הזמן הוא 1959, המקום הוא עיירה קטנה באנגליה. פלורנס גרין היא אלמנה בגיל העמידה, שמחליטה לפתוח חנות ספרים בשם "הבית הישן", על שמו של הבית אליו היא עוברת לגור. מדובר במבנה ותיק, די רעוע ועם בעיות תחזוקה רבות, שאיכשהו החזיק מעמד למרות הזנחה של שנים. בתחילתו של הספר, מוזמנת פלורנס לאירוע בביתם של הגנרל ואשתו, אירוע המיועד לבני המעמד הגבוה ולכן היא מופתעת למדי. עד מהרה מתברר לה המניע הנסתר של מארחיה: אשת הגנרל מעוניינת לפתוח בבית הישן מרכז לאומנויות ומבקשת לדחוק את רגליה של פלורנס ממנו. אבל פלורנס לא נכנעת ללחצים מעין אלה ופותחת את העסק החדש שלה. בהמשך מתוארים מאמציה של פלורנס להקים ולקיים את החנות בכבוד, לרכוש את הסחורה, להביא לקוחות, למכור, לנהל נכון את ספרי החשבונות וכיו"ב. מערכת היחסים המרכזית בסיפור היא הקשר של פלורנס עם ילדה בת 10, שהיא מעסיקה כמעט בלית ברירה כעוזרת בחנותה. פיצג'רלד כתבה ספר ריאליסטי, עם תיאורי טבע יפים פה ושם, מעט דיאלוגים וכמעט ללא תיאור רגשותיהן ומחשבותיהן של הדמויות. ספר העוסק באישה אמיצה מאוד המתמודדת מול מכשולים רבים בדרכה להתפרנס, כמעט ללא עזרה ועם אפס חברים ותומכים. האדם היחיד שהיה באמת לטובתה לא הצליח לעזור לה בשעתה הקשה ביותר, למרות מעמדו בעיירה. הכתיבה אמנם טובה, והתרגום של בנשלום מעולה, אבל משהו בספר הזה לא מתרומם. 30 העמודים הראשונים טומנים בחובם הבטחה לעלילה מעניינת, אך היא לא מתממשת עד שמגיעים ל-30 העמודים האחרונים, ששם העניינים מתחילים לזוז יותר ולעניין יותר. סיימתי את הספר כי הוא קצר, אך מבחינתי מדובר באכזבה. העיירה הקטנה בה כולם יודעים הכל על כולם, בני המעמד הגבוה היהירים / טיפשים / בטלנים, פלורנס המקסימה שכמעט ואיננו יודעים עליה שום דבר אישי מדי - וחבל, כל זה לא תפס אותי ולמרות הפוטנציאל, התוצאה הסופית די משמימה. בשתי מילים: חמוד. וזהו

ראובן מירן מפנק אותנו שוב ביצירתו של פ.ס.פיצג׳רלד, עם תרגום ראשון ליצירה זו לעברית, 95 שנה לאחר צאתה לאור לראשונה. מרלין גריינג׳ר הוא גבר צעיר בן כ-25, המתגורר בניו-יורק ועובד בחנות ספרים בעלת קסם מיוחד. מרלין מאוהב ביפהפיה אדמונית כבת 19, המתגוררת בדירה שממול חלון דירתו הזעירה. הוא נוהג להשקיף על הבחורה האמידה בסתר, כל ערב אחרי העבודה, מבעד לחלונו. מכיוון שאיננו יודע עליה דבר, הוא מדביק לה בראשו את השם קרוליין, שלקח מכותרתו של אחד הספרים בחנות. מרלין וקרוליין נפגשים לראשונה כשהיא נכנסת יום אחד לחנות ומטילה בה תוהו ובוהו, בשיתוף פעולה ואף דירבון מצידו, ותוך כדי הנאה הדדית מהולה בצחוק גדול ומתמשך. אך קרוליין יוצאת מחייו באותה סערה בה נכנסה, והוא מצידו מסגל לעצמו אורח חיים מתברגן והולך, כאשר כל כמה שנים מבליחה קרוליין החיונית והאקסטרווגנטית בפתאומיות אל האפרוריות של השגרה בה הוא חי. קרוליין האדמונית היא דמות הנחווית כמיתית, כמעט, אפופת מיסתורין ונחשקת. קרוליין ממגנטת, חופשייה, מלאת הוד. השנים חולפות, ומרלין מנהל סגנון חיים סטנדרטי למדי ומצליח איכשהו לפרנס את משפחתו הקטנה, אך תחושת ההחמצה מבעבעת בין השורות כמו זיכרון-ילדות שהודחק ועלול להתפרץ אל המודעות, לו רק תנער אותה המציאות האכזרית ניעור חסר התחשבות. סודותיה של קרוליין נחשפים רק בסופו של הסיפור, בדרך אגבית מדי, מפי דמות חסרת-חשיבות מדי, אך לגילוי הזה יש כוח גורלי. בכתיבה וירטואוזית, עמוקה ומעוררת מחשבה רבה, מספר כאן פיצג׳רלד-הגדול את סיפורו של אדם אחד קטן עם שם של קוסם, שאיפשר לפנטזיות שלו לשקוע ולהיבלע בתוך פחדיו מהקסם הבלתי מושג, המתעתע, המצית והמרגש.. בתוך פחדיו מעצמו.

ספר קצר זה מחלוק לשלושה חלקים, שלושה ראיונות עם נשים שעשו הסטוריה. בכל אחד מהחלקים מצורף גם רקע על המרואיינת ו/או מידע נוסף מאת המתרגם, שבלעדיהם היה קשה יותר להבין את ההקשר ההיסטורי של הריאיונות הללו ואת עוצמת גדולתן של הנשים הללו. לואיז מישל (1830-1905) היתה מהפכנית צרפתייה שקראה לאנרכיה, והעידה על עצמה שהנה פנאטית. במקור היתה מורה, אך פנתה לפוליטיקה ופעילות מהפכנית. המראיין, מרמקס, מדבר עמה על המהפכה החברתית, על הסיבות לפעילותה, על דת, פילוסופיה ועוד. לואיז מישל היתה אישה מאוד אינטליגנטית ומעניינת, כך נראה מהראיון. דוגמה קטנה: עמ' 18: "את מטריאליסטית ואתיאיסטית? כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות". אמה גולדמן (1869-1940) היתה יהודיה שנולדה בליטא ועברה לארה"ב בגיל 16. כמו מישל, גם היא היתה מהפכנית ואנרכיסטית. מקצועה המקורי הוא סיעוד. המראיינת, מיכלסון, מדברת עם גולדמן על אנרכיה כמשמעותית לנשים, על נישואין, אהבה וילדים. גולדמן היתה פמיניסטית ורבים מרעיונותיה נשמעים מודרניים מאוד, למרות שביטאה אותם כל-כך מזמן. ציטוט נבחר: עמ' 27: "האם האישה אינה חופשייה? חופשייה?! היא השפחה של בעלה ושל ילדיה. עליה להיות חלק מעולם העסקים ממש כמו הגבר". שירין עבאדי (1947) היא עורכת-דין איראנית שקיבלה את פרס נובל לשלום בשנת 2003 על פועלה בתחום זכויות האדם. היא חיה בבריטניה מאז 2009 וכתבה ספר בשם ""איראן מתעוררת". בספר זה ישנו ראיון עם עבאדי, משנת 2014, ובנוסף הנאום שהיא נשאה לאחר שקיבלה את פרס נובל. ד"ר עבאדי ייסדה את "המרכז להגנת זכויות האדם באיראן". המראיין, אולשצ'וק, מדבר עם עבאדי על עמדותיה לגבי האיסלאם והקשר בינו לבין דמוקרטיה, על תפקידם של סטודנטים בקידום זכויות אדם, על האביב הערבי, על קבלת פרס הנובל והעובדה שהחרימו לה אותו, על דעתה בדבר תכנית הגרעין של איראן ועוד. בנאום שהיא נושאת, היא מדברת על נושאי זכויות אדם באיראן, על התרבות האיראנית והקשר לשיוויון ודמוקרטיה ועוד. ציטוט נבחר: עמ' 52: "גם פגע הפליית נשים בארצות האסלאם .... שורשיו הם בתרבות הפטריארכלית ובשלטון הגברים באותן חברות - ולא באסלאם." ספר זה מספק הצצה לרעיונותיהן האמיצים, פורצי הדרך והמרתקים של נשים חכמות ומעוררות השראה. אישית, היה לי קשה לקרוא אותו מהעובדה הפשוטה שאני פחות נהנית מקריאת ספרי עיון, אך הוא בהחלט מהווה העשרה מסוימת להדיוטות כמוני בתחומו. וכמובן, תמיד מרגש לדעת שהיו נשים שלמרות שהיו להן רעיונות שלא עם כולם הייתי מסכימה, היה להן העוז העצום לרדוף אחר חלומותיהן ואמונתן בחברה שפסלה אותם.

לאחרונה חזרתי להיות סטודנטית, עשור שלם אחרי סיום לימודיי באוניברסיטה. אחד הקורסים שאני לומדת נקרא ״מבוא לשירה אנגלית״, ובמסגרתו אני נחשפת לשירתם של טובי המשוררים בשפה האנגלית; אמילי דיקינסון, אדריאן ריץ׳, שייקספיר וכן הלאה. קשה לתאר את ההנאה שאני חשה בתהליך המאתגר של למידת השירים, שכל אחד מהם הנו עולם קטן של הרבה מאוד רגש ומשמעות. כשקראתי את שיריה של שיבטה טויו, היפנית שהתחילה לכתוב שירה בגיל 92, לא חשתי מאותגרת באותו אופן. שיריה של טויו הם שירים של אהבה, של הודיה, נוסטלגיה מתרפקת והכרה בטוב שישנו. בחלקם מתארת טויו חוויות ותחושות מעולמה כקשישה בבית האבות; באחרים היא מברכת על בנה, בעיקר, ועל הטבע סביבה; ובין היתר היא מחלקת עיצות טובות לחיים ונזכרת בבני משפחה אהובים שאינם. טויו יוצרת אווירה נעימה מאוד, וכותבת מעט מאוד על רגשות קשים כמו בדידות או עצב. היא מציינת פעמים רבות בשיריה את גילה המתקדם ומדגישה את החיות האינהרנטית שבה, עליה היא שומרת למרות הזיקנה. השירים כתובים בשפה פשוטה וכמעט ללא אמצעים פיגורטיביים; לעתים קרובות הם דומים יותר לקטע פרוזאי, שחולק לבתים באופן מלאכותי. הם קלים להבנה, לעתים מעלים חיוך ורומזים למן שובבות והומור של המשוררת; אך השירה של טויו, אם כי פה ושם היא כן מצליחה ליצור משהו שהוא מעבר, משהו שהוא מורכב ומסקרן יותר, היא קוריוז בעיקר בזכות סיפור חייה המיוחד. הערך שמצאתי בספרון זה הוא ההתעכבות, הלא מובנת מאליה, על הכרת התודה למשפחה האוהבת, להווה השליו והרוגע, ולחיוניות הרגשית והמנטלית שחווה אדם אפילו בגיל קשיש, לעיתים קרובות בניגוד לציפיות הסביבה.

בנובלה קצרה זו של סופר דגול, הדובר הוא ג'ורג', המתאר במבט לאחור את חייו שהתחילו כילד עני מרוד החי במרתף נאלח. הילד מתייתם ועובר לרשותו של חבר בקהילה דתית, אשר דואג לו למקום מגורים וללימודים בבית הספר. עם השנים גדל הילד ונקלע לסיטואציה רגשית לא פשוטה, הגורמת לו לנקוט בצעדים שעלולים להרוס אותו. דיקנס יצר כאן דיוקן פסיכולוגי של אדם שילדותו הפכה אותו לחסר ביטחון ברמה קיצונית ולשטוף חרדות בנוגע לתפיסות האחרים את אופיו. ג'ורג' גדל להיות גבר שפחדו הגדול ביותר הוא להיראות תאב בצע או אגואיסט בעיני סובביו. רגישות זו, תכונה בלתי נשלטת זו, הופכת למקור סבלו העמוק ביותר. הספר הוא גם סאטירה חברתית מצוינת המתארת דמויות דתיות ציניות, שטחיות ודו-פרצופיות, להן הוא לועג בקולו של גו'רג' העדין אך האינטליגנט וחד ההבחנה. דיקנס שם ללעג את הנוצרים המזוייפים, התחמנים, העשירים החמדניים והאנוכיים, ומנגד הדובר, העניו והעני, המקריב את עצמו למען מי שאהבה נפשו. דיקנס כמו אומר ל"נוצרים הטובים" הללו, הנה, קחו ראי, הביטו בעצמכם! השלכתם את תכונותיכם הנלוזות ביותר על האדם האחרון שזה מגיע לו. סיפור מרגש, נקרא בקלות, מתורגם יפה, וכמובן מומלץ מאוד.

שלושה סיפורים קצרים של אחד המחברים האמריקאיים האהובים עלי ביותר, פיצג'רלד הגדול. הסיפור הראשון, "בין שלוש לארבע", הוא נובלה קטנה ומבריקה המתרחשת בארה"ב של המשבר הכלכלי הגדול. הווארד בטלר הוא מנהל סניף של רשת לציוד משרדי, גבר שקט ופשוט ללא משפחה. לאחרונה נאלץ לפטר את שרה, אישה שעבדה אצלו בסניף שנים ארוכות, ומי שהיה מאוהב בה לפני שלושים שנה. שרה הנה אלמנה ואם לבן, והיא שבה ומופיעה במשרדו של הווארד כדי לבקש עבודה שוב. אך כיום הווארד מונע מרגשות שליליים ביותר כלפי שרה, וספק אם יחמול עליה ויאות להעסיקה מחדש ולהצילה ממצבה העגום. הם קובעים להפגש שוב למחרת בין 15:00 ל-16:00, אך מאוחר יותר קורא הווארד בעיתון ידיעה מרעישה, ומסיק ממנה כי שרה ביצעה מעשה נואש וסופני. רגשות האשם שלו וחרדתו העצומה הופכים את הימים הבאים לסיוט, תרתי משמע. המציאות מתערבבת עם ההזיה ולא ברור, לא להווארד ולא לקורא, על מי מהן לסמוך. המחבר מעניק רמזים אמנם, אך שומר על אווירה נוירוטית לאורך כל הדרך, עד ההתרסקות. כתיבה מצוינת, ריאליסטית, סוחפת וחכמה מאוד, בסיפור אנושי מטלטל אשר יכול היה להיות אמיתי לגמרי בתקופה בה הוא נכתב ומתרחש. הסיפור השני, "אחר צהריים של סופר", מרגיש כמעט אוטוביוגרפי. יום יפה, והסופר מרגיש טוב יותר אחרי תקופה של מחלה, אך לא מספיק חזק להליכה או מאמץ פיזי אחר. הסופר מחליט לצאת בכל זאת מביתו לסיבוב התרעננות, לנסות לאוורר את מוח האומן שלו, והוא עולה על אוטובוס קומותיים ויוצא לנסיעה בעיר. במהלכה מתרוצצות במוחו מחשבות על כישלונותיו המקצועיים ועל המצב התקוע בו נמצאת היצירה עליה הוא עובד כעת, אך הוא מנסה שלא לשקוע במרמור וליהנות מסביבתו. להתבונן, להביט כצופה מהצד. סיפור קצרצר הנקרא כסוג של רשומה ביומן, אם כי במבט מרוחק של מספר עד, ונותן תחושה של תקיעות מצד אחד אך ניסיון לעיבוד רגשי ולרפלקציה כנה מצד שני. הסיפור השלישי בקובץ זה הוא "שלוש שעות בין מטוסים". גבר בן 32 מנצל הפסקה קלה בין טיסות כדי לאתר אהובה מגיל 12. כאשר הם נפגשים, נדמה כי יתכן ונדלק ניצוץ מסוים, אך הפתעה לא נעימה מורידה אותו חזרה לקרקע. בכשרון רב ובהבנה חדה בנפש האדם, משרטט פיצג'רלד מצבים אנושיים פשוטים לכאורה, סיטואציות קצרות אך בעלות משמעות בחייהם של שלושה גברים. הסיפורים עוסקים ברגשות האפלים יותר של האדם, ביאוש, קנאה, נקמנות, קטנוניות, אכזבה ומרמור. הוא נוגע במקומות הללו בסגנונו המצומצם, מתוך התבוננות רציונלית, חפה משיפוטיות, ומעניק לקורא את החוויה של דמויותיו בישירות מעוררת חמלה ואמפטיה. נהניתי מאוד לקרוא.