6:30 בבוקר יום שבת. הים המדהים היה מולי, האיש שלצידי היה רגוע ושליו, ומורקמי רקם לי סיפורים ועוד סיפורים ועלילה מסובכת אחת שאי אפשר להתנתק ממנה גם כשיוצאים לחופש. ברגע המסוים הזה חשבתי לעצמי שאין שום דבר אחר שיכול להסב לי עונג יותר גדול מלהיות באותו רגע נתון. האובך היה בעיצומו כיאה לחודש מרץ, היו הרבה יותר מ 51 גוונים של אפור בשמים בסוף השבוע הנוכחי ולמען האמת קבלתי אותו באהבה למרות שאפור הוא לא הצבע האהוב עלי... כשקוראים את מורקמי מרגישים סוג של אפור חיובי באוויר, וגם סוג של תהייה מלנכולית בלתי מוסברת שפושטת באיברים בניחוש מה הקטע המוזר הבא שיקרה בסיפור. אותי הוא מרתק, מבחינתי הוא גאון! ולעלילה ......וונטנבה סטודנט צעיר קושר את ליבו ונפשו לנערה קסומה בשם נאוקו. את החיבור ביניהם עושה חברו הטוב של וונטנבה ובן זוגה של נאוקו. כשהוא התאבד במותו זה כאילו השאיר צוואה בלתי כתובה לוונטנבה לשמור על חברתו לעד. הוא שמר עליה אכן עד כלות, ואהבתם המיוחדת בערה שנה שלמה לפני שכל מיני תפניות לכאן ולכאן שינו את מפת אהבתם. עדיף לא לגלות לאן פנתה אהבתם כדי לא לעשות ספולייר רק אומר שהספר הוא אודות יחסים,ואנשים מאוד מאוד בודדים "שהלבד" שלהם מתוך בחירה אמיתית לתקן את נפשם נגע בי כל כך עד כדי עצבות. אחרי כמה ספרים של מורקמי. אני כנראה כבר לא אראה את היפנים כאנשים מאופקים בענייני אהבה אלא בדיוק ההפך. בכל מקרה הם וצורת החשיבה מרתקים בעיני. הספר מלווה בתאורי סקס משמימים, באהבה שמרקיעה לשחקים, מוסיקה טובה ובמיוחד השיר "יער נורווגי" של הביטלס שעל שמו הספר. השיר דרך אגב מספר על אהבה קלילה ובלתי מחייבת ובעיקר על געגועים לאהבה שהייתה ואיננה. הספר מלא בתיאורים של חברה צעירים מלאי הורמונים ודרכם בהתנסויות עם בני המין השני ובשביל האיזון את כל הספר מלווים תיאורי טבע נפלאים והרבה "שקט" יפני . ולמסרים שלו בספר שאפשר לראות בין השורות: למורקמי יש בספרים קטעים מרתקים ששם הוא מנסה להעביר מסרים כמו כן גם בספר הנוכחי . על כך שהוא בונה עולם קטן בתוך העולם הגדול. בכל ספר הוא קורא לזה אחרת .בספר הזה זה סוג של בית חולים .ובעולם הקטן הזה אנשים לא צריכים להוכיח לאף אחד שום דבר, הם פשוט צריכים להיות. הם מקשיבים אחד לשני נטולי יומרות ומדברים בשקט כי הרי אף אחד לא צריך להכיל אף אחד אחר חוץ מעצמו. אף אחד לא צריך להתבלט או להיות חכם או גבה לב. פשוט נתינה מאהבה בלי רצון לקבל תמורה אלא אם כן זה מאהבה גרידא. המטרה בגדול בעולם הקטן הוא ללמוד לחיות עם המופרעויות של כל אחד ולא להיפטר מהן. לכל אחד יש יכולת שבה הוא מלמד את האחר...וכך מתחלקים במשאב הזה שנקרא "ידע" אחד עם השני. כולם יוצאים מורווחים. אין טלווזיות או טלפונים אבל יש בשפע ידע כתוב שנמצא בסיפריה ואפשר לגשת אליו. הרופאים לומדים מהמטופלים וההפך. שמעתי על הרעיון הנפלא הזה פעם ראשונה בירושלים. זה נקרא "בנק זמן". כל הורה תורם זמן וידע בתחום שהוא מבין וכך מעבר לזמן הלימודים התלמידים בבית ספר רוכשים ידע בתחומים רלוונטים מההורים. הספר נפלא,קראתי בשקיקה ולמי שעדיין מהסס אני מקווה שהביקורת תעזור להחליט אם להמר על הגאון הזה שהציב מבחינתי רף כל כך גבוה שייקח זמן עד שאמצא עוד סופר שכותב כל כך מושלם לטעמי.

ישבתי ברכבת התחתית באחד הפרברים וקראתי עיתון בדרכי לסדני, מתי שהוא העיניים התערפלו לי ובקושי ראיתי. חשבתי שאולי אם אפקח את העיניים במקסימום שלהם אראה טוב שוב. אך התבדיתי. ירדתי מהרכבת כשאני מחשבת את הדרך וכמה מדרגות או מעברי חצייה נשארו לי להגיע. כמעט ולא הצלחתי לראות ואז סוף סוף כשהגעתי כבר קרוב לאכסניה ששם גרתי כבר זחלתי על ארבע על המדרכה ממששת את המעקה. ( מחזה סוריאליסטי לכל הדעות ) בפתח הדלת עזרו לי להגיע לחדר ולמיטה. זו הייתה מלריה וההתקפה חזרה עוד כמה וכמה פעמים לפני שכמה כדורים מרופא יהודי עזרו לחסל אותה לעולמי עד... ****************************************** אני תוהה כמה לספר לכם על הספר ומהספר, אני תוהה כמה מכם ייקחו את הספר ליד ולא יקראו את התקציר? אז אספר קצת ברשותכם: גבר בן 38 חיכה לרמזור שהתחלף , פתאום גילה שאינו רואה. הוא יצא מהמכונית והיה חסר כל כיוון ובעיקר פחד נורא תקף אותו. אפשר לדמיין מה כל אחד מאתנו היה עושה במצב כזה? הדבר הראשון והברור מאליו הוא לצעוק אני עיוור, אני לא רואה ,תעזרו לי. כמה מאיתנו היו עוזרים? כמה מאיתנו היו מפחדים לעזור? כשהייתי ברכבת והעיניים התערפלו ראיתי אמא אחת מרחיקה את הילדים ממני כי באמת למסתכל מהצד נראיתי כאילו משהו לא טוב עובר עלי, היא פחדה שמה שיש לי מדבק. אבל מה שהיה לי הוא בעיקר פחד גדול על הפרצוף. בין כל הכאוס "שומרוני טוב" בא לעזור והסיע את העיוור לביתו, הכניס אותו לבית, סגר את הדלת והלך. השאלות שרצות לי בראש כמה אנחנו מסוגלים לבקש כשאנחנו חסרי אונים? כמה נסמוך על אנשים שאנו לא מכירים? העיוור הסתובב בבית שבר אגרטל וישב בפחד גדול עד שאשתו הגיעה לבית. כשרצו לנסוע לרופא לא מצאו את הרכב! האם יתכן שהעיוור סמך על "השומרוני הטוב" שבמקרה לא היה טוב בכלל? במקרה הזה ובעוד הרבה מקרים אין לנו ברירה אלא לסמוך אחד על השני. זו התחלת הספר והיא הרבה יותר טובה מהמשך הספר או מהאמצע של הספר כי אז האמת מכה בנו שלב אחרי שלב, לא סיפרתי על המגפה, ההידבקויות, ההסגר שבו מאבדים צלם אנוש או הלובן החלבי שמכסה את העיניים בדקה תמימה אחת והעולם שהיה לנו איננו עוד. רק השרדות מטורפת אחרי צלם אנוש של עצמנו. תודות ל pLUP ולמחשבות שדרבנו אותי להמשיך גם כשלא ראיתי "אור בקצה המנהרה" . הספר הוא כבד כל כך ונטול קרניים של חיוניות ודיכא אותי. מכירים את ההרגשה של לאות החיים שלעיתים רובצת על הכתפיים. ובכן כזה היה הספר לכל אורכו. הרגשה של צורך בניעור טוב כדי להשליך סוג של חלום בהלהות, חושך או מחשבה רעה . למזלי הטוב הספר השתפר פלאים בדפים האחרונים, אז יש לאן לשאוף. בסוף הספר הייתה אמירה חשובה אחת " אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, אנחנו עיוורים שרואים, כן עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים." המסר הוא פשוט לנסות לראות את האחר, אנחנו לא פה לבד בעולם, אנחנו שותפים ליצירה האלוהית הזו שהיא של כולנו. אני יודעת שהרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא גדול יותר מהרצון לתת ,לשתף , לחלק..... אני יודעת שאני אעשה מאמץ להשתפר. ואתם? ו...ציטוט נפלא מהספר "כי הספרים שבעולם, כולם יחד, הם אינסופיים כמו היקום, כך אומרים."

הגיבור שלנו כך מספר, קורא רק ספרים משומשים. משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה הוא לועס וקורא. רוב הזמן הוא תמיד אורח לעצמו חברה. טוען שכדי למלא חדר מספיק מכשיר קפה על האש. זו הדרך שלו לומר לנו שהוא בסדר עם "הלבד" שלו. ולפעמים עולים בו זיכרונות. נזכר בביתו בטורינו עיר של חיילי שחמט שקמים נגד כל האחרים על הלוח. הוא הגיע לארגנטינה כמו שבעת מיליון המהגרים שהגיעו מאיטליה לשם. יום אחד כשטייל על הר גבוהה התאהב בדבורה נערה יהודייה והלך אחריה כעיוור ולבסוף מה שנשאר לו ממנה היה כאב גדול. כי ככה זה מלחמות או שהן בלב או על הקרקע. אחרי דבורה הוא ברח רחוק כדי לשכוח את הכאב.למזלו הייתה לו תעודת זהות נכונה בכיס ושוב המוות החטיא אותו. הספר הוא רומן על תשוקה גדולה לחיים שמתהפכים עליך בשניות ועל איך החיים זורמים כמו אוקיאנוס אטלנטי בלתי צפוי. בעבר נלחם נגד דיקטטורה בארגנטינה נפגע ונפצע. היה מעורב ברצח נקמה ואחר כך ברח לקצה השני של הארץ כדי להתחבא ולעכב את המוות. הוא ידע והכיר את בדידות העצים והאדם. ידע שהעץ מקשיב לשביטים, לכוכבים, לנחילים ושומע את הסערות על השמש. תיאר את העץ כאדם. שאים מגיע מהמשתלה להיקלט לקרקע לא מוכרת הוא נבוך כמו נער מן הכפר ביומו הראשון בבית חרושת. הטבע והגנים היו חלק ממנו כי ידע להקשיב לאדמה ולפיכך היה גנן לפרנסתו. הכיר את רגבי האדמה ופוריותה. ידע בידיו לטפל בגן כמו באישה. המטאפורות כפי שאתם בוודאי כבר מבינים מושלמות כמו ניגון שיר. בערב בבדידותו כשהשמש נטתה לשקוע היה מוריק את עמל היום ביין טוב מול הפסטה, האורגנו והעגבניות הסחוטות. כשאכל לבד מול ספר רוסי והיה שקוע בטעמים של החיים וצייר לנו מחשבותיו עלתה בו תובנה יפה לגבי ספרים: "זה מה שספרים צריכים לעשות, לשאת את אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגרמים של הנייר על חוליותיו". התרגום מאיטלקית והתובנות מושלמים וכל כך יפים לטעמי. כשלילה לכדה אותו במבטה במסעדת הפועלים קורא ספר חשקה בו. בערב מצא את המספר טלפון שלה בתוך ספר ורץ להתקשר. והנה הדרך שלו לומר שאם הוא עושה את הדבר הנכון בחיים הם מעיפים אותו למעלה: "הגוף מציית ומציית לכל מה שאני מעמיס עליו. אבל אחרי שעשיתי מה שנכון לעשות הוא שולח אותי לתפוס רוח. גורר אותי בעליזות אל ריק".ואז כשניפגש עם לילה הוא הרגיש את הנפוליטני שבו שרוצה לגרום לה לצחוק.ותאורי האהבה ביניהם משובבים נפש. יש ספרים מיוחדים כמו זה שלופתים אותי חזק לא בגלל העלילה אלה הפיוט של השפה שנקראת כמו שיר. הציטוטים פה הם בכל עמוד ובכל דף. (ניסיתי לרכז כמה בין השורות) לא תמיד מבינים את ההקשר או המטאפורה שארי דה לוקה ביקש לומר. אז קוראים שוב ושוב עד שהמילים מסתדרות לתבניות שמניחות את הדעת ואז ההתפעמות ממהרת לבוא והיופי נגלה לעיני. אם הייתי יכולה לתת כוכבים על הפיוט לדה לוקה הם היו מכסים שמים. אך העלילה בכנות פושרת למדי למי שאין לו סיבה וזמן לקרוא מילים מפייטות. יש משהו בכתיבה של דה לוקה האיטלקי שמזכיר עולם ישן. הצורה שהוא מדבר על הטבע והאדמה זה מבט של זקני השבט שלנו בעולם. כמו מסורות ישנות שלא הולכות לאיבוד בבליל הזמן. כמו הנשים ביון לבושות שמלות שחורות כשאנחנו נוסעים לבקר בכרתים או הטרסות והכרמים באיטליה והמזקקות הביתיות. זה עולם ישן והיזכרות בו יום אחד תיעלם מפי זקני השבט ויישארו לנו רק ספרים לקרוא על כך כמו זה ולהתרפק. אז הנה סופר ואדם כלבבי שגם חושב שספרים יכולים להזיז אנשים ויש במשפט הרבה שמשותף פה לאנשים שהם אוהבי ספרים מושבעים. "אני נוטל את הספר שנשאר ללא ניע בקיפול, אני חוזר אל אופן הליכתו של מספר אחר, אל נשימתו. אם גם אני אחר, זה משום שספרים, יותר משנים וממסעות, מזיזים את בני האדם.

בגיל 16 לקחתי 4 אוטובוסים מהקיבוץ רק כדי להגיע לדיזנגוף כדי למצוא מגזין שאהבתי בשם "MAD" .דיזנגוף היה העולם הגדול בשבילי לפני שגיליתי אותו באמת.פעם כשהכל היה פשוט ולא בלחיצת אצבע , היינו מתאמצים יותר כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים והתוצאה הייתה ממלאה אותנו בשמחה גדולה!הספר הוא על געגועים מפי איציק שחופר בזיכרונות של חייו וכל תחנה ,וכל רחוב מזכיר לו איך הפך למי שהוא כיום!כתב,שדרן,מבקר,סופר,מחזאי.... הספר הוא התרפקות נוסטלגית בכל חמשת הסיפורים המובאים: הקטע שאהבתי מתוך הספר שימחיש את הגעגוע המדובר: "ללכת.כל הזמן.מהר לא לעצור.לא לתת למכשולים עבירים כמו מדרגות,מעלה דרך או מרצפות פגומות להאט את הליכתך. ללכת.כמו לנשום.כמו לחשוב.כמו להבין. הליכה,במובן המעשי והמטאפורי,היא מסלול חיים. חיים מותני תנועה.אף אחד עוד לא מת בהליכה.ואולי כן? החיים הם המתח שבין הנע לעומד,בין המקרי לקבוע,בין הסתמי למשמעותי,בין הנשאף למזדמן,בין המובן לסתום,בין מה שהיה למה שהווה ובין הזמני לנצחי.החיים הם סיפורים.אשכולות של סיפורים.צריך רק ללכת להיתקל בהם,ממול,באיזכורים או בזיכרונות,לקטוף. אסור להחמיץ אותם.ולכן יש ללכת ללכת." הספר הוא לא ספר קל או קליל למי שאוהב התפלספות צינית על החיים יהנה,אני אהבתי.. תודה לאלון שהמליץ,גם החיפוש הממושך אחרי הספר הביא אותי להרפתקאה בפני עצמה..

ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה. אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה. החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון. האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים. ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

אני זוכרת בגיל 14 היה מעיל רוח כחול טורקיז בחלון ראווה באחת החנויות ליד הבית. התאוותי אליו וחשבתי לטקס לעצמי עצה איך לרכוש אותו בעצמי. לבסוף עבדתי קשה ורכשתי אותו. המתיקות הזו של מטרה קטנה ככל שתהיה ומשמעותית או שטותית היא לב העניין. כי למען האמת בימים עברו לחסוך פרוטה לפרוטה זו הייתה אמת עליונה וחשובה. כל היקום התארגן בהתאם. אפילו הבנקים חילקו קופות של דן חסכן. ההורים "קרעו" את עצמם בעבודה קשה וחסכו גרושים בסלסלה. ילדים אספו פחיות או בקבוקים כדי להרוויח עוד כמה מעות. לעשות את "המכה הבאה" זה היה חלום כמו באמריקה. אך הצמצום הוביל להארה גדולה של יופי פנימי. היה איזה שהוא קולקטיב של הסכמה בשתיקה שכך עושים. וכך עשינו. חיינו וינטג' לא היינו צריכים לרדת לשנקין בשבילו. הספר הזה כולו אידיאלים. אידיאלים לא מזויפים. לא אמני חלטורות אלא אמנים אמתיים שמאמינים בטוהר היצירה שבאה מהלב. יש פה עירוב של אגדות עם שעברו מפה לאוזן ששזורות בין העלילה וכמעט שאינן מורגשות כי היופי בין השורות שורה פה על כל שעל עם כתיבה יוצאת דופן.. השפה מרהיבה שלעיתים היא לא נגישה כי היא מסורבלת וטרחנית. יש פה חמישה סיפורים הם כל כך יפים וכל כך מוזרים. הסוף כמעט תמיד טרגי וחובק מסר לאנושות או תובנות שמזמן לא ראיתי על החיים, הצניעות והדיכוטומיה בין הרע לטוב כל כך חזקה. יש הבדלים מהותיים בין צניעות והסתפקות במועט לבין נהנתנות ומותרות שהורסת את האדם בסופו של יום. הרומנטיקה הזו של פעם באמת הורגת. אפשר למות פה מאהבה בעידן המאה הקודמת ולקדש אידיאלים משמימים. עולם אחר..... הסיבה שנזכרתי בעניין מעיל הרוח שלי הוא הסיפור הראשון של גוגול . סופר רוסי מהמאה ה 19 . שם הסיפור הוא "האדרת". סיפור האדרת הוא סיפורו של אקאקייביץ, אדם צנוע תמים לב, קצת שלומיאלי, עבודתו היא תורתו. מנומס וחרוץ. לא מרים קול ולא מדבר רכיל עם הבריות. לפעמים חבריו לעבודה צחקו עליו. צחקו על הרצינות שבו. על כישוריו הירודים בחברה. וגם כשעלבו בו, לא השיב אפיים. ( הרי בכולנו יש מעט מאקאקייביץ). לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. איש ישר היה.. החורף היה קשה בפטרבורג ומושלג והאדרת שלו הייתה שחוקה כל כך שאפילו המחט לא הייתה יכולה לחדור בבד מבלי להתפורר. החייט לא הסכים להטליא שוב את המעיל וכך מצא עצמו אקאקייביץ טרוד איך ישרוד חורף שלם ללא אדרת חמימה שתכסה את גופו. חבריו לעבודה צחקו עליו בגלל הטלאים הרבים על אדרתו והצורה שהבד איבד כבר מזמן מגמישותו ונתלה עליו , וגם בגלל השלומיאליות. לבסוף החליט להוציא את החיסכון על האדרת כי זה בהחלט מקרה חירום ולשם כך הוא חסך מכל רובל שהרוויח היה מוציא פרוטה ושם למשמרת לימים קשים. הוא היה טומן את הפרוטות בתיבה מיוחדת לשם כך. אחרי שנים רבות צבר 40 רובל. השאלה איך יחסוך עוד 40 רובל לאדרת? ובכן הוא צימצם את הוויתו, כמעט ולא אכל, כמעט ריחף על המדרכה כדי שסוליות נעליו לא ישחקו והוא לא יהיה חייב לבזבז גם על סוליות חדשות לנעליו. קיצץ בארוחות באור וכמעט לא נשם או חי כדי שתהיה לו אדרת. יש פה אמירה לסיפור, ושאלה טובה מה אדם משאיר אחריו במותו ובחייו. סיפור שהוא לא תלוש מהמציאות גם לימינו אלא מחדד אותו!! את הסוף תקראו לבד, הוא לא ניצחון גדול של הגיבור במובן הקלאסי והמוכר אך הוא הפסד הכי גדול שאני יכולה לחשוב עליו שמשתווה לתקופה שלנו. הפסד שלנו כחברה שאנחנו לא תמיד מכילים, לא תמיד מכבדים או רואים את האנשים שאנחנו באים אתם במגע. הסיפורים מספרים סיפור מעבר לסיפור ואנחנו רק צריכים להקשיב. זה הזכיר לי את הסרט ג'וקר על אנשים שקופים. את שאר הסיפורים אתן לכם לקרוא. האמרות בספר ישנות ותופסות עד היום. נניח דוגמא מהספר: " כמה סתומות המהתלות שמהתל בנו הגורל! האם ייפול בחלקנו אי פעם מה שנכספנו אליו? האם נשיג אי פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע ברייתנו? היוצרות יתהפכו תמיד. לפלוני יעניק הגורל סוסים נהדרים מאין כמותם, והוא ידהירם בשוויון נפש ואף לא ישגיח ביופיים, עה שחברו, שהתאווה לסוסים יוקדת בליבו, יאלץ ללכת ברגל ורק יצקצק בלשונו כשעחלוף לידו סוס אביר. " וכו'.... את הספר מצאתי על שולחן נטוש בגדרה באיזה בוקר קסום, אז תודה למי שהמליץ לי לקחת.