתאימים לאווירה, האם עיצובם עדין, קליל וזורם (מזרקת הצבים, מזרקת הנהרות, הטריטון) או אולי כבד, מגוחך, ואינו מתאים כלל למקום שאל תוכו הוכנס (משה, כדוגמה). הוא גם מתייחס לאומנות ה"זורמת" ברחובות שאחדות מהן כמו 'המדרגות הספרדיות' ו'כיכר סן פטרוס' הן שגריריה. לסיום, ספר ש"לוקח את הקורא הצידה" מהקהל שסביב המזרקה, ובשקט - כמו מורה דרך מיומן ומעניין - מסביר לו את מה שרואות עיניו מכל הכיוונים, וגם אינו מהסס לבקש ממנו לעמוד על קצות אצבעותיו ולהסתכל פנימה, לברֵכת המים, להתרשם ולהפנים. לא ספר של "זבנג וגמרנו" - אלא לקרוא, להתעמק, ליהנות מפניניו של הסופר המוכשר הזה, מכושר התבטאותו, ולהתמוגג מנחת. ולבסוף, לא יכולתי שלא לצרף את האתר הנהדר הלוקח את הצופה לתמונות וירטואליות של 360 מעלות בכל אתריה הנהדרים של העיר הנפלאה הזו - עיר הנצח: ובהן ה-מזרקה של רומא - Fontana di Trevi . http://www.italyguides.it/us/roma/trevi.htm ברשותכם, ארשה לעצמי לקצר תהליכים עבורכם: 1. לחיצה על הלשונית Map of Rome תיפתח מפה של רומא, ומתחתיה תמונות של האתרים (Interactive map of Rome). 2. בבחירה של תמונה, היא תופיע, יחד עם מיקומו של האתר במפה שלמעלה (ש"ברחה" בינתיים וצריך להחזירה...). 3. לחיצה על התמונה הקטנטונת שבמפה (או על הכיתוב), תתן את הפנורמה הווירטואלית המבוקשת. תיהנו. * רק תיקון קטנטן, ואולי אף זניח: בעמ' 49, בקטע על עמודים (דורי, יוני וקורינתי) נראה לי שנפלה טעות קלה ביחס שבין גובה העמוד היוני לקוטרו: העמוד היוני - הוא עד 9/1 (ולא כפי שכתוב, 8/1). ולשאר העמודים, רק להשלמת התמונה: העמוד הדורי - היחס גובה/קוטר הוא עד 6/1 (כפי שכתוב). והעמוד הקורינתי, הוא עד 15/1. נהניתי מאוד.

הספר האחרון שקראתי היה "הקורטיזנה", שזה בעברית צחה: זונה מיוחסת... בספר זה הייתי מחליף את המילה "הלנה" בתרגום העברי לספר הנ"ל, אולם מוריד את המילה "מיוחסת". בקיצור: "הזונה על הגג". "לא באנו לעשות חיים - באנו לצאת בחיים". כך, במשפט קצר וקולע זה, שהיה כתוב על פגוש אחד הג'יפים בלבנון, הייתי מסכם את כל שירות המילואים בן החודש, שבו עוסק הסיפור. ועכשיו, נותר לעשות אחד ועוד אחד - כלומר, לחבר את שם הספר כפי שהצעתי + הכתובת שעל הפגוש ולקבל "מיקס" חביב להעברת החיים והשירות במחנה השבויים "אנצר" בלבנון. הסיפור עצמו הוא סיפור שנשמע אמיתי, וכל הפרטים שבו, על ימי השירות בלבנון - נראים לי אמינים. (הערה אישית: אני אמנם לא שירתי בלבנון אלא בעזה, רפיח וחאן יונס - ומכאן מסקנתי, הצנועה, על חיי היום יום בגיהינום הלבנוני...) "מי ששואל 'מה יהיה הסוף'- אינו יודע מה הייתה ההתחלה", זו, כזכורני, הייתה תשובתו של עזר ויצמן למי ששאלו אותו את חלקה הראשון של השאלה. נראה לי שידידי יורם יובל זקוק לרענון במשפט הנ"ל. בשאלה, מה אנו עושים בבוץ הלבנוני? שבו גיבורו מאשים את "היוהרה והטיפשות של מנהיגינו" (עמ' 220), שוכח המחבר שלא היינו רחוקים מהסתבכות בעזה - בניסיון להגן על ישובי עוטף עזה, ובראשם שדרות - שעמדו בכבוד במשך שמונה שנים במטר פצמ"רים וטילים מדי יום. ומה לעשות: כנראה שצריכים גם מעט "יוהרה וטיפשות", כדי להגן על שדרות. כמובן שאחת מהסיבות לכניסת צה"ל ללבנון הייתה הירי התמידי על ישובי הצפון, ואיני רוצה לדמיין לעצמי מה היה קורה אילו לא היינו נכנסים - בניסיון למגר את החיזבאללה, ומנהיגינו לא היו מתנהגים ב"טיפשות ויוהרה" במלחמות לבנון. הדימויים של יובל למיתולוגיה היוונית (הלנה מטרויה, מינוס מלך כרתים, המינוטאורוס, תזאוס וחוט אריאנדה) מעט פתטים לטעמי, ולא הבנתי את הצורך הנואש לשימוש בהם...בקיצור, הייתי מסתדר מצוין גם בלעדיהם. קטעים מאד יפים הם בנושאים שבין החברים המילואימניקים וחלק מהמשרתים בבסיס, ולהבדיל - הניסיון להיכנס למוחה, למחשבותיה ועתידה של "שאהידית" - בתנאי כמובן שלא 'תצליח' להתפוצץ... ישנם חלקים לא מובנים בעלילה (לא הגיוניים בחיי היום-יום), אך הם לא מעכבים את רצף הסיפור, שנכתב בכישרון ע"י פרופ' יורם יובל. לסיכום, ספר מהנה ומאוד קריא ונראה לי שאנשי מילואים, שלא היו בלבנון - ייהנו ממנו. לגבי אלה שהיו - במידה ולא סבלו מבעיות נפשיות, הספר מיועד גם להם. ממליץ, ואף אתן "צ'אנס" לספרו הנוסף: "סערת נפש"...

"תורת קבלת החלטות" היא כותרת שנשמעת כמעט לכולנו כדבר מעניין ומשהו ש"כל אחד צריך שיהיה לו בבית"... החלטה הראשונה שאנו נדרשים לקבל בספרייה היא; האם לקרוא את הספר. וכדי להיות 'רציונלים' בהחלטתנו, ולא חלילה 'אימפולסיבים' - אנו פונים ל"סימנייה" ומבררים את הנושא. אולם, אבוי, רק אדם אחד קרא אותו, רק דירג ולא כתב את דעתו עליו... המילה "בסדר" שהספר קיבל - תלוי כיצד נאמרה. האם נאמרה כמו: "טוב, נו, בסדר, שיהיה" או "בסדר!" וכמובן שלא תדע, עד שתקרא את הספר. וכשמרצה מבוקש כמו יוסי יסעור - שבינתיים קיבל את התואר "פרופסור", שמרצה בפני שופטים ושאר "High Society", עומד ומחכה להחלטתי – "נלחצתי", ולאחר "אן-דן-דינו" עם תוספת ה"בום-בום-בום" שבלעדיה אין ערך למשחק - נפלתי בפח. ובכן, לצערי לא מצאתי שום תובנות לקבלת החלטות "חכמות" שאינן ידועות לרובנו הגדול. ואם פה ושם ישנם דברים – מבחינתי הם פירושים והסברים להחלטות, שאיני בטוח כלל שמעניינות איש...אולי בספרו שיצא זה עתה: 'גם לכם לא היו מים חמים?' נחכים יותר... לדוגמה: למה אדם קיבל החלטה לרצוח את אשתו?...אין שום סיכוי שתנחשו...חבל על זמנכם. והתשובה: כי היא בגדה בו... גדול, נכון? איך לא חשבנו על הסיבה הזו. עוד דוגמה? בבקשה: למה אדם החליט לגדל ולסחור בחשיש?... הפעם אהיה סובלני ואחכה לתשובתכם...אין צ'אנס שתנחשו... טוב, יש גבול, אי אפשר לחכות לעד, תסכימו איתי... והתשובה: כי הוא רצה להתעשר! אני לא מאמין, מה הולך פה? הלכה לנו המועמדות למחלקת החקירות של משטרת ישראל, אפשר לקחת חזרה את הטפסים. חבל. ועוד עשרות דוגמאות בסגנון הזה, ומפאת קוצר היריעה והזמן היקר שלכם, לא אלאה אתכם, קוראים יקרים. אני מקווה שאת סגנון 'קבלת ההחלטות' מיצינו. וברשותכם, נעבור למספר לא מועט של דברים "משונים" שמופיעים בספר. קחו נשימה... נתחיל בסקירה קצרצרה: עופר טל, גיבור הסיפור, רצח בדם קר זוג מבוגרים בארה"ב, ונשלח למאסר עולם, אותו הוא מרָצה בכלא בארץ. החבר'ה בכלא נחמדים, חביבים ואינטליגנטים, כך שחששותיו של גיבורנו, בהיכנסו לכלא - התבדו, והוא מצא שפה משותפת עם כל היושבים סביבו, תרתי משמע, בתאו הקטן. ומכאן, למה שהבטחתי – 'דברים משונים': נתחיל בחשבון פשוט: אחד "היושבים" – הוגו שמו, פורץ מבריק, מאין כמוהו... במשך 5 שנים "עשה" 1,200 פריצות (עמ' 86). (מר יסעור, אם איני טועה, פריצה בכל יום וחצי?! ממש מוכשר, הבן-אדם). באחת הפעמים הוא התקשר לחברה שהתקינה את האזעקה, ולאחר שהסביר להם כי הוא מעוניין לקנות את המערכת שלהם – הם שלחו לו פרוספקט שהסביר כיצד המערכת עובדת (עמ' 85/86), ומכאן ניטרולה היה Piece of Cake. (מר יסעור, כמובן, שחברת האזעקה כותבת את כל סודותיה בפרוספקט והדבר פתוח בפני כל איש, שחפץ בכך. הם בטח מאד נחמדים, ולא יסתירו סודות... ). הוא היה מכניס את הקופסה שבחוץ (עם הסירנה) לתוך דלי מים או מנתק אותה מהקיר (עמ' 83). (ושוב, מר יסעור, מה שמערכת האזעקה עושה במקרה כזה: היא "מחייגת" מיידית לחברת השמירה או לבעל הבית להודיע לו על חבלה במערכת...). ב'בית ציוני-אמריקה' שבה הייתה קופה, הוא נתן עשרות מכות בקיר, בהפסקות, והאזעקה הקפיצה את חב' האבטחה, שהתייצבה מיד, אולם לא מצאה דבר. כך חזר הריטואל מספר פעמים, וכשלא מצאו דבר – נואשו, וידידנו המוכשר פרץ פנימה (עמ' 89/90). (הפטנט הזה נלמד, לדעתי הצנועה, בשיעור הראשון של שוטרים/גנבים בכל מוסד שעוסק בתחום... ממש מקורי!). לאחר שבירר שאזעקה מסוימת עובדת על אינפרה אדום, המזהה חום גוף, הוא בא בחליפת אזבסט של כבאים כדי "לעבוד" על הקרניים. (החליפה הכבדה, ש"בולמת" חום, משקלה הוא כ- 3 קילו, ומסורבלת מעט. קשה לראות מישהו שלובש חליפה כזו לפריצה, ועוד עם כיסויי הידיים...). ועוד ממעלליו המשונים של הפורץ המוכשר: פריצה במנזר בסנטה קתרינה בסיני (עמ' 86). פריצה בשדה, ליד העיר פראג, בצ'כיה (עמ' 97/98). וישנו עוד בחור לא פחות מוכשר וחכם, מיכה שמו. באחד ממעלליו הוא נהג בארה"ב מכלית ענקית מלאה בצמחי קנבוס המשמשים למריחואנה. הייתה הלשנה, או מעקב, ועשרות שוטרים פדרלים הקיפו את המשאית שלו והוא הובא לדיון מקדמי אצל שופט ומושבעים מקומיים. טענתו הייתה: "אני בסך הכל גידלתי את מה שהטבע יצר בעצמו." (עמ' 54/55). אמרתי לכם שהוא מוכשר, זוכרים? ומה מקבלים בארה"ב על גידול מריחואנה והעברתה במכלית? אתם יושבים? 650(למתקשים: שש מאות וחמישים) דולר קנס!!! מר יסעור, אתה ודאי מכיר את הבדלי העונשים בין ארה"ב (המחמירה) לישראל (המקלה). ואם כך, בארה"ב הוא היה צפוי לקבל.... לפחות 20 שנה בכלא!!! אה, שכחתי, הוא גם נאלץ לעזוב את ארה"ב. וואו! ביג דיל. ואם תהיתם; לא, הוא לא הוסגר לישראל. והפרק "שלושה אבות" - סתם הזוי (כל הפרק, מעמוד 116). אז מה בכל זאת למדנו מהספר? שגם 'מספרי סיפורים' טובים יש בכלא. ש"אנשים סובלים כשהם מפסידים יותר משהם נהנים כשהם מרוויחים". "מי שקונה לוטו מפסיד, אם מפעל הפיס מרוויח, סימן שקוני הכרטיסים מפסידים". ושימו לב! כאן ישנה הצעה שימושית באמת: "מרבית קוני הלוטו נוהגים לבחור במספרים שמכילים את ימי ההולדת של משפחתם, ולכן יותר אנשים בוחרים במספרים אחת עד שתים-עשרה, בגלל החודש, ואחת עד שלושים בגלל היום. אם כבר עולים המספרים שלהם בגורל, יש להם שותפים רבים לזכייה, והם מקבלים סכום נמוך." המחבר מציע לבחור במספרים מעל שלושים ואחת: "הסיכויים לזכות אומנם לא ישתנו, אבל הסכומים שתזכו בהם, אם בכלל, יהיו גבוהים יותר." אכן, הבחירה במספרים כפי שמומלץ, הינה החלטה נבונה, ואולי גם החשובה וה"שווה" ביותר שהמחבר מביא לנו. ולבסוף, אם תזכו - אל תשכחו מי השליח שהביא לכם את המסר (רמז, אני!)... ויחד ניתן לספר שישה כוכבים (מה איכפת לכם, אל תהיו קטנוניים), ואם לא תזכו – נשאיר לו את הכוכב הבודד!

הספר עוסק במלחמת האזרחים בארה"ב, שהייתה בין הצפון לדרום. הוא אינו משופע בפרטים שאין בהם צורך ובנוי על "פלשבקים" משנת 1841 ומשנת 1861 שבה כידוע, הייתה המלחמה. בשנת 1841 נוצר מפגש מעניין ומרתק בין מארץ' - רוכל נודד, צעיר ואינטליגנטי מקונטיקט הצפונית, העובר בין האחוזות כדי למכור את מרכולתו, לבין קלמנט - בעל אחוזה בווירג'יניה הדרומית, וחובב ספרים מושבע, שכדי להפיג את השיעמום - מזמין את מארץ' להתארח באחוזתו, לקרוא בספרייתו ככל שיחפוץ, וישמש לו בן שיחה, בעיקר בנושאי ספרות. דמותו של בעל האחוזה, קלמנט, הייתה כה אצילית בעיני מארץ', שנעזר במשפטים הבאים להגדירו: "...אני מאוהב במר קלמנט. כי במידה מסויימת, ספרייתו של אדם היא צוהר המעניק הצצה אל נבכי נפשו. והנפש הזו הייתה נשגבת ואצילית, עשירה בתחומי העניין שלה, אנינת טעם." מהר מאד גולשת השיחה הנעימה מספרים למעמד העבדים המועסקים באחוזה, וכיצד יש "לחנכם" ולהפיק מהם את המרב - לדעתו של בעל האחוזה, ולמגינת ליבו של מארץ'. המפגש, שהוא בין אבני הבסיס שבספר, עזר לעצב, במידת מה, את דעתו של מארץ' נגד דיכוי העבדים. הסיפור מסתמך על הספר 'נשים קטנות' (שאותו לא קראתי) של אלקוט, ובו גיבורות הסיפור הן נשים. כאן, נטלה לעצמה המחברת - ג'רלדין ברוקס, חופש יצירתי והציגה את דמות האב, שיצא למלחמה, ובקורותיו מיקדה את העלילה. למרות ה"קפיצות" בין האירועים, הסיפור זורם וברור, ולא חסרים בו רגעי התרגשות, רוך וחמלה. נהניתי.

עיצמו עיניים, קחו את הדמויות שבספר ולכו איתן הכי רחוק שתוכלו...ובסוף דמיונכם, כשנראה לכם שהגעתם לקצה - תנו עוד מתיחה קטנה, וקיבלתם את התוצאה שלשם התכוון הסופר להביא אותנו. ארשה לעצמי להשתעשע בתג של מבין ומפרשן את ניקולס ספארקס, ובטוחני, שהוא לא יכעס... איך אומרים במחוזותינו: "זקני צפת לא זוכרים..."? ובפרפראזה למשפט זה: זקני הרומנטיקנים לא זוכרים ספר אהבה שהשאיר בהם את רישומו העמוק - כפי שספר זה עשה! הסיפור אינו עוסק רק באהבה בין בני זוג צעירים - שהרי זה מובן ונהיר, וסביבה נסובה העלילה. כאן מדובר גם באהבה כלפי אב הסובל מהפרעה מסוימת, אהבה שמתגלה באיחור, מנקודת ראות שונה - ואין דומה לה. אהבה בלקבל את השונה מאיתנו (שמקומה, בואו נודה, בעיקר בספרים). אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת אמת - ושבעבורה מוותרים על המתנה הטובה ביותר שקיבלת בחייך... בקיצור, לאן שתפנו - לא תתאכזבו. בעיקר מעומק התיאורים שבאהבת אב-בן, ולהפך, ואיני בטוח שתפגשו רבים כמותם...פשוט, נ-פ-ל-א! מי שקרא ספר או שניים של ספארקס ומודע לתבניתם, מן הסתם, לא יופתע גם כאן. ואולם, אם קראתם מספר רב יותר של ספרים, ותנסו לבחון איזה מהם הוא היפה ביותר. אומר בצורה ברורה, שמבחינתי, זהו הספר הטוב והמרגש ביותר שלו! עברו מספר ימים עד שנרגעתי מכל העלילה. והאמת? מי בכלל היה מעוניין להירגע? למה, מי רודף אחרי? המשכתי "למתוח" את החוויה ואת הרגע ככל שנזכרתי בו, כאילו אני היא אחת הדמויות... ולסיום. הספר מיועד, גם, לכל מי שחושב שראה את כל סוגי האהבה - ומשוכנע ששום דבר כבר לא יפתיעו. ולאחר כל הסופרלטיבים, עדיין יש בו "חיסרון" רציני אחד: הוא קצר מאד ומסתיים לאחר 175 עמודים בלבד... **נהניתי "בטירוף".