׳מסע תענוגות׳ - כשמו לא כן הוא.  כל כך הרבה ספרים יש שם בחוץ שצריך להספיק לקרוא - משימה לא פשוטה בכלל. לקרוא ספר מצויין זה רע, כי כך רשימת הספרים שאתה ״צריך״ לקרוא גדלה, והסיכוי להצליח במשימה קטן. לקרוא ספר גרוע זה מצויין, כי אז כל שעליך לעשות זה להוסיף את שם הסופר לרשימה השחורה ולא לקרוא שום דבר שיצא או ייצא תחת ידו לעולם. זה מנחם לדעת שמספר הספרים שנשארו לך לקרוא בכל רגע נתון אמנם רק הולך וגדל, אבל פחות ממה שהיה יכול לו כל הסופרים היו מוכשרים למדיי. כילדה וכנערה לא קראתי ספרים בכלל. טוב, למעט שוב ושוב אותם קסמי-צלילי-פניני אנדרסן/גרים (הוצאת זלקוביץ). גדלתי בידיעה שיש לי חור רציני בהשכלה וכמעט התביישתי להודות שלא קראתי, בין השאר, את ׳תום סוייר׳ ו׳האקלברי פין׳. מארק טוויין, כמי שאחראי לשתי קלאסיקות הילדים הללו (גם בלי לקרוא אותן) הצטייר בדמיוני כאיש שבהכרח חייב להיות מסוג האנשים האלה שמפיצים חביבות. אפשר אחרת? כמה נורא היה לגלות שמארק טוויין ב׳מסע תענוגות׳ הוא איש נרגן, חסר סבלנות, גס וחסר כבוד וחמלה כלפי המסכנים והעלובים, החלכאים והנדכאים שנקרים על דרכו. כמה מאכזב היה לגלות שהאיש אינו יודע להעריך יופי כשהוא מרומז, או סתם כשמוגש במנות קטנות. הכל נמדד אצלו במונחים של שפע. הכינרת מייד טובעת באגם טאהו וכל עיר או אזור מושווים בגודלם לשטחים ולמרחקים האינסופיים של ערים ומחוזות ביבשת אמריקה המהוללת, ומשום הבדלים אלו נמצאים נלעגים.  אי היכולת הזו לראות את היופי בשום דבר, אלא להיפך - לראות רק את הכיעור ואת ה׳כלום׳ הוא turn-off רציני בעייני. בהתחלה האמנתי שזו טכניקה שלו כסופר, ליצור בילד-אפ שמטרתו להעצים את מה שיקרה בהמשך. רק כשהוא מתבאס מירושלים הבנתי שטעיתי. תבינו, מילא כפרים קטנים כמו מגדל או בית ציידה. אבל גם ירושלים לא משאירה עליו כל רושם, לא בבואו ולא בצאתו והוא בוחר לתאר אותה, כמו את כל המסע, דרך משקפיים עכורות. הוא לא אוהב את העותמנים, לא את הבדואים, לא את הצליינים, לא את פושטי היד. מהאחרונים אפילו לא מנסה להסתיר את סלידתו בשל מומיהם ועיוותיהם. המילים החמות היחידות בכל הספר, וגם זה בקמצנות ניכרת, שמורות לשוכני המנזרים, אשר לטובתם הוא זוקף את מידת הכנסת האורחים.  חוסר ההנאה שלו, ובעקבות כך גם שלי, ממסע התענוגות מורכב גם מקשיים אובייקטיביים:  שותפיו למסע, שהיו כלל לא לפי טעמו (מבוגרים מדיי או צליינים מדיי או גם וגם). את זה אני יכולה להבין. החברה בטיול היא אכן גורם מכריע בהנאה. מזג האוויר החם ששורר ביולי אוגוסט בארץ ישראל. בעייה שלו, יכול היה לברר מראש ולקחת בגדים מתאימים ולהשאיר בבית את חליפות הטוויד והצילינדר. (נכון, בלי ׳גוגל׳ ו׳טריפ אדוויזר׳ היה צריך קצת יותר להתאמץ, אבל המאמץ בוודאי היה משתלם). לו רק טכנולוגית הטקסטיל בשנת 1867 היתה מאפשרת זאת, וכל המסע הזה היה נערך כשלגופו בגדי quick-dry קלילים ונדיפים, הכל היה יכול להיראות אחרת. שלא לדבר על כוס בירה צוננת מדי ערב שהיתה עושה נפלאות לכותב, לספר ולעם הקורא בציון. גם העובדה שטוויין כלל לא היה נוצרי מאמין לא פועלת לטובתנו. רוב הזמן הוא עסוק בלגחך על המיתוסים והאמונות הקשורות לנקודות ציון שהן אבני הבנייה של הנצרות המתהווה. נדמה לי שהיינו מבינים את העקרון הזה גם אם לא היה מתעכב ומזכיר את ספקנותו בכל הזדמנות. זה מתיש. בכלל, לא ברור לי איך ניתן לראות בכתיבה שלו ׳כתיבה מלבבת׳ כפי שנכתב על הכריכה האחורית. זה גובל בהטעייה. מי שיבוא ויגיד לי שאין לי חוש הומור, שזהו בסה״כ סגנון ציניקני לגיטימי שעובד טוב, ועובדה שהספר הזה (שלמעשה הוא חלק מאוסף הטורים שטוויין שלח לעיתון שמטעמו נשלח למסע) זכה לביקורות נלהבות, מן הסתם אענה לו שדווקא חוש הומור יש לי, אבל עם עובדות אני לא מתווכחת. וכשאנסה להסביר לעצמי את הפער, יתכן שאגיע למסקנה שבעצם קצת נפגעתי באופן אישי. איך אפשר להעליב ככה את המקום שאותו אני כל כך אוהבת. איך אפשר להיות כה עיוור ליופי של הארץ הקטנה והמיוחדת הזאת. בצד חוסר ההנאה, הספר גרם לי להיזכר בקטעים מאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, ׳בריאן (בוויאן) כוכב עליון׳ וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק שוב ושוב   http://www.youtube.com/watch?v=SYkbqzWVHZI&feature=youtube_gdata_player  ושוב  http://www.youtube.com/watch?v=p_dWMy47Bmk&feature=youtube_gdata_player

לא עובר גם כטיוטה ראשונה מקריאת הביקורות האחרות כאן, נראה שאי אפשר לדבר על הספר בלי להזכיר את ׳צלה של הרוח׳. לא קראתי את ׳צלה׳, אבל סיכוי גבוה שזו יצירת מופת אם הצליחה לגרום לרבע מליון איש בסוף שבוע אחד לרוץ לקנות את הדבר הבא (לא אקח את הסיכון בלבדוק את ההשערה, תודה). הספר העלה בי זכרון של לילות בהם נשארתי נטולת עייפות מול הטלויזיה, כשלפני הבחירה בין ׳פסוקו של יום׳ לבין סרט נכלולי ואיזוטרי / פרק של ׳ננס אדום בחלל׳ (במקרה הטוב). אני די נוטה להאמין שגם סאפון עבר תקופה דומה; והרי לכם התוצאה. אי אפשר להסביר את הספר הזה אחרת. כתיבה טובה היא תמיד תוצאה של עבודת מחקר, בהיקף כזה או אחר. אני לא מאמינה שאפשר לברוא עולם עשיר, אינטיליגנטי ומעניין בלי לקום מהכורסא. מי שבכל זאת מעז לעשות את זה הוא יהיר והוא מזלזל בקהל הפוטנציאלי שלו. התחושה שהכותב לא קם מהכורסא ליוותה אותי לכל אורך הספר. יש לא מעט דוגמאות, אסתפק בלהדגים אחת: אם החלטת, למשל, לכתוב סצנה שמתרחשת במתפרה, כדאי שתדע שהבובות שנמצאות שם הן אינן ׳בובות תצוגה גידמות׳ (של חלון ראווה) אלא אימומים (בובות דיגום). פרט קטן, נכון? לא. עוד פרט קטן (לא) ומרגיז במיוחד, הוא השימוש במילה ׳דמעות׳ שהחליפה באופן עקבי ומאוס את המילה ׳טיפות׳. לא ברור אם האשמה היא במקור או בחירות-יתר שנטלה לעצמה המתרגמת. הדימויים כל כך פשטניים ורדודים. לא מעט תיאורים שחוזרים על עצמם באותן המילים בדיוק (פעמיים משתמש בתיאור ״כמו הבל פיה של קללה״). לאיש יש דמיון קלישאתי ומוגבל, שכמו ניזון מעולם-דימויים של נערה גותית-מתחילה בת 15.  העלילה סתמית ומטופשת, הדיאלוגים נדושים שלא לומר לא-אמינים, הגרעין הפילוסופי סביב עניין הדת אפילו לא קרוב להיות ממוצה. הדבר היחיד שהשתכנעתי בו זה, שהכותב מכיר לא רע את ברצלונה. אז מה? אני מכירה כמה בניינים ישנים בחיפה ובינתיים לא רצה לכתוב 542 עמודים. פעם, לא נעים להודות, היתה לי פנטזיה קטנה ומרושעת: רציתי לכתוב ספר (בשם בדוי), בינוני בהגדרה, אבל כזה עם הגימיקים המתבקשים מרב-מכר מצוי - בעיקר עם יחסי ציבור מצויינים - ולכתוב אותו כך, שאם קוראים אותו מהסוף להתחלה (למשל), או קוראים רק את העמודים שהם פונקציה של x כלשהוא, מתקבל סיפור אחר, עם מסרים נוסח ׳המלך הוא עירום׳. קצת דומה למה ש׳השרוף׳ ניסה לעשות בזמנו עם תעשיית התקשורת. זיק (קלוש אמנם) של תקווה אפף אותי לקראת סוף הספר, וחשבתי לעצמי, אולי סאפון מרושע לפחות כמוני, ולכן, מייד כשסיימתי, ניסיתי לקרוא את ׳משחקו׳ מהסוף, אבל המצב השתפר רק טיפה יחסית לכיוון הקודם. עדיין קיימת האפשרות שלפנינו משוואה עם נעלם אחד. רב-מכר בינוני (במקסימום) מצד אחד, המלך לא יכול להיות יותר עירום בצד השני, נשאר רק למצוא את x.

בדיעבד, הספרים הטובים ביותר בעיניי הם דווקא אלה שפגעו לי משמעותית בשמחת החיים וגרמו לי לא לחזור עוד להיות מה שהייתי לפניהם. אם הייתי צריכה לבחור שלושה ספרים כאלה עד היום, ונניח, לצורך העניין, שהתחלתי בשמחת חיים בדרגה 10, אלה היו: "מלחמה וזכרון/רוחות מלחמה" של הרמן ווק (8.5), "הזהו אדם?" של פרימו לוי (7) ו"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח-הררי (6 וצמחונית*). לקרוא את קיצור תולדות זה כאילו שחטפו אותך באמצע יום אביבי, גררו אותך לקולנוע, כפתו אותך לכיסא, תחבו לידיך חבילת טישו במקום קולה ופופקורן ובהקרנה פרטית שיחררו לנגד עיניך מקבץ של תמונות לא מצונזרות, מבהילות עד שטניות, משחר האנושות ועד היום, עם בונוס של גרסת הבמאי עד שנת 2500. הכלל היחיד הוא שאסור לעצום עיניים או להסיט מבט. ואז נגמר, וכמו שהגעת, ככה בעטו אותך החוצה חזרה לרחוב: אותם אנשים, יום אביבי.. אני חושבת שבארבעים שקלים אין לכם הרבה מדיי אפשרויות לשים יד על יצירת מופת. היכולת של נח הררי (כולה בן 35 בזמן כתיבת הספר) להסתכל על ההיסטוריה האנושית במבט מאקרו, לפרק אותה לאבני בנייה, וללהטט בהן: לקשר בין אירועים היסטוריים היכן שלא ראינו את הקשר, ולהפריד (ולפעמים להראות את האקראיות) בין אירועים היכן שהורגלנו לראות את הקשר, ובאופן כללי, לתהות על ההיסטוריה ולהציג נקודות מבט בלתי שגרתיות. הספר הזה חייב להיכנס למערכת חינוך החובה. אני לא מגזימה. עזבו הכל ולכו לקרוא. *צמחונות בת יומיים גרמה לי, גרגרנית מצויה, לשוטט ברשת, וכך הגעתי להרצאתו של גארי יורופסקי (כאן בגרסה המלאה http://anonymous.org.il/art845.html וכאן בגרסה המצונזרת למי שמתחת לגיל 18 http://www.youtube.com/watch?v=ittFtDAAab0&fb_source=message) שלא השאירה לי ברירה אלא לשכלל את הצמחונות לטבעונות. אני טבעונית עם שמחת חיים דרגה 6. מאד אטרקטיבי.

בדיעבד, הספרים הטובים ביותר בעיניי הם דווקא אלה שפגעו לי משמעותית בשמחת החיים וגרמו לי לא לחזור עוד להיות מה שהייתי לפניהם. אם הייתי צריכה לבחור שלושה ספרים כאלה עד היום, ונניח, לצורך העניין, שהתחלתי בשמחת חיים בדרגה 10, אלה היו: "מלחמה וזכרון/רוחות מלחמה" של הרמן ווק (8.5), "הזהו אדם?" של פרימו לוי (7) ו"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח-הררי (6 וצמחונית*). לקרוא את קיצור תולדות זה כאילו שחטפו אותך באמצע יום אביבי, גררו אותך לקולנוע, כפתו אותך לכיסא, תחבו לידיך חבילת טישו במקום קולה ופופקורן ובהקרנה פרטית שיחררו לנגד עיניך מקבץ של תמונות לא מצונזרות, מבהילות עד שטניות, משחר האנושות ועד היום, עם בונוס של גרסת הבמאי עד שנת 2500. הכלל היחיד הוא שאסור לעצום עיניים או להסיט מבט. ואז נגמר, וכמו שהגעת, ככה בעטו אותך החוצה חזרה לרחוב: אותם אנשים, יום אביבי.. אני חושבת שבארבעים שקלים אין לכם הרבה מדיי אפשרויות לשים יד על יצירת מופת. היכולת של נח הררי (כולה בן 35 בזמן כתיבת הספר) להסתכל על ההיסטוריה האנושית במבט מאקרו, לפרק אותה לאבני בנייה, וללהטט בהן: לקשר בין אירועים היסטוריים היכן שלא ראינו את הקשר, ולהפריד (ולפעמים להראות את האקראיות) בין אירועים היכן שהורגלנו לראות את הקשר, ובאופן כללי, לתהות על ההיסטוריה ולהציג נקודות מבט בלתי שגרתיות. הספר הזה חייב להיכנס למערכת חינוך החובה. אני לא מגזימה. עזבו הכל ולכו לקרוא. *צמחונות בת יומיים גרמה לי, גרגרנית מצויה, לשוטט ברשת, וכך הגעתי להרצאתו של גארי יורופסקי (כאן בגרסה המלאה http://anonymous.org.il/art845.html וכאן בגרסה המצונזרת למי שמתחת לגיל 18 http://www.youtube.com/watch?v=ittFtDAAab0&fb_source=message) שלא השאירה לי ברירה אלא לשכלל את הצמחונות לטבעונות. אני טבעונית עם שמחת חיים דרגה 6. מאד אטרקטיבי.

׳מסע תענוגות׳ - כשמו לא כן הוא.  כל כך הרבה ספרים יש שם בחוץ שצריך להספיק לקרוא - משימה לא פשוטה בכלל. לקרוא ספר מצויין זה רע, כי כך רשימת הספרים שאתה ״צריך״ לקרוא גדלה, והסיכוי להצליח במשימה קטן. לקרוא ספר גרוע זה מצויין, כי אז כל שעליך לעשות זה להוסיף את שם הסופר לרשימה השחורה ולא לקרוא שום דבר שיצא או ייצא תחת ידו לעולם. זה מנחם לדעת שמספר הספרים שנשארו לך לקרוא בכל רגע נתון אמנם רק הולך וגדל, אבל פחות ממה שהיה יכול לו כל הסופרים היו מוכשרים למדיי. כילדה וכנערה לא קראתי ספרים בכלל. טוב, למעט שוב ושוב אותם קסמי-צלילי-פניני אנדרסן/גרים (הוצאת זלקוביץ). גדלתי בידיעה שיש לי חור רציני בהשכלה וכמעט התביישתי להודות שלא קראתי, בין השאר, את ׳תום סוייר׳ ו׳האקלברי פין׳. מארק טוויין, כמי שאחראי לשתי קלאסיקות הילדים הללו (גם בלי לקרוא אותן) הצטייר בדמיוני כאיש שבהכרח חייב להיות מסוג האנשים האלה שמפיצים חביבות. אפשר אחרת? כמה נורא היה לגלות שמארק טוויין ב׳מסע תענוגות׳ הוא איש נרגן, חסר סבלנות, גס וחסר כבוד וחמלה כלפי המסכנים והעלובים, החלכאים והנדכאים שנקרים על דרכו. כמה מאכזב היה לגלות שהאיש אינו יודע להעריך יופי כשהוא מרומז, או סתם כשמוגש במנות קטנות. הכל נמדד אצלו במונחים של שפע. הכינרת מייד טובעת באגם טאהו וכל עיר או אזור מושווים בגודלם לשטחים ולמרחקים האינסופיים של ערים ומחוזות ביבשת אמריקה המהוללת, ומשום הבדלים אלו נמצאים נלעגים.  אי היכולת הזו לראות את היופי בשום דבר, אלא להיפך - לראות רק את הכיעור ואת ה׳כלום׳ הוא turn-off רציני בעייני. בהתחלה האמנתי שזו טכניקה שלו כסופר, ליצור בילד-אפ שמטרתו להעצים את מה שיקרה בהמשך. רק כשהוא מתבאס מירושלים הבנתי שטעיתי. תבינו, מילא כפרים קטנים כמו מגדל או בית ציידה. אבל גם ירושלים לא משאירה עליו כל רושם, לא בבואו ולא בצאתו והוא בוחר לתאר אותה, כמו את כל המסע, דרך משקפיים עכורות. הוא לא אוהב את העותמנים, לא את הבדואים, לא את הצליינים, לא את פושטי היד. מהאחרונים אפילו לא מנסה להסתיר את סלידתו בשל מומיהם ועיוותיהם. המילים החמות היחידות בכל הספר, וגם זה בקמצנות ניכרת, שמורות לשוכני המנזרים, אשר לטובתם הוא זוקף את מידת הכנסת האורחים.  חוסר ההנאה שלו, ובעקבות כך גם שלי, ממסע התענוגות מורכב גם מקשיים אובייקטיביים:  שותפיו למסע, שהיו כלל לא לפי טעמו (מבוגרים מדיי או צליינים מדיי או גם וגם). את זה אני יכולה להבין. החברה בטיול היא אכן גורם מכריע בהנאה. מזג האוויר החם ששורר ביולי אוגוסט בארץ ישראל. בעייה שלו, יכול היה לברר מראש ולקחת בגדים מתאימים ולהשאיר בבית את חליפות הטוויד והצילינדר. (נכון, בלי ׳גוגל׳ ו׳טריפ אדוויזר׳ היה צריך קצת יותר להתאמץ, אבל המאמץ בוודאי היה משתלם). לו רק טכנולוגית הטקסטיל בשנת 1867 היתה מאפשרת זאת, וכל המסע הזה היה נערך כשלגופו בגדי quick-dry קלילים ונדיפים, הכל היה יכול להיראות אחרת. שלא לדבר על כוס בירה צוננת מדי ערב שהיתה עושה נפלאות לכותב, לספר ולעם הקורא בציון. גם העובדה שטוויין כלל לא היה נוצרי מאמין לא פועלת לטובתנו. רוב הזמן הוא עסוק בלגחך על המיתוסים והאמונות הקשורות לנקודות ציון שהן אבני הבנייה של הנצרות המתהווה. נדמה לי שהיינו מבינים את העקרון הזה גם אם לא היה מתעכב ומזכיר את ספקנותו בכל הזדמנות. זה מתיש. בכלל, לא ברור לי איך ניתן לראות בכתיבה שלו ׳כתיבה מלבבת׳ כפי שנכתב על הכריכה האחורית. זה גובל בהטעייה. מי שיבוא ויגיד לי שאין לי חוש הומור, שזהו בסה״כ סגנון ציניקני לגיטימי שעובד טוב, ועובדה שהספר הזה (שלמעשה הוא חלק מאוסף הטורים שטוויין שלח לעיתון שמטעמו נשלח למסע) זכה לביקורות נלהבות, מן הסתם אענה לו שדווקא חוש הומור יש לי, אבל עם עובדות אני לא מתווכחת. וכשאנסה להסביר לעצמי את הפער, יתכן שאגיע למסקנה שבעצם קצת נפגעתי באופן אישי. איך אפשר להעליב ככה את המקום שאותו אני כל כך אוהבת. איך אפשר להיות כה עיוור ליופי של הארץ הקטנה והמיוחדת הזאת. בצד חוסר ההנאה, הספר גרם לי להיזכר בקטעים מאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, ׳בריאן (בוויאן) כוכב עליון׳ וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק שוב ושוב   http://www.youtube.com/watch?v=SYkbqzWVHZI&feature=youtube_gdata_player  ושוב  http://www.youtube.com/watch?v=p_dWMy47Bmk&feature=youtube_gdata_player

זהו ספר מאד מאד אינטימי, לא פעם עד-כדי תחושת מחנק מאד חזקה. מחנק אמיתי, כזה שמרגישים בעקבות מוות של אדם אהוב, או באהבה גדולה, כשאינה ניתנת למימוש. הייתי רוצה לקרוא את הספר הזה בכתב ידה של לאה גולדברג, את המקור, ללא עריכה. אני תוהה אם בכלל אפשרי למצוא אותו איפשהוא.