הספר הזה הוא עליי. וגם עליכם. לונג טיים אגו, כשהייתי בת 16 הכרתי את החבר הראשון שלי. הוא אהב אותי אהבת אמת, ואני? אני רק רציתי להגיד שיש לי חבר. שלושה חודשים אחרי הגעתי להבנה שאני לא הוגנת כלפיו ושאני מתנהלת בצורה לא מוסרית והחלטתי לסיים עם זה. בשנה שלאחר הפרידה קיבלתי ממנו אינספור הודעות, מכתבי אהבה, מיילים ותחנונים שנחזור. כל צליל שבקע מהפלאפון גרם לי לחרדה, כל שיחה שהתקבלה בטלפון הביתי הקפיץ את הדופק ל200 ולכל מקום שהלכתי הוא הלך יחד איתי, גם אם לא פיזית. עלילת הספר כתובה בגוף ראשון וכיומנה האישי של קלריסה, אישה בשנות ה30 לחייה שפגשה את הגבר הלא הנכון בלילה הלא נכון. באיטיות בלתי נסבלת אותו גבר תופס מקום של כבוד בחייה. הוא שולח לה מתנות לא רצויות, הודעות מטרידות במסווה נחמדות, מופיע על סף דלתה בלי להודיע ומלווה אותה בנוכחותו בכל רגע. רייף, אותו גבר, מוכר בעולמות האקדמאיים כגבר חביב, מנומס וחכם. הוא אכן חכם- הוא יודע בדיוק באיזו מדיה להשתמש לכל מסר שרצה להעביר, אילו מתנות לשלוח ומתי ואילו מילים להגיד בדיוק כדי לגרום *לך* להרגיש שאת לא בסדר. הספר עשוי טוב ואני חושבת כך מאחר והוא גרם לי לנוע באותה אי נוחות כמו לפני 15 שנה. איך זה נגמר? זה אף פעם לא באמת נגמר. בק טו מיי אקס- חמש שנים לאחר הפרידה, אי שם באי נידח בתאילנד, הצטלבו דרכינו. הרגשתי את נוכחותו עוד לפני שראיתי את פניו. כאילו תמיד היה שם והשאלה האם מדובר במקריות עדיין מהדהדת מדי פעם. מי שלא חווה סיטואציה כזו עשוי לחשוב שהעלילה מוגזמת ולא מציאותית. לצערי, היא עשויה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. לא כל יום כותבים עליכם ספר, לא תקראו?

בקיץ האחרון נשבר לי הלב. שברון לב מהסוג שרואים בסרטים. ניירות טישו מפוזרים על המיטה, מוזיקה עצובה באוזניות ונדודי שינה. החלטתי לתת לעצמי להתאבל כמו שצריך. בלי רגשות אשם. במשך חודשיים הסתובבתי כמו מתה מהלכת. אנשים דיברו אליי אבל לא שמעתי כלום. אנשים חייכו אליי אבל לא הצלחתי לחייך בחזרה. אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה. במקרה שלי זה היה נכון. לחברה הכי טובה שלי שברו את הלב באותו שבוע. ישבנו ובהינו יחד במסך הטלוויזיה, בברמן ובאנשים שחלפו על פנינו. עד שנתקלתי בספר של אלמוג בר. היא לא מייפה את המציאות אלא מספרת אותה כמו שהיא. הבכי הבלתי נשלט בעבודה, העצבות המתמשכת והקושי להמשיך הלאה. רוב הסיפורים די חוזרים על עצמם ולחלקם יש אפילו סוף טוב. עם זאת היא הצליחה לגעת בנקודות רגישות וכואבות. הספר מנחם ונותן לך תחושה שאתה לא לבד בסיפור. וגם שזה בסדר להישאר בפיג'מה במשך שבוע בלי לצאת מהבית. או לא להתקלח. ממליצה לכל מי שחווה פרידה כזו או אחרת.

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית. היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות. את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע. את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק. השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה. שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה- "האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?" שאלות קלות למענה לכאורה. על כולן השבתי בשלילה. ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים". מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת? הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה? התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו. ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב. בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך. את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה- "השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך". וזה נכון. פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי. הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט? ומה אם היו משלמים לכם על כך? כמה עולה המוסריות שלכם? "אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'. אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן. העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים. העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר. למה שלושה כוכבים? כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות. לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי. כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים". אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית. היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות. את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע. את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק. השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה. שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה- "האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?" שאלות קלות למענה לכאורה. על כולן השבתי בשלילה. ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים". מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת? הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה? התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו. ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב. בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך. את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה- "השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך". וזה נכון. פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי. הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט? ומה אם היו משלמים לכם על כך? כמה עולה המוסריות שלכם? "אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'. אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן. העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים. העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר. למה שלושה כוכבים? כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות. לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי. כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים". אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית. היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות. את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע. את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק. השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה. שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה- "האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?" שאלות קלות למענה לכאורה. על כולן השבתי בשלילה. ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים". מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת? הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה? התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו. ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב. בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך. את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה- "השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך". וזה נכון. פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי. הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט? ומה אם היו משלמים לכם על כך? כמה עולה המוסריות שלכם? "אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'. אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן. העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים. העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר. למה שלושה כוכבים? כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות. לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי. כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים". אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?

בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית. היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות. את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע. את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק. השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה. שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה- "האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?" שאלות קלות למענה לכאורה. על כולן השבתי בשלילה. ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים". מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת? הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה? התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו. ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב. בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך. את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה- "השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך". וזה נכון. פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי. הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט? ומה אם היו משלמים לכם על כך? כמה עולה המוסריות שלכם? "אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'. אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן. העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים. העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר. למה שלושה כוכבים? כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות. לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי. כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים". אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?