אני אוהבת היסטוריה, וגם אם ההיסטוריה שכותב קן פולט לא ממש נאמנה, היא מעניינת מאוד. פולט נכנס לפרטי פרטים בכל מה שקשור להלכות החיים אותם הוא מתאר, וזה מספק אמינות לתקופה ולאירועים שבאותה תקופה. הופתעתי לרגע כשקראתי את העמוד הראשון בספר, והגעתי למשפט "... ביתו נראה כמעט כמו כל הבתים בעיירה קומב..." רק עתה סיימתי את הספר הקודם ("המסע לגן עדן") והפרק האחרון של הספר הזה תיאר בהרחבה חווה שעברה בירושה במשפחה באזור קומב. אני בקושי מכירה את אנגליה אבל לא טרחתי לבדוק היכן החווה הזאת נמצאת, כי ממלא זה לא היה העניין בספר ההוא, אבל עכשיו הופתעתי מצירוף המקרים והחלטתי לבדוק על איזה אזור מסופר. הגעתי לדרום אנגליה. לאותו אזור שמולו נמצאת שרבור שבצרפת. שתי ארצות שכבר באותה תקופה היו שונות מאוד בהתנהלות שלהן, ובכל זאת ניהלו מסחר ער ודאגו לקבע יחסים באמצעות חתונות. הספר, ברובו, מתאר את ההתנהלות של שכבת אצולה במחוז אנגלי. כמו בספרים האחרים של קן פולט יש טובים ויש רעים. יש הרבה מאוד תככים ומלחמות ודם לצד תיאורים מפורטים של בניית בתים, עבודה חקלאית והתנהגות של בני אדם. התנהגות טובה והתנהגות נלוזה. כדאי להזהיר כבר עכשיו שבספר הזה התנהגות מינית תופסת מקום נכבד. פולט מתאר לפרטי פרטים את מעשי המין עם השפחות. מעשים שמעוררים בחילה. ותאמינו לי הם יגרמו לבחילה גם לגברים. וגם את מעשי האונס של השכבות "הגבוהות", ובצד השני גם את יחסי המין שמלאים באהבה. לזה נוספים תיאורים מפורטים של רציחות, מכות והרבה מאוד טינופת שמתאימה לימי הביניים החשוכים. קראתי לא מזמן שחלק מהדברים המתוארים בספר נמשכים גם היום או במילים אחרות שהסחר בעבדים, וגם בנשים, ממשיך גם היום, והוא דומה מאוד למה שמתואר בספר. אז כל מה שנשאר לי להגיד זה שאנחנו כנראה חיים בעולם רע, שנמצא ממש מתחת לחיים הרגילים שלנו, ואנחנו לא רואים את זה או שלא רוצים לראות.

הייתי ילדה כשראיתי איך שורפים בית בכוונה. כן, מכבי האש הציתו את הבית ושמרו שהלהבות לא יתפשטו לשכנים. השמועות התחילו יום קודם בלחש וסיפרו על הצורך לשרוף את הבית של משפחת ו. 'למה?' שאלתי את אמי. 'כי הם חולים' היא ענתה לי. 'ואין תרופה?' 'לא. למחלה הזאת אין תרופה'. נדהמתי, כי עד לאותו רגע הייתי בטוחה שהרופאים הם כמו אלוהים. התברר שיום קודם לכן הועלתה המשפחה על טנדר שהוביל אותם לבית מרפא לא ידוע, ועכשיו הגיעה ההוראה שצריך לשרוף את כל הבית שלהם על תכולתו. אני גם זוכרת שכנה שנכנסה לחצר שלנו בסערה ובכתה וצעקה ביחד ש'לא מספיק מה שהנאצים עשו להם עכשיו גם היהודים עושים את זה'. אמא שלי הזמינה אותה לשבת והגישה לה מיץ ועוגיות. השכנה המשיכה לדבר ולבכות אבל אני כבר לא זוכרת מה היא עוד אמרה. בצהריים עלו הלהבות, והאש המשיכה לבעור עוד כשעה. למחרת התקרבתי למקום, כמו כולם, וראיתי קירות שרופים ומפוחיים ואבנים אפורות פזורות על דשא שחור. זהו. חוץ מזה כלום. (אחרי כמה חודשים חזרו בני המשפחה ושוכנו בבית קטן שהיה מיועד לעובדי ציבור. אחרי שנה נבנה הבית שלהם מחדש גדול יותר ויפה יותר. אחרי 6 שנים הם היגרו לקנדה). אלא שבניגוד לשריפה הזאת הכבאים בעירו של מונטאג שורפים כל בית שיש בו ספרים. ולמה? לא ברור אם זה בגלל שהשלטון מפחד מהשכלה או שצריך לשמור על מקום עבודם של הכבאים? גם המלחמה שמתרחשת ברקע לא ברורה. האם האוייב הוא הצדיק בסיפור? מי הוא בכלל? ריי ברדבורי כותב ספר על פחד מאובדן ההשכלה. כשהטלוויזיה החלה לשדר לא חסרו טענות שעכשיו אנשים כבר לא יקראו וכיוצא בזה. את הפחד הזה שיקף גם דוד בן גוריון, אז ראש הממשלה, שאסר על כניסת הטלוויזיה בצבע. היום כבר אפשר לצחוק על כל הנושא. השאלה היא רק אם השלטון הדמוקרטי באמת נותן חופש לאנשים? האם השכלה באמת נותנת חופש לאנשים? כבר שמעתי אנשים אומרים שנותנים לעבריינים עונשים קלים מדי וככה יוצא שאזרחים תמימים מפחדים לצאת לרחוב. אז היכן באמת צריך לשים את הגבול בין החופש לעונש? אני מקווה שברור לכולם שאני בעד ספרים, מאוד בעד, מכל הסוגים. אלא שלמרות הכל אני חושבת שבסופו של דבר קהלת צדק "הבל הבלים הכל הבל". ו"אין חדש תחת השמש".

העם היהודי, רדוף האסונות והנדודים, זכה ככל הנראה למחלה יחודית לו: פרנויה יהודית. וודי אלן הרוויח מהמחלה הזאת המון כסף, והיו עוד כמה סופרים ותסריטאים שידעו איך ליצור ממנה כסף. שלום אוסלנדר הוא אחד מהם. סופר שמשתמש בלי בושה בשואה ובאנה פרנק כדי ליצור קומדיה. על כריכת הספר מצוטטת ביקורתו של סמי מיכאל: "היצירה היהודית האמיצה ביותר שקראתי ב-50 השנים האחרונות. אוסלנדר מחזיר עדר שלם של פרות קדושות אל הרפת". ובכן, אני חושבת שאוסלנדר לא מחזיר כלום. אוסלנדר אוסף כל מיני צרות, של יהודים ושל בני אדם בכלל, מדביק אותם על יהודי אחד פרנואידי להפליא, ואיכשהו יוצאת לו סאטירה די מעניינת, כי ככה זה כשאוספים את כל הקלישאות של העולם. הבעיה היא שברגע שמתחילים לחייך הסופר ממשיך את הנושא עם תיאור של מצבים מגעילים - מצבים מהסוג של אדם סנדלר וסשה ברוך כהן, ובשבילי זה היה יותר מדי. מי שאוהב את הסגנון הזה - מוזמן לקרוא, לשאר כדי לוותר.

כמעט לכל אחד מאיתנו התחשק יותר מפעם אחת לרצוח מישהו. זאת יכלה להיות מחשבה של רגע או מחשבה ארוכה יותר, אבל בפועל כמעט אף אחד מאיתנו לא יוצא באמת לרצוח. למה? אולי בגלל אמונה בטוב או בהשגחה של אלוהים, אולי בגלל הפחד מהחוק, ואולי בגלל משהו אחר. אבל מתברר שבאנגליה של המאה ה - 18 רצח לא היה דבר נדיר. במקום שבו החוק היה תמיד לטובת החזקים - החלשים פעלו בסתר לטובתם. ובין החלשים היו גם נשים שהעדיפו לרצוח עם רעל, בעיקר את הבעלים שלהן, ששתו לשוכרה ובזבזו את כל הכסף שלהם על פילגשים. נלה היא רוקחת ב 1791. מקצוע שלמדה מאמא שלה. פעם היא רקחה רק תרופות, אבל אחרי שנפגעה מגבר התחילה לרקוח בעיקר רעלים. היא אירגנה לעצמה חנות קטנה עם מסתור. ושמה עבר מפה לאוזן בין הנשים. קרוליין הגיעה לבדה לאנגליה, אחרי שגילתה שבעלה בוגד בה. 10 שנים קודם היא סיימה לימודי היסטוריה לתואר ראשון, אבל אז החליטו היא ובעלה שבמקום להמשיך ללמוד היסטוריה, עדיף שתעבוד בעבודה נוחה וטובה. באנגליה היא יוצאת עם קבוצה ומדריך לסיור של חיפושים על גדות התמזה. היא מוצאת בקבוק קטן עם חריטה של דוב עליו, וכאן מתעוררת בה שוב הסקרנות להיסטוריה והיא מתחילה לחקור. גם את העבר של הרוקחת המסתורית וגם את חייה שלה, שהיו אמנם נוחים אבל משעממים. הספר מאיר נקודה אפלה ומעניינת בחיי האנגלים. הוא אמנם מספר לנו רק על עבודתה וחייה של רוקחת אחת, אבל בהתחשב בעובדה שרוב האנגלים הכירו את הצמחייה המקומית, ואת הרעלים שיכלו להפיק מצמחים אלה, בטח היו עוד 'רוקחות' שכאלה.

"קראת את זה"? האחיינית שלי הושיטה מולי ספרון רזה וקטן. הסתכלתי. "לא" עניתי לה. "את חייבת לקרוא" היא ענתה. "טוב, אקח אותו הביתה" עניתי. "לא. אותו אני לא מוציאה מהבית"! ככה, בשניה אחת, נעלמו להן 24 שנים של נדיבות ונתינה, של כל דבר, כמעט לכל דיכפין. "אתם פה עד הערב", היא המשיכה, "יש לך זמן". וככה יצא שבמקום להתעדכן ברכילות המשפחתית או סתם להביע דעות על הנעשה בארץ ישבתי בצד וקראתי את הספרון הזה, שהוא מסמך מזעזע על התגלגלותו של הרוע. כשהבנתי אחרי הקריאה שהספר הזה יצא לאור עוד ב- 1939 נדהמתי. כי אם זו דרכו של עולם, ובעיקר של בני אדם, לא לעשות דבר כשהרוע משתולל ברחובות, בשביל מה אנחנו בכלל צריכים לחיות? איזה טוב אפשר למצוא בחיים שלנו? ויותר מכך, מתי באמת אנחנו צריכים להתערב כשאנחנו נתקלים בעוול שנעשה למישהו אחר? אני מכירה מקרים שאדם מסויים ניסה לעזור ולבסוף חטף את "האש" בעצמו (ופתאום חשבתי שלאחרונה יש גם מי שחוטף אש אמיתית של ירי) ובכלל, האם לגשת לאדם השוכב בצד הדרך? אולי הוא צריך עזרה ואולי הוא סתם שיכור או מסומם שעדיף להתרחק ממנו. ניסיתם פעם לטלפן למשטרה כשראיתם אדם כזה? הם בכלל לא מגיעים. הייתי עדה פעם לאדם שהתעלף בתחנת אוטובוס. אדם אחר טילפן להזמין אמבולנס. כמה שאלות וכמה טירטורים הוא היה צריך לעבור עד שהאמינו לו ושלחו אמבולנס. אז אלוהים יקר שלי, אולי במקום "חכמת ההמונים" תן רק תבונה לבני האדם הקטנים. שיוכלו להושיט עזרה כשצריך.

כשקניתי את הספר הזה חשבתי שאהנה מספר משעשע על מסע של חתול או מחשבות של חתול, אבל בפועל קראתי ספר סתמי על חייהם של אנשים שונים. ננה הוא חתול שסטורו אסף מהרחוב, הם חייים יפה בייחד, אבל ברגע מסויים סטורו יוצא לדרך כדי לחפש לננה בית חדש. אז יש לנו כאן את תיאורי הנוף דרך עיניו של החתול, אבל הרבה יותר מזה יש תיאורי חיים של חברים של סטורו, בשילוב קורות חייו של סטורו עצמו. הבעיה היא שהחיים האלה רגילים לגמרי, וניסיון לספר על בריחת ילדים מטיול כדי לבקר חתול או על מתח בייחסים בין בני זוג, חבריו של סטורו, לא הופך את הספר למעניין יותר. חיי היום יום משעממים כמעט אצל כולם, ואין טעם לקרוא על חיים כאלה בספר. גם הניסיון לסחוט בסוף קצת דמעות בגלל מחלתו הסופנית של סטורו די פאטתי. אני מרגישה עכשיו שאני משעממת את עצמי עם כתיבת הביקורת הזאת, אבל לפני סיום חייבת לציין את התרגום המעולה מיפנית של אירית ויינברג. אני אמנם מבינה ביפנית בדיוק שלוש מילים, אבל יש בספר קטעים שברור לי שהיו צריכים עבודת תרגום טובה. וזה נעשה בהצלחה. עם סייג אחד: לי ידוע שבלוויות יפניות לובשים לבן אבל כאן משום מה האבלים לובשים שחור. האם אני טועה או שיש כאן ניסיון להתאים את הצבע למערב? אשמח לתשובות בנושא.