“ספר נחמד שונה מהקודם שכתבה "המפתח של שרה". בפקודת נפוליאון בשנת 1860 הברון אוסמן מתחיל בשורה של שיפוצים גדולים שישנו את העיר פאריז לחלוטין.
באותן שנים הוחלט להפוך את פריז לעיר מודרנית ולכן היה צורך למחוק ולהרוס את כל בתיה הישנים, שינוי שמחק גם דורות של הסטוריה מבנית.
בעיצומה של כל המהומה הזו ניצבת רוז שעומדת מנגד ומסרבת להרס בית משפחתה שעמד על תילו מדורי דורות. כולם מסביבה עוברים לבתים חדשים אך היא איתנה בדעתה
שלא להתפתות לכסף ולהתפנות.
היא אותבת מכתבים לבעלה ארמן שאותו אהבה מכל וכל והוא בעולם המתים כבר עשר שנים. בכתיבת המכתבים הללו היא בעצם מתמודדת עם המצב ודרכם אנחנו הקוראים גם לומדים להכירה.
ספר מסקרן על תקופה שהיתה ואיננה, על התמודדות של תושבי פאריז עם השינויים שעוברים עליה.
ספר שונה אך מעניין מאד על חברות אמיצה והדוקה לעיתים יותר ממשפחה ביולוגית.
סך הכל ספר קצר שסיימתי בתוך יומיים וממליצה.”

“"...אבל אני
אוהב להיות בבית
עם התה והלימון
והספרים הישנים..."

בית זה כל כך הרבה יותר מדירה. את הדירה של ההורים שלי, נניח, יש לי את כל הסיבות לשנוא: הסביבה הלא נחמדה, השכנים מעלינו שבורכו בשמונה ילדים היפראקטיביים, השמש שלא מצליחה להיכנס לחדרים ומחייבת אור חשמל קר ומדכא כל היום, בכל עונה, ועוד לא מעט סיבות מוצדקות לחלוטין לשנוא את ששת החדרים הללו.

אבל את הבית הזה, הבית שבו גדלתי, שאילו הגעתי לראשונה בגיל כמה ימים ועד היום לא עזבתי – הבית הזה הוא התפאורה האמיתית של ילדותי, של כל חיי עד עכשיו בעצם.
הבית הזה שכמעט כל קירותיו מצופים ארונות ספרים, ובמטבח יש תמיד תמונות על המקרר וסירים על הגז, ובמרפסת עציצי גרניום ולפעמים שאריות מקרשי הסוכה – תלוי מתי יוצאים אליה – הבית הזה הוא תבנית נוף מולדתי. הוא עשוי מזכרונות.

אז לא אכפת לי עד כמה השמש נכנסת אליו או לא, ומה יהיה עם האספקה המתמדת של השכנים מעל. הבית הזה בשבילי הוא מודל לחיקוי. בית זה כל כך הרבה יותר מארבע קירות.

אהבתי מאד את הספר הזה. הוא כאילו דיבר מתוך גרונה של קריקטורה בת ארבעים, חמישים או שבעים. ככה אני אתגעגע לבית הזה. ככה כל מרצפת תעיר בי זיכרון.

קראתי על רוז שמתחבאת במרתף של הבית שהיא אוהבת - כל כך אוהבת עד שלא אכפת לה למות שם לבד, בחושך, במרתף ורק לא לעזוב אותו - ולא יכולתי להימנע מההשוואה למגורשי גוש קטיף.
גם אצל רוז וגם אצלם זו היתה הוראה מהשלטונות, מגוף רשמי וגדול עד שאין לך סיכוי אפילו להתמודד מולו. בשני המקרים הציעו פיצויים כספיים – כאילו שכסף יכול להוות תחליף לזכרונות.

ספר נפלא. כתוב ברגישות. משלב דיבור בגוף ראשון הווה, עם זכרונות עבר ומכתבים ישנים – שילוב מדהים ונוגע. מומלץ לסנטימנטליים, למתגעגעים, ולכל המאוהבים בביתם...

" הבית דומם ודומעים חלוניו
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו-
וביתו לא יכול להכיר..."”

“פריס, הו פריס.
לאורך כל הקריאה מצאתי את עצמי תוהה אם הספר היה תופס אותי באותה מידה לו היה מתרחש באמסטרדם, או חלילה בברצלונה או אפילו תל אביב.
האם הספר רלוונטי בכלל לדורנו שמחליף דירה כל עשור או פחות ?
תראו לי בית אחד שדורות על גבי דורות של אותה משפחה גרים בו.
ואולי בזכות העובדה שכבר אין דברים כאלה, הספר מקסים.
רומנטי ? כן. צפוי ? מאוד. פריס ? לא מזיק ולבטח מועיל.
בשורה תחתונה. מומלץ לפני נסיעה לפריס. או אחרי.”

“סיפור די קצר וקריא שנקרא בנשימה אחת כמעט על פריז של פעם... לפני המלחמות.
סיפורה של אלמנה אחת שמסרבת להיכנע לרוע הגזרה של נפוליאון להחריב את הבית שלה לצורך בניית שדרה ענקית ומודרנית.
היא מתחילה בכתיבת מכתבים לבעלה שנפטר עשר שנים קודם ועל ידי כך מגוללת בפנינו את סיפור חייה איתו ואז גם בלעדיו.
אני דווקא לא מאלה שהתאהבו בפריז בעקבות הספר הזה או התמלאו געגועים אליה. מבחינתי הסיפור הזה היה עדיין יפה אם היה מסופר גם על כל מקום אחר בעולם. בית זה בית...אנשים זה אנשים והיופי בספר הזה הוא הדמות לדעתי ואופן הכתיבה.
בספר לא ארוך עדיין הצלחתי להתחבר לגיבורה ולהישאב לסיפור חייה.
את הספר סיימתי בפחות משבוע ואני מאמינה שיהיו כאלה שיסיימו אותו גם ביום אחד.
בהחלט שווה את ההשקעה”