גרוסמן הוא הסכין שלי. טוב, לא רק שלי. גרוסמן הוא הסכין שלנו. המילים שלו מצליחות לפתוח לי את הנפש, ולחדור כל כך עמוק לתוכי. לגעת בנקודות הרגישות והכואבות, היפות והמפחידות. אני ניגש לספר של גרוסמן, ואני מפחד. לא יודע מה הוא עומד לעולל לי. את "שתהיי לי הסכין" קראתי בהמלצתה של חברה טובה. התייסרתי איתו בתענוגים במשך שבועיים, מנסה להבין איך זה יכול להיות שאני מכיר את מרים רק מהמכתבים של יאיר. כמה חכמה והבנה של מילים צריך כדי לכתוב דמות שלמה בלי לפגוש אותה. אבל המילים של יאיר מספרות את מרים. והמילים שלה מספרות אותו. והמילים בגשם כואבות כמו להב חד, כמו סכין. גרוסמן היה לי, שוב, הסכין.

איך הוא עושה את זה? כל כך מעט מילים וכל כך הרבה תוכן. סטיינבק פשוט גאון ספרותי, עוד לפני "ענבי זעם". סיימתי את הספר תוך יום, לא משימה קשה מידי נוכח 130 העמודים והכתב הגדול. אבל הספר נחרט עמוק בתוכי, אני חושב רק עליו מאז. לא מעניין אותי להכנס כאן לסמליות, וגם לא לספר את העלילה. רק להחמיא לסופר מבריק, בין הסופרים הטובים של המאה, ולנסות להעביר את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר. דווקא הכתיבה הישירה, הלא מתחכמת, הכל כך ברורה עד הסוף- זה מה שעושה את הספר הזה למופלא. בניגוד ל"ענבי זעם", שם כל פרק שני הוא מאוד ספרותי, כאן אין פנינות ספרות. יש רק עלילה ישירה, כמו אגרוף לסרעפת, שלא מרפה. והסיום, הסיום. יש לי אימרה שהמצאתי, לפיה כל ספר נמדד דווקא בשני העמודים האחרונים שלו. אני מקטלג ספרים ככה. אם הסוף היה חריף- הספר יכול להגיע לשלמות (לדוגמה, "במערב אין כל חדש", או "חוות החיות"). "של עכברים ואנשים" נכנס באופן ישיר לקטגוריה הזאת- של הספרים והסופרים שבאמת מעיזים להכאיב לך, ולא להחניף.

על מה אתה מספר? תעשה טובה, תבחר. רק תבחר. אי אפשר לנסות לספר על הכל. את הספר אפשר לחלק לשני חלקים, שכמו באופנה ביום, משתלבים זה בזה למרות שקרו בזמנים שונים (תחשבו על זה רגע- מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שאין בה פלאשבקים?). החלק הראשון עוסק בהווה- והוא, סליחה, משעמם עד מוות ומנסה להיות מקורי ועמוק, מה שהופך אותו לעוד יותר משעמם עד מוות, ואפילו קלישאתי ומתיש. החלק השני מתרחש בעבר, ודווקא מצליח לעניין. רק שהוא מנסה לגעת ביותר מידי נושאים, וזה מעיק. על מה אתה מספר? על ילדות וחברות ישראלית? על שכול? על חומת מגן? על ההתנתקות? על זיכרון? על הטיול הגדול? על מדע בדיוני? על אהבה? על חוסר מקום בעולם? על ללכת לאיבוד? איך אפשר לגעת בכל כך הרבה נושאים? אי אפשר. הכל שטחי בטירוף. אפילו התיאור של היערות שטחי ומנסה להיות מיוחד. והאמת, שזה בעיקר מבאס, כי 'אם יש גן עדן' הוא פשוט ספר מעולה, ו'יפים כמו שהיינו' הוא פשוט ספר גרוע, עם דמויות גרועות ולא אמינות (מילא דמויות משניות. אבל דמות ראשית כל כך שטוחה? איך אפשר?). ואני אפילו לא רוצה לדבר על כל האיזכורים המיניים שפשוט צצו ללא שום הקשר. באמצע תיאור של געגוע לים מופיעים איזכורים של איברים אינטימיים בפירוט שלא יבייש ספר עזר לגניקולוג המתחיל. בעיקר מעיד על כתיבה מתוך זרימה ואסוציאציות ולא מתוך מחשבה. אז למה בכל זאת שלושה כוכבים? כוכב אחד כי רון לשם אלוף בתיאור מלחמה, על כל המורכבות שלה. כוכב שני כי הוא העז לגעת בתיבת פנדורה- ההתנתקות (בעיני, בתור מי שעוד זוכר את האווירה, זה מרוד ישטחי ולא ממצא, אבל בכל זאת, שאפו על התעוזה. מכירים כוד ספק שעוסק בהתנתקות? אשמח לשמוע) וכוכב אחד כי הוא עוסק בחברות בין גברים, נושא שאני מאוד אוהב לקרוא עליו.

איך הוא עושה את זה? כל כך מעט מילים וכל כך הרבה תוכן. סטיינבק פשוט גאון ספרותי, עוד לפני "ענבי זעם". סיימתי את הספר תוך יום, לא משימה קשה מידי נוכח 130 העמודים והכתב הגדול. אבל הספר נחרט עמוק בתוכי, אני חושב רק עליו מאז. לא מעניין אותי להכנס כאן לסמליות, וגם לא לספר את העלילה. רק להחמיא לסופר מבריק, בין הסופרים הטובים של המאה, ולנסות להעביר את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר. דווקא הכתיבה הישירה, הלא מתחכמת, הכל כך ברורה עד הסוף- זה מה שעושה את הספר הזה למופלא. בניגוד ל"ענבי זעם", שם כל פרק שני הוא מאוד ספרותי, כאן אין פנינות ספרות. יש רק עלילה ישירה, כמו אגרוף לסרעפת, שלא מרפה. והסיום, הסיום. יש לי אימרה שהמצאתי, לפיה כל ספר נמדד דווקא בשני העמודים האחרונים שלו. אני מקטלג ספרים ככה. אם הסוף היה חריף- הספר יכול להגיע לשלמות (לדוגמה, "במערב אין כל חדש", או "חוות החיות"). "של עכברים ואנשים" נכנס באופן ישיר לקטגוריה הזאת- של הספרים והסופרים שבאמת מעיזים להכאיב לך, ולא להחניף.

ואני בכלל לא מבין למה על הכריכה של הספר בחרו לשים פסים. זה הספר הכי עגול שקראתי. מעגל אחרי מעגל, או אולי בכלל מערבולת, שיוצרים את אחד הספרים הטובים ביותר שפגשתי בחיי הקצרים. קראתי הרבה ספרי שואה. זה ז'אנר שאני אוהב, תסלחו לי. ובכל אחד מהם משהו אחר מתגלה, בכל אחד מהם קליפה אחרת מתקלפת, בכל אחד מהם כיסוי אחר מוסר. ובסוף, מאחורי הכל, עומד הבלתי נתפס, הלא יאומן. כאן, ב'שואה שלנו', הלא יאומן היה עוד יותר עוצמתי מבדרך כלל. עד כדי כך שחלמתי בלילות על השואה, דבר שאף פעם לא קרה לי. חלמתי שואה, חלמתי סבים ניצולים, חלמתי מגירות בחדר אחורי של משרד. אמיר הצליח להכניס את השואה לחיים האמיתיים של הדמויות בספר, ממש כמו שהם החיים האמיתיים שלנו כאן, במציאות. לפני כמה זמן שודרה בטלויזיה תוכנית של 'סליחה על השאלה' שעסקה בקו העוני, ושם סופר על ידי ניצול מקרה מזעזע בו הוא גנב אוכל בשואה. בפריים טיים, בלי מגבלת גיל, שואה. בלי צנזורה. בלי אזהרה. ככה פתאום, שואה. 'שואה שלנו' הצליח להעביר את ההוויה הכל-כך ישראלית הזאת, של לפגוש שואה בכל מקום, בצורה מדהימה. אמיר מתאר את מסע הגילוי שלו את השואה, מילדות לבגרות. ממש כמו שכולנו חווים אותה. בהתחלה זה משהו, ערפילי, וככל שגדלים היא מקבלת צורה ושמות ופרצופים ומסלולים ואתרים ומקומות וריחות ומראות. איך לאט-לאט הוא מגלה מה היא אותה שואה, ככל שהוא 'מגיע לגיל' הוא מבין יותר ומתמכר יותר. קצת כמוני? הסיפור מתחיל באמיר הילד ונגמר ביריב הילד. באחד התיאורים של סיפורו המופלא של סבא יוסף בשואה, כשמוזכר שמו של הבן של אמיר, אמיר כותב את השורה הבאה: "(פתאום, יריב שלי, באמצע המחנות.)" כמה עוצמה במשפט כל כך קטן. בכיתי המון כשקראתי את המילים הספורות האלה. אני חושב שזו העוצמה הגדולה של הספר- מעבר לסיפור המופלא, לשזירה הבלתי נתפסת של המון קצוות חוט לאריג ברור- השפה. השימוש המבריק במילים, חלקן נורא יומיומיות וחלקן ספרותיות, לפעמים בהשאלה ולפעמים בלי פילטר, ישר לפנים. השימוש הזה במילים עושה פלאים לקורא, ומוביל אותו דרך פרקים ארוכים מאוד, דרך המון דמויות, דרך זמנים מבולגנים- ומשאיר אותו מרותק. לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים, וכשהוא ירד- המחשבות לא הרפו. דיברתי עליו עם כל מי שהיה לידי. הוא ממכר, ואני לא יודע לאן אמשיך מכאן. באמת, זה הספר הכי עגול שקראתי. הוא מתפתל, הוא מתערבל, הוא הולך סחור סחור סביב, ולא ממהר לשום מקום, ולא מפחד ללכת לאיבוד. אבל בסוף מגיעים לנקודה היחידה שנמצאת במרכז, שלא מרפה ולא תרפה ולנצח תישאר כאן. שואה שלנו.

לא ידעתי. אני פשוט לא ידעתי. לא ידעתי מה עובר על אמא שלי בלילות כשאני מחייל. לא ידעתי שהדברים הכל כך קטנים בחיים- הם העיקר. לא ידעתי עד כמה הדינמיקה היא הדבר הכי חשוב במשפחה. לא ידעתי שאפשר להצליח לכתוב משפחה במילים. להכניס משפחה לספר. אורה בורחת מהבשורה (הלא וודאית בכלל) שהבן שלה, עופר, נהרג במבצע צבאי באיו"ש. זה לא משנה בכלל אם הוא נהרג בסוף או לא- מה שחשוב זה כמה אמא שלו דואגת לו, לכן גם הסוף פתוח. התהליך של אורה מתחילתו ועד סופו פשוט מתאר את תחושתיה של אמא שדואגת לבן שלה. איך שהיא מספרת את חייו, סיפורון קטן פה וסיפורון קטן שם- פשוט גאוני. גאוני ומדהים, נרקמת מול עיני הקורא משפחה, על ארבעת (או חמשת?) נפשותיה, עם כל הקשרים וההקשרים שביניהם. מרתק. והכל לאט לאט, טיפה טיפה, סיפור סיפור. גם העלילה השנייה (או הראשונה), סיפור המשולש של אורה-אילן-אברם היה מצויין. איך שהוא משתלב נהדר בסיפורו של עופר, עד כדי כך שזה בעצם אותו סיפור. אין עופר בלעדים ואין אותם בלי עופר. הספר הזה מוטט אותי יותר מפעם אחת. הוא מוטט אותי בעברית שלו ("איך השתי שלו משתלב בערב שלי"), מוטט אותי ברלוונטיות שלו (אני חייל קרבי. התגייסתי כחצי שנה לפני צוק איתן והייתי באיו"ש באינתיפאדה- גל הפיגועים- האחרונה), מוטט אותי בעדינות שלו. גרוסמן יצר יצירה מופלאה, אל-מותית במציאות הישראלית, כואבת אך מדהימה. מהספרים הטובים שקראתי בחיי.