עברו לא מעט עמודים עד שהצלחתי להתחבר לצורת הכתיבה, ומרגע זה הכול היה נהדר.
ניו יורק ב-1845, לא ממש העיר שמשתקפת לנו דרך מסכי הטלוויזיה (או לחלקכם גם "על אמת" :-)). מלחמות דת ומלחמות מוצא, רציחות וכח משטרה שהוקם ממש באותה השנה.
מסקרן ומקיף, אחרי חבלי הלידה גם אתם כבר תרגישו ממש בתוך העלילה. אהבתי.

סיימתי את הספר הזה אתמול עם תחושת הלם קלה.
הציניות ,הבדידות והסוריאליזם יחד עם הומור רוסי במיטבו גורמים לספר הקטן הזה להיכנס ללב שלך ולא לצאת .

ויקטור מתפרנס מכתיבת הספדים לאנשים חיים. אבל איכשנו כל אחד שהם כותב עליו מוצא את מותו לא בנסיבות טבעיות.
למישה יש פינגווין .ומכאן הכל הולך ומסתבך לסיפור רגיש ונוגע, על בדידות ומאפיה , הקשר בין הון ושלטון ואיך התקשורת תמיד אשמה.

מומלץ מאוד !

ואיפה הג'וקים? ואיפה הזבובים? ואיפה העכברושים? ושאר קרובי משפחתם. יש בעלי חיים רבים שנהנים מאוד מאפלה ורקבובית, זו משרה עליהם נעימות שעוזרת להם להתרבות ללא שליטה ובקרה. אבל בספר הזה הם אינם, כאילו בסוף העולם נשארים רק בני האדם.
קניתי את הספר הזה אחרי שקראתי את כל ההמלצות שהוא קיבל, אבל התאכזבתי. קודם כל כי יש הרגשה שמדובר בתסריט לסרט, כי כל התיאורים הם של מקומות או מעשים, עם דיאלוגים מעטים שלא מובילים לשום דבר, כמו גם הספר. ולאחר מכן ניכר שחזון אחרית הימים שבספר בנוי עפ"י תת התרבות של החיים בארצות הברית. כנופיות מרובות נשק שמסתובבות בשממה, ובודדים שנעים עם עגלת סופרמרקט. וכולם מחפשים רק מזון כדי לשרוד, ושמיכות כדי להתחמם, כי החברה מתייחסת אליהם בניכור וקור.
מיליארד סינים, ושאר תושבי המזרח הרחוק, יכולים להדגים בפניכם שכדי לשרוד אפשר לאכול תיקנים, ושאר רמסים, ולא חייבים לאכול אחד את השני, גם מפני ש"הבייחד" עושה לפעמים טוב לבני האדם. לפני שנתיים בערך ראיתי סרט על שבט בצפון הודו שבשעות מצוקה, בעיקר בחורף, ניזון מחולדות צלויות. אבל הספר הזה הוא חד גוני ומתבסס רק על דימיון של עזובה עירונית (למעט כמה פטריות כמהין ותפוחים רקובים שנמצאו במטע) וזה בשלב מסויים משעמם מאוד. (אז הוא מצא עוד כמה קופסאות שימורים. יופי). חשבתי אפילו לדלג בדרך, תרתי משמע, על כמה קטעים, אבל כנראה שיום כיפור מנע ממני זאת. מין עינוי אישי שכזה, במקום הצום.