אני אתן למאיר קרדיט על זה: הוא קליל, והוא משתמש במוטיבים חוזרים בצורה חמודה מאד. חוץ מזה הוא ממש לא עושה עליי רושם. לא עם השוויץ שהוא עושה עם השפה העשירה, לא עם האלמנטים הסוריאליסטים דוגמת סבא שנושא על גבו את הסבתא לאורך קילומטרים. אנשים אמרו לי שהם קראו את זה וזה הצחיק אותם. באמת? מה כל כך שנון פה? מה מצחיק? אני אפילו לא אשאל מה יפה או מרגש כי מאיזשהו שלב בקריאה את דרישות הסף האלה הורדתי לחלוטין. גם החלק הרומנטי של הסיפור לא גרם ללב שלי להחסיר אפילו פעימה אחת. ומה, לעזאזל, נסגר עם כל תיאורי המין הדוחים האלה? כנראה שאני לא ליברלית מספיק כדי לא להיגעל כשהגיבור מתאר איך הפטמות של הבת שלו "עוקצות את אריג החולצה". נקודה אחת משמעותית למחשבה שהספר הזה העלה אצלי היא שגברים רגשניים כמו הגיבור מעוררים בי סלידה. ואם אני רוצה להיות הוגנת עם הגברים בחיים שלי ולתת להם את החירות להיות מי שהם ולהרגיש באיזו עוצמה שירצו, ואני רוצה, אני צריכה להבין למה זה כל כך מפריע לי. אז על זה תודה, מאיר. אבל בגלל כל היתר, בוא ניפרד כידידים. תוספת מאוחרת, במצברוח סלחני יותר: אני מוצאת שכמה מהביטויים של שלו נשארו איתי וצצים לי במחשבות מפעם לפעם. כנראה שבכל זאת יש בו משהו.

אני מאד אוהבת ספרים אנטי-מלחמתיים, הכי בעולם, אבל זה לא מה שהכי תפס את תשומת הלב שלי בספר הזה. אני בדרך כלל נקשרת אל ספרים מהמקום של הרגשות שהם עוררו בי או רעיונות שהם תרמו לי, זה מה שנשאר איתי, ולא הדמויות והאירועים שבחלוף הזמן הופכים להיות מטושטשים ובצדק כי הם רק כלי עזר. אבל לא בספר הזה. ב'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן, שיש לו את הפגמים שלו, התלהבתי מאד כי הרגשתי שהדמות של אברם מגובשת ושהיא נשארת איתי גם אחרי סיום הקריאה. עם ג'וני קרה לי אותו הדבר, רק בעוצמה גדולה הרבה יותר. כי מג'וני, שלא כמו מאברם, אני לא מסתייגת. אני אוהבת אותו באמת ובתמים. ואני מרגישה שנקשרתי אליו ושהוא הפך להיות משהו שטבוע בי. מין ג'וני פנימי כזה שמסתובב איתי. וזה חזק הרבה יותר מכל הפסקאות האנטי מלחמתיות (הבאמת יפות) של דלטון טרמבו. אז זה מה שאני לוקחת מהספר הזה.

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו. אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו. אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות. **תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה': "האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

***ספוילרים לפניך*** . . . במספר ביקורות כאן נכתב שהספר מגולל אירועים לא ברורים ושהסיפור לא מתכנס לכדי משהו שלם (או במילים אחרות: שלספר אין פואנטה), אבל אני מאד לא מסכימה עם זה. להלן הפרשנות שלי: כשהבנות של לדה מתבגרות ועוזבות את הקן היא מוטלת אל תוך מסע רגשי שבו היא נפנית להעריך את הבחירות שעשתה: הבחירה לנטוש את בנותיה לשלוש שנים בהיותן פעוטות, והבחירה לחזור ולהתמסר לתפקיד האם. המסע הזה מתווך על ידי ההתבוננות שלה בנינה, אם צעירה שהיא רואה יום יום בחוף הים יחד עם ביתה הפעוטה. אבל ההתבוננות הזו לא נשארת פסיבית. מבלי שתבין למה, לדה גונבת את הבובה האהובה של הפעוטה. המעשה הזה מכניס את הפעוטה למצב משברי, ולפיכך גם את אימה נינה. האידיליה שהשתיים הפגינו יחד על החוף מתנפצת. עכשיו כשהיא נאלצת להתמודד עם פעוטה שלא מפסיקה לבכות, ושממש הופכת חולה מרוב אבל על הבובה שאבדה, נינה מובלת לקצה גבול היכולת שלה – תשושה לחלוטין מהאימהות התובענית, בדיוק כמו שלדה הייתה לפני שנים, כשבחרה לנטוש את הבנות שלה. היא נקרעת בין הרצון לממש את תשוקותיה האישיות לבין הרצון לשמור על התא המשפחתי. במצבה החדש, נינה פונה אל לדה שתדריך אותה, כמעין דמות אם. בנקודה הזו, איך שאני רואה את זה, לדה צריכה לקבל החלטה שדומה במהותה להחלטה שקיבלה לפני שנים: להתמסר לתפקיד האם, או להגשים תשוקות אנוכיות. אם נינה תבחר במימוש תשוקותיה על פני התא המשפחתי, לדה תקבל אישור לכך שהיא עצמה פעלה נכון לפני שנים, שאין בה דופי, ונטל האשמה יוסר ממנה. אולם המצב של השתיים לא זהה. לדה לא אהבה עוד את בעלה כשעזבה, ואילו נינה אוהבת את בעלה. חשוב מכך, לדה ידעה שהיא יכולה לנטוש את המשפחה שלה מבלי שיהיו לכך השלכות חמורות, ואילו נינה תעמוד במצב של סכנה ממשית לחייה. כך שאם לדה תוביל את נינה לבחור באפשרות הזו, הרי שבחרה להגשים את התשוקות האנוכיות שלה עצמה. כשלדה חושפת בפני נינה שזו הייתה היא שגנבה את הבובה של הפעוטה, היא עושה מעשה של הקרבה עצמית – היא יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם הזעם שהגילוי הזה יעורר, היא יודעת שנינה לא תראה בה יותר דמות אם אלא מפלצת. ואילו דווקא המעשה הזה הוא ההתמסרות לתפקיד האם, כי בכך שהיא מגלה לנינה שהיא זו שגנבה את הבובה היא למעשה חושפת את המניפולציה ומניאה את נינה מלקבל החלטה פזיזה כתגובה לעומס הנפשי שהמניפולציה הזו הביאה עמה. הבחירה הזו משאירה את לדה לבדה במערכה מול רגשי האשמה – אין אישה אחרת שנוטשת את ילדיה ושבמעשיה לדה יכולה להתנחם ולהרגיש שהיא לא היחידה. הלבדות הזו מרגישה בדיוק כמו דקירת הסיכה שנינה נועצת בלדה לפני שהיא עוזבת בכעס. אבל כמו דקירת הסיכה, הכאב הזה דוהה ונעלם. בכך שעמדה פעם נוספת במבחן ובחרה להתמסר לתפקיד האם, לדה משלימה עם עברה ונרפאת מרגשי האשמה.

אי אפשר להגיע לספר כמו אנה קארנינה בלי ציפיות. היו לי הרבה מהן: ציפיתי שהספר יהיה מיושן וטרחני, שכל השמות הרוסיים האלה יעשו לי בלאגן בראש, שאנה תהיה איזו דמות מוערצת עד חוסר אמינות, שיהיה קשה לצלוח את כל 1,041 העמודים של שני הכרכים של הספר הזה. מלבד האחרונה, כל ציפיותיי התבדו. מדהים כמה שהתובנות של טולסטוי על בני אדם הן יפות ורלוונטיות גם בימינו, וכמה שהוא לא מרחם על הדמויות שלו ומציג אותן באור הכי אמיתי, גם אם הוא לא הכי מחמיא. אנה היא דרמה קווין שכל ההשפעה האדירה שלה על הבריות נובעת מהמראה משובב הנפש שלה (מה שמאד אמין וקורה בחברה שלנו כל הזמן), הגבר שהיא מתאהבת בו עד טירוף הוא חתיך ומפוצץ טסטוסטרון אבל לא הרבה יותר מזה, ולווין עם הרעיונות הנעלים שלו לא מצליח להעלות את החיים שלו לדרגה אצילית באמת (הוא בכל זאת לא מוכן לוותר על חיי הנוחות שלו למרות שהוא מבין שמשהו בצורת החיים הזו, במעמד הזה שלו כשיש פער בין מעמדות, הוא לא צודק). היה לי קצת קשה לקרוא את הספר כי הוא עתיר פרטים, לפעמים גם על ציד או עבודה בשדה - שכצפוי לא כל כך מדברים אלי, אבל כן הרגשתי שאני מאמצת את שריר הדימיון שלי בשביל מטרה טובה, שמבחינת טולסטוי לא היה אף פרט שאפשר היה לוותר עליו.

מאכזב. הגילוי של הרוצח ממש לא היה מפתיע. אמנם בתיה גור דאגה לזרוק את הקורא בהמון כיוונים שונים כדי לעמעם את הבחירה הבנאלית שלה, אבל לא היה פה שום תחכום מבחינת המתח ופתרון התעלומה. חוץ מזה, ההתנסחות מעצבנת נורא. לפחות יש איזשהו ערך מוסף בתיאור של הבעייתיות בחברה הקיבוצית.