יגידו מה שיגידו על דן בן-אמוץ הוא התברך בלא מעט רעיונות לספרים, לפעמים עם שותפים כמו הספר הזה, עם שלמה שבא שפשוט תרמו רבות לעם הספר מעבר לחידודי הלשון שלו. את הספר הספציפי הזה שהוא לדעתי הפחות מוכר מבין ספריו, מצאתי במקרה פעם ביריד של מכירות יד שניה. כמי שמצא את עצמו בעבר יושב לא פעם מול מכונת מיקרופילמים ללא מטרה מוגדרת אלא רק מתוך סקרנות לגלות יותר מהעבר הלא ידוע, אני רואה את הספר הזה כפרוייקט מבורך. הוא באמת נפלא לאוהבי היסטוריה ולא רק להם אלא גם לכל מי שיודע להעריך ספר שיש בו תוכן טוב. הספר מביא סקירה על כל מיני ידיעות שהתפרסמו בעבר בעיתונות הישנה (1857-1917). לספר לו שלושה שערים: "ארץ חמדת אבות", "שחקי, שחקי על החלומות" ו-"חושו אחים, חושו", יש הקדמה שמסבירה יפה על אותם עיתונים שראו אור בימים ההם והקטעים נלקחו מהם. אני חייב להיכנס כאן לעניין של ההנאה בלהיות אספן של ספרים הוא שבשלב מסוים אתה מוצא לספר הקשר לספרים אחרים שכבר מצאת בהם עניין בעבר ובסופו של דבר אתה מניח אותם על מדף אחד או לכל הפחות בארון ספרים אחד. ההקשר שאני אישית מצאתי בו הוא עם איתמר בן-אב"י, שכידוע היה מאבי העיתונאות בארץ. זה לא בדיוק ספר שקוראים אותו מהעמוד הראשון עד לאחרון, אלא קוראים בו לפי כותרות שפתאום קורצות לך בזמן שאתה מעלעל בו ואני יכול לגלות לכם שעד היום (אחרי שנים שיש לי כבר את הספר הזה) אני מוצא בו אין ספור עניינים. כמו כותרות מעיתון "חבצלת" המודיעות ב-1871 כי בעכו חיים 150 יהודים ואילו בחיפה 100 יהודים. כך שבמובן מסויים אפשר ללמוד מהספר על תהליכי ההתיישבות בארץ. ואם הזכרתי את איתמר, בנו של המחייה הלשון העברית. אז ידיעה אחרת בשער "חינוך ותרבות" מבשרת כפי שנכתב בעיתון "המגיד" 1880 כי "בן-יהודה מציע לחדש את הדיבור העברי". אלו רק דוגמאות בודדות מתוך מאות המובאות בספר הזה בשילוב איורים ותמונות גם הן מהתקופה ההיא, ערכו הסטימנטלי של הספר הזה הוא רב עבורי ואני מקווה שאם גם לכם ייצא למצוא עותק שלו לא תחלפו לפניו מבלי להבין את הערך שלו, כי לדאבוני ספרים כדוגמאת הספר הזה יוצאים מהמלאי בספריות הציבוריות.

ההתוודעות שלי לכתיבה של חנוך ברטוב החלה בטעות עם ספרו "מתום עד תום", כשהתכוונתי לקרוא אותו וגיליתי שהוא חלק שלישי בטריולוגיה של ספרים (שחלקיו הקודמים היו "של מי אתה ילד" ו-"רגל אחת בחוץ"). תקנתי מהר את הטעות ורכשתי גם את החלקים האחרים, בדיעבד הצטערתי שלא קניתי אותם במהדורה החדשה שלהם אבל זה עניין שולי. באמת שאין על הכתיבה של ברטוב, אין ספק שהוא יודע לרתק את הקוראים אם לתקופה ואם לנושא שהוא בוחר לכתוב עליהם. רק בשנה האחרונה התוודעתי ממש אל עומק כתיבתו ומצאתי כמה קווים מקבילים בינו לבין עמוס עוז, זו הסיבה שרוב הספרים שלהם נמצאים בספריה שלי אלה לצד אלה. הספר הזה שייך לאחד מג'אנרי הכתיבה האהובים עליי ואומר ספרי מסע, ולא דווקא אלה המגיעים עם מפות כי עם בהם הסופר מעלה את רשמיו מתקופה שעברה עליו. במקרה של ברטוב קראתי קודם את "יריד במוסקבה" שלא עמד בציפיותיי אבל מאוחר יותר מצאתי גם את הספר "4 ישראלים וכל אמריקה" והוא כהרגלו ריתק אותי. את הספר הוא כתב על התקופה של שנתיים אותם בילה עם משפחתו בארצות הברית, אותה חרש מקצה אחד לקצה השני. חלומם של הרבה ישראלים ולמרות שהוא עשה את זה בתקופה יחסית מוקדמת (בסוף שנות ה-50') הוא העלה בכתיבתו הרבה עניינים שעשויים לעניין גם בימים אלה. כמו מה משך צופים להביט בטלויזיה (טרום תקופת אד סליבן), איך קמה האימפריה ההוליבודית ועוד... בעיניי יש רק חיסרון אחד לספר וזה שהוא לא מלווה בתמונות ואפילו לא איורים (למרות שבעטיפה הקדמית והאחורית משורטטת מפת ארה"ב עם ציוני מקומות שמוזכרים בספר), ברטוב מעיד שהוא צילם והעניין שהוא הסתובב עם מצלמה לפעמים גרמה לו אי-נעימות (אז מה עם איזו מהדורה חדשה של הספר בליווי התמונות) אבל אין לי ספק שברגע שתתחברו לספר ותאמינו לי שקשה שלא, אתם תראו את הדברים בדמיונכם. בשורה תחתונה אם הספר על "הודו" של עזריאל קרליבך הפך להיות התנ"ך של אלה המבקרים בדרום אסיה אזי שלדעתי גם ספר של ברטוב זכאי למקום שכזה, כנראה שמסיבה מסויימת הוא לא זכה לחשיפה מספקת וחבל. אני חייב רק להזהיר אתכם שהספר לא רק שיגרום לכם להעריך את מה שיש לנו כאן גם יגרום לכם לגעגועים, כמו שקרה לברטוב בעצמו.

כפי ששמוליק צ'יזיק כתב באחד משיריו הידועים "אף אחד לא מזיל דמעה / אף אחד לא מרגיש כאב" כך הרגשתי לגבי קריאת הספר הזה. לצערי הרגשה של פיספוס ולמרות ואולי דווקא בגלל שנכתב בגב הספר שנל ליישון כתבה אותו מתוך היכרות מקרוב של כאלה שהנכתב בספר מבחינת עולם הפשע והניסיון תמיד לחזור לא זר להם, צפיתי מהספר לקצת יותר. הספר מתחיל מזה שגארי נכנס לפאב ומחליט לעלות לפני קהל, בין אם הוא אמיתי ובין אם זה לא יותר מאשר הקהל שאליו כיוון את הספר, את סיפור חייו ולאורך כל העלילה אחת לכמה זמן הוא חוזר ומתייחס אליו. רציתי להרגיש על בשרי מתוך הזדהות משהו ממה שהגיבור עובר, לכאוב איתו, להזיל דמעה אבל באמת שהספר לא הביא איתו שום דבר. אני יכול לגלות שבעבר התנדבתי במקום של נוער בסיכון, בו עבדתי עם עובדות סוציאליות ויצא לי לקרוא כל מיני עדויות הן היו חותכות יותר. הרבה יותר. אז או שהתרגלתי לצערי לקרוא עדויות כאלו (מה שקשה לי להאמין) או שמשהו הלך לאיבוד בתירגום, ואגב לתשומת לבכם השם "המופע של גארי" זה לא השם המקורי של הספר. מי שיקרא את הספר זה לא שלא יבין את הדרך שגארי עשה מהיותו ילד קטן עד לגיל בגרות ופה ושם נאמרת חוכמת חיים של עברייניים, כמו זה שהירח המלא הוא האוייב שלך (לדעת גנבים) אבל היה מקום להעמיק יותר עם הדברים. יהיה מעניין לקרוא חוות דעת נוספת על הספר הזה אבל לעניות דעתי יש בו איזו החמצה וחבל, כי פוטנציאל יש.

ספר שהוא לצערי אכזבה. אולי דב מורן יודע לכתוב על התחום שהוא עוסק בו, כממציא הדיסק און קי - "עסקים ויזמות" אבל נראה לי שהוא הספיק כבר בספר הקודם למצות את העניין הזה, עד כי נדמה שלנסות למכור את הספר הזה זה כמו לנסות למכור בקבוק אוויר (הרגשה סובייקטיבית שלי). אני חשבתי לתומי שהספר הזה יהיה מסקרן יותר, והאמת היא שמכיוון שזה ספר ראשון שאני קורא מהתחום הזה, לא היו לי יותר מדי ציפיות. מה ששיכנע אותי לרכוש את הספר הוא שדב מורן מערב בו גם ענייני מוסיקה אבל לצערי הוא עושה את זה בצורה שטוחה. נראה שהוא אוהב מוסיקה ואפשר לומר שיש לו טעם לא רע אבל זה עדיין לא מספיק בכדי להפיק מזה ספר, מכיוון שמה שהוא בחר לכתוב עליו מוכר וידוע. אז אני אומנם לא מדרג ספרים אבל אם הייתי מעניק לו ציון אז לצערי הוא היה מקבל מספיק בקושי.

אני מוכרח לפתוח את חוות הדעת שלי הפעם בהצהרה שאני לא צופה באופן קבוע בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, בה מוגש בכל שבוע סיפור אחר אבל בתוכנית ששודרה בשבוע שעבר הייתי חייב לצפות. התרגשתי מאוד לשוב ולראות את דורון נשר על המרקע. הוא כידוע נעלם לנו לתקופה ארוכה בעקבות אירוע מוחי שעבר. פעם אחרונה ששמעתי עליו זה היה כשהיה נציג של קרן הקיימת לישראל בקליפורניה והוא תיכנן להקים חורשה לזכרו של משורר הביט, אלן גינזברג זכרונו לברכה. הצעד הזה בין נעשה בסופו של דבר ובין אם לא (מכיוון שבאותה תקופה זכיתי להיכלל באנתולוגיה שיצאה לאור של משוררים מכל העולם עם שיר שכתבתי כהספד לזכרו של גינזברג) כמו כל צעד שדורון נשר עשה בחייו ומצא לנכון לשתף אותנו בו ריגש אותי. כילד גדלתי (איך לא) כצופה קבוע בתוכנית שלו "שישאר בינינו". קשה לומר שבזמנו לא היו הרבה תוכניות שדיברו אלינו, הילדים, כי היתה גם את התוכנית "ריצ'רץ" שהגישו ילדים אבל בכל זאת התוכנית שלו היתה משהו אחר והיה כלכך כייף לצפות בה, לא אגזים אם אומר משהו כאילו חבר בא לבקר אותך ויש לכם משבצת משותפת בה אתם יודעים שאתם צריכים להעביר את הזמן ביחד בנעימים. היו בתוכנית מלא פינות מעניינות, ביניהן גם פינה של יקיר אביב. שנים מאוחרות יותר, דורון הגשים את החלום שלו והוציא לאור ספר שירים בשם "גלידה בטעם מוות" (ע"ע). כמה שהספר היה דק ומהבחינה הזאת אולי מאכזב, זה בא מעולמו של דורון נשר והיה לי מאוד חשוב לרכוש אותו. רכשתי אותו מיד לאחר שיצא לאור ונראה שמן הסתם מאז ועד היום הפך למשהו לאספנים שבינינו. חקרתי כל דבר בספר הזה, אם בעטיפת הקולאז' שחור לבן שלו, בו מופיע בין השאר פרינס ב-"גשם סגול" ובין אם כמובן בשירים עצמם. הספר נפתח בשיר עם איזכור שמו של ג'ון ברימן, מאז למדתי מי הוא ומה הם שירי החלום שלו. אני מודה שלתוכנית שלו בגלי צה"ל, "תושב חוזר" לא יוצא לי להקשיב אבל תוכנית אחרת שהיתה לו בתחנת הרדיו הצבאית, לפני שכל הסיפור הזה התחיל, "ציפורי לילה" ביום חמישי היתה בלתי נשכחת בעיניי במיוחד עם הפתיחה הנפלאה של השיר "בת הדייג" שמבוצע על ידי מרים אביגל. אני מוצא שהדרך שדורון נשר עבר לא רק מרגשת אלא העובדה שהוא זוכר גם כל מה שעבר עליו ומספר עליה בדרך המיוחדת שלו אותה אחרי הכל לא איבד, והוא לא שוכח אף אחד ואף אחת. מהאלונקאי בבית לוינשטיין בו עבר את השיקום שאחרי האירוע המוחי, האחיות שטיפלו בו וכמו כן הקלינאית תקשורת שמהתוכנית "עובדה" הבנתי שהם כתבו את הספר ביחד. היא אמרה שהיא יודעת עליו הכל, וכמובן גם האישה שאיתו שאמרה באותה תוכנית שהיא חשה שהיא כאילו היתה בגלגול הקודם שלה לא פחות מאשר אמא שלו. עכשיו בספר הזה, "המוח שלי ואני", כמו בתוכנית הטלויזיה שהיתה הוא משתף אותנו בסיפור על האירוע המוחי שעבר וכמה שהוא נאבק בשיניו בכדי לחזור ולוא למעט למה שהיה פעם. סיימתי את הצפיה בתחושה חזקה שאני חייב למצוא אותו, לתת לו חיבוק ולומר לו את האמירה הידועה שלו "אנחנו ננצח" ואין שום צל של ספק "כן, דורון יקירי, אתה ניצחת". ולכן הלכתי ורכשתי את הספר שלו, זה בכנות המעט שאני יכול לעשות. הבנתי מהמוכרת בחנות שהספר נמכר טוב (העותק שרכשתי האחרון שנשאר בחנות) ואני רוצה לקוות שזה בזכות הצורך של הרבה מאיתנו לחבק אותו. אני מכאן מאחל לדורון נשר מכל לבי שיהיו לו מעתה ואילך חיים טובים ושהאהבה תמשיך ללבלב בגינה שלו. אני אוהב אותך, איש. התלבטתי אם להוסיף את הפיסקה הזאת אבל בסוף החלטתי שאם יורשה לי, מכיוון שמדובר בספר על סוג של מסע בעקבות המוח. אז גם אני, כותב שורות אלה יכול להיחשב כנס רפואי. מה שרובכם לא יודעים עליי. נולדתי עם חבל הטבור מסביב לצוואר וחסר לי חמצן בשעת הלידה. זה גרם לי לאירוע מוחי שנקרא MBD ובעקבותיו למרות שאני להבדיל מאחרים שנולדים כמוני לא על כיסא גלגלים אני סובל מבעיות מוטוריות, ויש לי התמודדויות יומיומיות מאז שאני זוכר את עצמי (כמו רעד תמידי בכל הגוף בתדרים משתנים) ועוד כל מיני דברים שברור שכאן לא המקום להרחיב עליהם, לפחות עד שגם אני אולי אכתוב עליהם יום אחד, אם בכלל. בכל אופן כך או כך גם עם העובדה הזאת יש לי חיבור חזק עם דורון נשר. - אחרי כתיבת חוות הדעת הזאת שלי מצאתי לנכון לשלוח את דבריי לדורון נשר ולשמחתי הוא ענה לי שדבריי ריגשו אותו.

אני אוהב שאוסף הספרים שלי (כאלפיים ספרים) הוא מקוטלג, מעבר לאתר סימניה, גם בכך שאני יודע על איזה מדף נמצא כל ספר. אני אוהב לקרוא באופן חופשי ואומר בלי לתכנן אלו ספרים אני הולך לקרוא בחודש הקרוב אלא פשוט למצוא ספר ולקרוא אותו בתקווה שהוא יהיה באמת מספיק מעניין (כמו שחשבתי כשקניתי אותו) שאני לא אפזול לכיוון אחת מערימות הספרים שמחכות לי ולשמחתי יש לא מעט והרשימה מתארכת כל הזמן. בזכות הקיטלוג שאני עורך ומקפיד להכניס כל ספר שאני רוכש לרשימה הנכונה שלו, אני יכול להקדיש תקופה מסויימת לנושא מסויים ככל העולה על רוחי. בתקופה האחרונה אני נמצא בצרפת (לא פיזית אלא רוחנית) ולומד לאהוב אותה מחדש ולדעת עליה דברים שלוא דווקא סיפרו לי במשפחה שלי שעלתה לארץ מפאריס. אני בדרך כלל לא אוהב לקרוא ספרים כמו הספר הזה, "הבית שאהבתי". אני נמנע מספרים שמשאירים משקעים, כי לדאבוני החיים מספיק רוויים גם כך. קראתי את הספר הזה בעניין רב, כי לא ידעתי שבתקופה של נפוליאון השלישי פאריס שורטטה מחדש ולא מעט אנשים שגרו באותם רחובות שעברו שינוי סבלו על בשרם. אני כמובן שלא אגלה לכם את סוף הספר אבל אומר לכם שהעלילה משולבת בכל מיני מכתבים שקשורים לחייה של אותה אישה שעליה מסופר שאהבה את הבית שבו העבירה את מיטב שנותיה. הסופרת שכתבה את הספר הזה כתבה גם את "המפתח של שרה", אני לא יודע אם אני אקרא גם את הספר הזה אבל אני יכול לומר לכם שאם לשפוט לפחות את העבודה שלה עם "הבית שאהבתי" יש לה כישרון לא רק להחיות תקופה אלא להיכנס לרגשותיה של אישה. בעיניי זה מדהים. כהמשך לספר הזה בחרתי לרכוש את "המשיסה" של אמיל זולא, לשמחתי מצאתי את הספר שלו דיי בקלות למרות שהספרים שלו הם לדעתי סוג של זן נכחד, אני בספק אם מוצאים לנכון להוציא אותם במהדורות חדשות אבל אם אתם אוהבים לקרוא ספרים באווירה צרפתית ולוא דווקא על הנושא הספציפי הזה, אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר הקטלוג של הוצאת הספרים "נהר" של ראובן מירן, מי שמגדיר את עצמו פרנקופיל ועושה עבודה נפלאה. גם בימים לא פשוטים אלה אני בוחר לסיים את דבריי באמירה: Viva La France !!!