יעל נאמן כתבה ספר מרתק על ילדותה ונעוריה בקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי. בנוסף הביאה את סיפור הקמת הקיבוץ בשנת 1946 על ידי הגרעין ההונגרי ששרד את השואה ואת עמידת הגבורה שלו במלחמת השחרור. יחיעם הוא קיבוץ של השומר הצעיר ובשנות הששים והשבעים (התקופה שעליה מסופר) התנהל הכל על פי העקרונות הנוקשים של השומר הצעיר. החינוך היה ספרטני. הילדים גדלו בבית הילדים עם קבוצת הגיל שלהם (קבוצת השווים), במקרה של יעל הייתה זו קבוצת נרקיס. את ההורים ביקרו אחר הצהריים במשך כשעה וחצי וחשו כמו אורחים בחדרם. ציטוט : "היינו ביקומים מקבילים – המבוגרים והילדים. כל יקום ובעיותיו. כל יקום וצרותיו. לא מעמיסים על ילדים בכי או סיוטי שואה של מבוגרים, וגם לא ההיפך. לא הסגרנו כלום. אמרנו : הלשנות לא יצאו מאיתנו. הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם." כמובן שאין זו צורת חיים נורמלית ובריאה אך כך חשבו אז. הביקורת של יעל היא ממקום אוהב וסולח והיא נמצאת בין השורות. בכיתה ז' עברו הילדים למוסד החינוכי "אשרת" שזו בעצם פנימייה המתנהלת על פי עקרונות הקיבוץ. ליחיעם באו רק פעמיים בשבוע : פעם אחת לבקר את ההורים ופעם לעבוד. בכיתה י"ג עשו שנת שירות בעיר רמת-גן ועבדו כקומונרים – מדריכים בקן השומר הצעיר. אחר כך צבא ומשם הפכה יעל לציבור הגדול המכונה "עוזבי קיבוץ". מאחר והקיבוץ היה תמיד עבורי עולם רחוק וזר גיליתי עליו דברים רבים מתוך הספר, למשל שבקיבוצי השומר הצעיר מחקו כל סממן דתי : לא ברית מילה, לא בר-מצווה ולא חתונה עם רב. אין לי מושג אם היום זה עדיין כך. אני זוכרת במעורפל דיבורים על המתירנות המינית בקיבוצים ומצאתי בספר אישור לכך. כמו כן לא ידעתי על כוחן הרב של המטפלות. רובו של הספר כתוב בלשון רבים, כאשר מתוארות פעולות שעשו המחברת וחבריה ואפילו מחשבות ורגשות. אני מניחה שאין זה מקרי ובא להדגיש את העדר הפרטיות בצורת החיים הקיבוצית. לי זה קצת הפריע. גם רוב הדמויות בסיפור אינן אישיות ואין להן שמות (מטפלות, מורים, חברים, ותיקים וכד'). יוצאי הדופן המעטים הם המחנכת האהובה רבקה, פישל הספר ופירוש הסנדלר, המקרין והאחראי על הנשקייה ועל הכולבו. תיאורי הטבע המקיף את קיבוץ יחיעם והמבצר הסמוך יפים מאוד ועשו לי חשק לבקר במקום. אין ספק שגם שנים רבות לאחר שעזבה את הקיבוץ, תופס הוא מקום נכבד בליבה ובמוחה של יעל נאמן. הספר בהחלט מומלץ !

כמנויה על מעריב אני מקבלת מדי שבועיים פלייר צבעוני המזמין אותי לרכוש ספר ב – 19.90 ₪. מאחר ואני מאוד אוהבת לקרוא, נעניתי להזמנה ולא הצטערתי ! על הספר "מים ראשונים" לא שמעתי אבל השורות המעטות שנכתבו עליו בפלייר עוררו בי עניין ורכשתי. לתמר, אישה צעירה ויפה, יש סיפור חיים מסובך ועל כן היא מבקשת לפתוח דף חדש בניו-יורק ולהותיר מאחוריה את הבעיות והקשיים שעמם נאלצה להתמודד בישראל. כצפוי, הדברים אינם פשוטים כל כך... שלושה גברים מככבים בחייה של תמר : שאולי – אתו גדלה יחד בקיבוץ, מרלון – כושי יפה-תואר שעמו ניהלה רומן קצר וסוער בניו-יורק וג'ונתן – הפסיכולוג העצוב. היחסים המורכבים והמעניינים בין תמר לבין שאולי הם לבו של הרומן הזה. התיאורים העמוקים של המתרחש בליבותיהם של תמר ושל ג'ונתן מאוד מעניינים. לא אחת חשתי שאני ממש צוללת לתוך נפשה של תמר. בכלל נחנה המחברת, לדעתי, ביכולת תיאור מרשימה ביותר. גיבוריה מרבים לשתות קפה , לאפות ולאכול עוגיות ופירות טריים והתיאורים הצבעוניים עוררו גם את תאבוני... נופי הקיבוץ הסמוך לכנרת ונופיה האורבניים של ניו-יורק (הגשומה בעיקר) אינם סתם רקע לעלילה אלא ממש חיים ולעתים גם משקפים את מצב רוחם של הגיבורים.הקריאה בספר היא כמעט כמו צפייה בסרט ואני כותבת זאת כמחמאה. יש לא מעט פיתולים בעלילה והפתרונות שמגישה המחברת הם מציאותיים ולא מושלמים, כמו בחיים. תהיתי לגבי שמו של הספר. בדקתי במילון וראיתי שמים ראשונים הם המים שאיתם נוטלים ידיים לפני הסעודה. לא ברור לי הקשר לעלילה. האפשרות היחידה שעליה חשבתי היא מי הכנרת והירדן המוזכרים פעמים רבות כמקום שאליו הולכת הגיבורה בילדותה ובבגרותה, לבד ועם שאולי. גם לג'ונתן יש חוויה עמוקה הקשורה במים. המים כמטהרים. יתכן שהמחברת רצתה שכל קורא יביא את הפירוש האישי שלו.

הגיבורה העיקרית בספר זה היא השפה העברית אשר בוריס זיידמן מלהטט בה בוירטואוזיות מרשימה. כמו בבובת המטריושקה שעל הכריכה שבה מסתתרות בובות נוספות בגדלים שונים, כך גם בתוך העברית שלו מסתתר סלנג צהל"י עם הרבה קיצורים וגסויות של חיילים, שפה תקנית מתובלת במילים רוסיות ועברית המתחזה לצרפתית "פרנצויזית". יש בספר זרם, נכון יותר שיטפון, של אסוציאציות שנולדו במוחו הקודח של המחבר. עלילה ממש אין כאן, אולם בתוך הזיכרונות מסתתרים קטעי עלילה, כך שהספר אינו משעמם. מדובר כאן בצעיר טל שני המסיים שירות מילואים קרבי קשה ועולה, עם חברתו, על טיסה לפריז. לחברה יש דודה בפריז ובדירתה הם מבלים שלושה ימים, שכמובן אינם מספיקים ומשאירים טעם חזק של עוד. שבוע נוסף הם מבלים בבית הנטוש של סבתה בכפר נידח במרכז צרפת. זוהי רק המעטפת החיצונית. בתוכה מסתתרות שכבות נוספות. טל שני אינו אלא טוליק שניידמן שנולד בלנינגרד, התחנך בבית ספר יסודי סובייטי קפדן וממנו נתלש באכזריות כאשר החליטו הוריו לעלות ארצה. שם היה ז'יד ואילו כאן הוא, כמובן, רוסי. למרות שסיים כאן יסודי ותיכון, שירת שירות קרבי מלא ולמד בבצלאל – חותם הרוסי הזר טבוע בו לנצח. טל זוכר בגעגוע את הבית שם, בלנינגרד, שהפכה לסנקט-פטרבורג. הדירה ב"שיכוניסטאן" בישראל (אחת ההמצאות הלשוניות שלו !) מעולם לא הייתה בית עבורו. חלק גדול מן הספר עוסק בשירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, ומביא שלל טיפוסים ומצבים המוכרים לכל מי שגדל ובגר בארץ. צרפת, שפתה ותרבותה, היו משאת נפש עבורו עוד מילדות והחלק המתאר את הביקור בצרפת, בפרט באחוזה הכפרית, מאוד יפה וככל שאני מכירה את צרפת – הוא גם אותנטי. היחסים בין טל (טוליק) לחברתו ניק (ניקולט) מתוארים גם הם בצורה מאוד עכשווית ואמינה. החיפוש אחר הבית במובנו הרחב עובר כחוט השני לאורך כל הספר ומביא עמו תובנות מעניינות כמו זאת למשל : "...כמו שלמשפחות יש בתים, כך גם לבתים יש משפחות. ושאי אפשר לדעת מה טראומתי יותר ולמי : למשפחה שעוזבת את ביתה או לבית שנעזב על ידי משפחתו..." אני נהניתי ואהבתי את הספר.

הספר הוא מבחינות רבות המשכו של הספר הראשון. אליזבת גילברט, או בקיצור ליז, היא סופרת אמריקאית, גרושה ללא ילדים. כדי להתגבר על המשבר הקשה שבא בעקבות הגירושים הכואבים, יצאה למסע בעולם. התחנה הראשונה הייתה איטליה (לאכול), השנייה הודו (להתפלל) והשלישית אינדונזיה (לאהוב). באי באלי שבאינדונזיה הכירה את פיליפה המבוגר ממנה בשבע-עשרה שנים. פיליפה, גבר ברזילאי, גרוש, אב לשני בוגרים ועוסק במסחר היה כל מה שחיפשה בגבר. הם התאהבו והחלו לחיות יחד. שניהם נרתעו מאוד מנישואים שניים ומצאו את כל הסיבות שבעולם לא ליפול למלכודת הזו. רצונם לחיות בארצות הברית, ליד משפחתה של ליז, הוא שהוביל אותם בסופו של דבר להתחתן ! בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר לא יכול היה פיליפה להשתקע ולעבוד בארצות הברית מבלי להוכיח, קודם כל, את כשרותו, באינסוף מסמכים ומבלי להיות נשוי לאמריקאית. מאחר ורצונם לחיות יחד היה עז, קבלו עליהם ליז ופיליפה, לעבור את כל מסלול המכשולים לקבלת הויזה האמריקאית עבורו. את חודשי ההמתנה בילו בלאוס ובעוד מספר מקומות במזרח, היכן שהחיים זולים מאוד. את תקופת ההמתנה ניצלה ליז לעריכת תחקיר יסודי ומעמיק על הנישואים, בעבר ובהווה, במקומות שונים בעולם ובתרבויות שונות. התחקיר (והספר) מתחלק לשמונה פרקים : נישואים והפתעות נישואים וציפיות נישואים והיסטוריה נישואים והתאהבות נישואים ונשים נישואים ואוטונומיה נישואים וחתרנות נישואים וטקסים בפרקים אלו יש הרבה רעיונות מעניינים (למשל "בריגדת" הדודות חשוכות הילדים שלה תפקיד חשוב בהיסטוריה וליז העידה על עצמה כמשתייכת אליה) ומידע אנתרופולוגי על צורות חיים רחוקות ושונות מן המקובל במערב. אני מודה שבשלב מסוים עודף המידע הזה קצת עייף אותי. אם כל מי שעומדת להתחתן תעשה כזה מחקר על נישואים ירד מספר החתונות באחוזים רבים ומשמעותיים... כאשר הסכימה ליז, סוף סוף, להינשא רצתה לעשות זאת בפרטיות ובחשאיות מוחלטת, ללא מוזמנים כלל. היא התוודתה על רצונה זה במייל ששלחה לאחותה וזו ענתה "את מתארת נישואים כאילו מדובר בקולונסקופיה"..."אני יכולה להעיד שאחרי חודשים של שאלות פולשניות מצד המחלקה לביטחון המולדת, קולונסקופיה הפכה לדימוי המתאים ביותר לחתונה שלנו" כותבת ליז בעמוד 257 בספרה. אל דאגה, בסופו של דבר לא נערכה חתונתם של בני הזוג ליז ופיליפה במחלקה הפנימית של בית חולים אמריקאי. הקריאה בספר מעשירה ונותנת נקודות מבט מעניינות על נושאים הקרובים לכל מי שחי בזוגיות. אפשר לקרוא בו בצד קריאה בספר עלילתי ואולי אפילו יהיה לכך ערך מוסף.

ספר מרתק שקשה להניח אותו מן היד. החלקים המדעיים כתובים בצורה פופולרית וקלה לעיכול גם למי שרחוק מן התחום. העלילה אמנם בדיונית כרגע אולם עלולה להתרחש במציאות. הגיבור הראשי, מיכאל ירדני, מעורר אמפטיה והזדהות. מומלץ בחום !

בגיל עשר התייתמה אורה אחימאיר מאמה. במצוות אביה לא דברו בביתם על האם ואף את שמה לא הזכירו. אביה האמין שמה שלא מדברים עליו – לא כואב. כך חשבו פעם. בדיעבד זה גרם להם לא לעבד את האבל ולא להתקדם הלאה. אורה ידעה על קיומו של סוד הקשור באמה אך לא הייתה פנויה רגשית להעמיק בנושא. רק לאחר כששים שנה, החליטה לחקור את העניין וגילתה סיפור מופלא אותו היא פורשת בספרה בצורה מאוד מעניינת ונוגעת ללב. האם, חיה לבית קירשנבאום, נולדה בצפת למשפחה חסידית אדוקה. בשל צירוף מקרים מפתיע למדה בבית ספר אליאנס (בניגוד לחברותיה שלמדו ב"בית יעקב" החרדי) ועל כן נפתחה לתרבות המערבית. היא התאהבה (שומו שמיים!) בשוטר יהודי ששרת במשטרה הבריטית בצפת ואף הצליחה, במהלך מתוחכם, לכפות על הוריה לקבל את בחירתה ולהסכים לנישואיה עם השוטר. לרע מזלה, נרצח בעלה בידי ערבי ארבעה ימים לאחר החתונה! זו הייתה מכה קשה לחיה, למשפחתה ולישוב היהודי בצפת. חיה הייתה צריכה לקבל חליצה מאחי בעלה ולשם כך נסעה עם אביה להונגריה ערב מלחמת העולם השנייה. היו אלה ימים קשים ביותר ליהודים והסיכון היה רב. כעבור כשנה נישאה חיה בשנית והקימה משפחה. נולדו לה שתי בנות ובן אך הטראומה הקשה שעברה עם רצח בעלה הראשון לא הרפתה ממנה. בגיל צעיר חלתה במחלת לב קשה. שלוש שנים הייתה מאושפזת לסירוגין בבית החולים שערי צדק בירושלים אולם לא נמצא לה מזור. קצרים וקשים היו חייה. כישרון התיאור של המחברת הוא מעולה! אהבתי מאוד את התיאורים של ההכנות לחתונה והחתונה עצמה בצפת ואת תיאור הנסיעה להונגריה לעיירת הולדתו של השוטר. גם תיאור הגילויים שהובילו לכתיבת הספר היה מאוד מעניין. לסיכום – ספר מעניין, קריא ועשיר – מומלץ ביותר!