"אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן." הציטוט היפהפה הזה, מתוך "על העיוורון" של סאראמגו, משקף יפה את רוח הספר. כי הסופרת, שגיא גלית, אישה רואה, מצליחה לא רק לראות אלא גם להביט ולהתבונן אל נבכי נפשה של סופי, גיבורת הספר, עיוורת מלידה, ולבטא במילים נוגעות את הרצון של סופי, שהוא רצונו של כל אדם שסובל מנכות: שיראו אותה כאדם רגיל, לא כחריגה, מוגבלת או עיוורת. שלא יחשבו עליה מה שחשב למשל השכן החדש "לא חייך לעצמו בהנאה למראה העכוזים התפוחים, רק חשב לעצמו בצער – איזה מסכנה זאתי, איזה מסכנה".
סופי מנהלת שגרת חיים אפרורית ומשעממת הכוללת עבודה כמרכזנית בחברת ביטוח והאזנה לרדיו בזמנה החופשי. אבל אז קורה הבלתי צפוי, כשסופי מפתחת קשר רומנטי עם אדם שהוא ההפך הגמור ממנה: שלומי המחוספס, בנם של השכנים, כן – זה מהציטוט הקודם, גבר נשוי ואב לשניים, שהחיים שלו עצמם לא פשוטים כלל וכלל, והוא סוחב על גבו גיבנת נפשית בדמות הלם קרב משירותו הצבאי.
קל מאוד להתאהב בגיבורה המקסימה הזו, אבל לא רק בה. כל הדמויות בספר מאוד אנושיות ומאוד נוגעות ומרגשות. אהבתי מאוד, למשל, את דמותה של גניה, סבתה המסורה והאהובה של סופי, ודמויות משנה כמו הזוג הנשוי שמורכב מניצן העיוורת ושאולי הרואה.
הספר ישראלי מאוד, ובצורה הכי אותנטית והכי אמינה שיכולה להיות, עם משפטים ישראליים כמו "זה לא יפה מצדי ולא בטיח", והוא לא נופל למלכודת סיפור האהבה המתקתק והסכריני בין הרואה לעיוורת. כי לפעמים האהבה היא סכנה, לפעמים היא שדה מוקשים, ולא הכול ורוד ומתוק ונפלא.
לכתוב "מכמיר לב" על ספר מרגש זה כבר ממש קלישאה, אבל נראה לי שהספר הזה הרוויח את הקלישאה הזו ביושר.
