ישנם רגעים מועטים בהם תעצומות הנפש שלנו מתבטאות. אהרון קרוב הקצין שיצא מביתו למחרת חופתו לא עשה זאת ממניעים אישיים. הוא הרגיש שהוא עם והתחיל ללכת. הוא הלך למלחמה בשבילי ובשביל כולנו. הוא נפצע אנוש לאחר שהתפוצץ מטען מעל לראשו בעופרת יצוקה. לאורך כל שלבי החלמתו הוא לא איבד את התקוה ואת השמחה. הוא ומשפחתו מלמדים את כולנו שיעור נפלא, מה העם הזה באמת! רחוק מכל המחלוקות הקטנות עם ישראל אחד ומאוחד. הוא רק מתעקש לגלות זאת לעיתים רחוקות לצערי. אבל גם שהדברים לא גלויים וחבויים עדיין הם שם. אנחנו אוהבים אחד את השני, נלחמים אחד בשביל השני ואיכפת לנו אחד מהשני. כך אנחנו באמת מחוץ לכל הקטנוניות והמחלוקות. אנו עם נפלא שיש לו בנים נפלאים המוסרים עצמם כדי שנחיה בארץ היהודים בשלום וללא שום פחד. לאהרון קרוב ולאלה שכמותו מצדיע אני וגאה, גאה ללחום איתם גאה לחיות איתם. ספר שלא ישאיר את עיניכם יבשות...

הם האמינו שהאהבה שלהם יכולה ליצור ניסים... הוא לא נתן לניצוץ לדעוך גם כשהיא לא זכרה... אבל האהבה חזקה מכל עד שלבסוף... זה אנחנו...אנחנו הסיפור...

כמה פעמים ניסו לקנות את המקוריות שלנו? להכניס אותנו למגרות? לקטלג אותנו? ספר קצת מורכב אם כי נראה שנכתב לנוער, כשנסיון החיים לצידך אתה יכול להתפעל מרעיון הספר. לא נראה לי שהיו לי אותן תובנות אם הייתי קורא אותו בגיל צעיר.

כשילד מרגיש אשם... ילדה אחראית נועלת את אחיה בארון נסתר במטרה לחזור אליו מספר שעות לאחר מכן. לאחר שהיא נלקחת עם הוריה אל הלא נודע היא מבינה שהשעות יתארכו לימים... היא לרגע לא שוכחת את אחיה אבל האשמה בוערת בה! היא חייבת לחזור אליו! מה קורה לנו כשאנו חיים באשמה? מה קורה לילדים החיים באשמה? האם בטעות או שלא גרמנו לידינו להרגיש אשמה? האם חשבנו לרגע שזה מועיל? שזה מחנך? כמה מאיתנו מכירים אנשים שחיו את חייהם באשמה עד יום מותם? האם אפשר לקרוא לזה בשם חיים בכלל? האם סלחנו לעצמנו? אלו רק חלק מהמחשבות שצצו במוחי בקריאת הספר העצוב הזה שגורם לך לחשוב על עצמך, על העם שלך, על העבר ההווה והעתיד גם יחד.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... לא זה לא משפט נדוש, מדי מספר שנים בין אולי אלפי אנשים צצות וקמות דמויות מפתח, כאלו שנזכור עוד הרבה שנים, כאלו שבלעדיהם לא יכולנו להמשיך הלאה, כאלו שבזכותם אנו כאן.כאלו שאנו מעריצים בשקט וחבים להם המון. בכל יום זיכרון אני מרשה לעצמי להישאב לתוך המחשבות הללו על אותן דמויות על ההקרבה, על הנתינה. על אותן משפחות שנשארו בלי כלום ואולי תשכחנה. זה כמו שבגינה ססגונית ויפה יש מספר פרחים נדירים ויפים שבזכותם באים האורחים לבקר... הספר כתוב בטוב טעם ומספר סיפור מכל צד אפשרי על הדמות הנפלאה הזו של דרור ויינברג הי"ד שהלך עד הסוף כל חייו אך גם במותו.שחשב קודם כל עלינו ורק אחר כך על עצמו.

רומן מאד מותח ויפה המעביר את הקורא דרך נפתולי הבחירות שאנו עושים בחיינו ועל התוצאות שלהן. גיבור הסיפור מוצא את עצמו כל הזמן בצמתים המכריחים אותו להחליט כשכל החלטה מונעת ממנו לבצע משהו אחר שהוא מאמין בו או רוצה אותו. הסופר מחזיר אותנו לאהבות הבתוליות הגורמות לנו ייסורים מתוקים מובילות אותנו בנבכי המחשבות לקרקע המוצקה שאותה אנו כל כך חפצים להרגיש תחת רגלינו. הספר על 'המוסד' מותח ויפה שווה קריאה ומחשבה.