ספר מעולה שעוסק בנושא החם של החזרת ציורים לבעליהם החוקיים כעבור עשרות שנים.
אם באשה בזהב ההזדהות הייתה כולה עם הצד התובע ועל הדרך נחשפנו לקהילה היהודית באוסטריה,
הפעם הנושא מטופל מזווית המנוגדת של הנתבעים ואנחנו נחשפים לכיבוש צרפת במלחמת עולם הראשונה.
הספר עוסק בהצלחה בכמה נושאים מורכבים: זמני מלחמה ומערכות היחסים הלא פשוטות בין כבושים ונכבשים, שכול, וכו'

מומלץ

אפתח ואומר שקראתי ספר מעולה.

לקח לי מספר ימים להתיישב ולכתוב את הביקורת על הספר וזאת משום שהוא עמוק ולא סיימתי לחשוב עליו עדיין.
סטנדיש מחליק לאוקיינוס וכאן מתחיל הסיפור המדהים הזה על אדם הנאבק בכוחו המוגבל בטבע הספר בעיני הוא מעין מטאפורה לחיים חוויתי עם הגיבור את השעות, את כל קשת התחושות את סיפור חייו על מימי האוקיינוס הרוגע, האדיש האיתן.
הספר נכתב בפשטות ובישירות ויחד עם זאת הוא עמוק ומורכב ומעורר מחשבה ואפילו מצמית לרגעים.

הספר נכתב בשנת 1937 והוא כאילו נכתב היום עבור הקוראים של הזמן הזה. קלאסיקה במיטבה ובכל עוצמתה.

קצת על הוצאת זיקית - מדובר בהוצאת חדשה ואיכותית (לא אני איני דוברת מטעם ההוצאה) התוודעתי אליה לגמרי במקרה אחרי שרשימתי הכילה מספר ספרים שאני רוצה לקרוא ואז התחלתי להתעניין וגיליתי אותם נכנסתי לאתר שלהם באינטרנט ומאוד התרשמתי מפועלם.

חברי ההוצאה (ישראלים) שחברו עם מיטב ההוצאות בעולם להחיות ספרים מעולים ש"אבדו" באבק הזמן הם מתורגמים לעברית ברמה מעולה ונקראים כספרים עכשוויים עם האיכות של פעם קצת מזכיר לי את בית הקברות לספרים אבודים בספר "צלה של הרוח".

הספר מעולה ומעורר מחשבות עמוקות.
מומלץ לקרוא בחום אותו ואת כל יתר הספרים כנראה

יום נפלא
אהובה

הביקורת הזו לא מיועדת לכולם. הביקורת הזו מיועדת רק לאוהבי ספר. הכוונה באוהבי ספר היא לא רק כאלה שאוהבים סיפורים, הכוונה היא לא רק לאוהבי המילה הכתובה, למצב התודעה החמקמק שמשיתה עלינו הקריאה בספר. מעל הכול הביקורת הזו מיועדת למי שאוהב את הספר עצמו, כן הכוונה לדפים, עליהם מודפס הסיפור, ספונים בין שתי הכריכות. הנער האבוד, סיפורו של תומס וולף, יצא לאור בעיברית בהוצאת "זיקית". מסתבר שמדובר בהוצאה עצמאית (מהספר הזה הודפסו במהדורה הראשונה 1000 עותקים). עוד מסתבר שבהוצאת זיקית אוהבים את מה שהם עושים ועושים זאת באהבה. הספר קטן, מעוצב בקפידה הפונט נעים, הדפים בצבע קרם צהבהב, כה רכים עד שמתחשק להצמיד את הספר לאף ולנשום עמוק את ניחוחו, ואתם יודעים מה, יש לו גם ריח נעים. לא, אין לי קשר להוצאת זיקית, ואני לא מנסה לקדם את מכירותהם, סתם רציתי לגמול להם באהבתי על האהבה שהשקיעו בעובודתם.
ועכשיו לספר, אח איזה יופי, כמה רגש, כמה יפה יודע תומס וולף לכתוב, הנער האבוד כתוב לכאורה מפיהם של 4 דוברים, הנער, אימו, אחותו הגדולה, ואחיו הצעיר (הוא תומס וולף). העלילה מתרחשת בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, וכדי לדיק בדרום של ארצות הברית. אבל העיללה היא לא מה שחשוב (יש עלילה אל דאגה) האופן שבו כותב תומס וולף הוא לא פחות מעוצר נשימה (לפחות נשימתי נעצרה לפרקים). האותנטיות של החוויות המועקה בגרון כשעולבים בנער האבוד שלנו, מיד גורמת לקורא להבין שבידנו מונח "הדבר האמיתי".
הספר, בין היתר, עוסק בזיכרון. הוא עוסק בזמן, חזרה אחורה בזיכרונות, אל זמן אבוד, וגם שיבה פיסית למקום בו גרנו לפני שנים. מצאתי שהספר מטיח אותי שוב ושוב אל זכורנות ילדותי בעיירת הפיתוח צרובת השמש, וכאילו נכתב באופן שנועד לעשות זאת. המנגנון ניסתר, אבל התוצאה עוצמתית. לפני מספר שנים נתבקשתי על ידי חבר שצילם סרט דוקומנטרי לקחת אותו לשכונה בה גדלתי, הסכמתי כי המטרה הייתה מאוד ראויה . החוויה שחוויתי באותו אחר צהריים בשכונת הבלוקים בעיירת הפיתוח בה גדלתי, טלטלה אותי והציפה אותי ברגשות שגוועו רק לאחר זמן רב. הספר החזיר אותי בדיוק לאותה חוויה. המרחבים הגדולים בהם גדלתי הצטמצמו פתאום, השכונה היפה, הכתה בי בכעורה, והאנשים המקסימים (השכנים) שעדין התגוררו שם יצאו מגדרם ושמחו לקראתי כאילו נפרדנו אתמול.