הקטע ששלומצי מתאהבת בו זה לא הטאבו: הרי גם אני שמעתי ומכירה סיפורים שבו תלמידה מתאהבת במורה שלה. הטאבו בספר הוא שעמוס עצמו מראה רמזים לקרבה ולאהבה כלפיה בספר! ברצינות. זה כבר לא הופכת להיות קראש חד צדדי אלא משהו משותף ששניהם חווים אותו. לקרוא על זה גרם לי רגשות מעורבים: מצד אחד רציתי שהאהבה הזו תתממש ושלומצי תשמח והם יצאו לדייטים ויהיו זוג והכל, מצד שני זה הגעיל אותי. העובדה שהבחור מראה סימני אהבה כלפיה ולא לוקח את עצמו בידיים ואומר "דיי, מספיק" הרגיזה אותי.
דבר אחד שאני בטוחה בו לגבי שניהם זה שמגיע לדקלה עוד צל"ש על כך שכתבה את זה ולא התביישה.
יש עוד טאבו בספר הזה, אומנם ראיתי אותו בעולם הספרותי והוא פחות נחשב לדבר שאסור לדבר עליו, אבל אני אף פעם לא ראיתי בכתבים ישראלים שמדברים עליו: התאבדות ואשפוזים פסיכיאטרים של בני נוער.
שלומצי מתחילה לדבר עם מישהו שקורא לעצמו גיהינום אחרי שהוא כותב בפורום שהוא רוצה להתאבד והם מתחילים להתכתב. הלוואי שהיו יותר קטעים בין הקשר ביניהם, שהם היו מתחברים ובאמת יהיה ביניהם קשר חזק ויציב ושישמר בכל הספר. הייתי שמחה לשמוע על מה שעובר על גיהינום, על ההפרעה הנפשית שלו שאוכלת אותו מבפנים ועל האשפוז. דיי היה לי עצוב שבשלב מסוים הקשר התנתק והופיע מידי פעם, כמו עלה נידף שנעלם.
אולי דפנה יכולה לכתוב על חייו של גיהינום בספר אחר. אני אשמח לקרוא את הסיפור הזה.
אף על פי שכן נהנתי מהספר, ההתחלה הייתה נוראה מבחינתי, כנראה ברמה של שני כוכבים. פשוט כל הזמן היא דיברה על אהבתה ליוני ואהבה ואהבה ואהבה עוד ועוד ועוד עד שנהיה לי חתיכת כאב ראש. נכון, זו אשמתי שלא קראתי את הספר הראשון ויכול להיות שאם הייתי עושה את זה הייתי נהנת מהחלק הזה אבל לא. אהבה אהבה אהבה וכל שאר הדברים בחיים, כמו לימודים, משפחה וחברות, הופך להיות שולי. ככה זה כשמתאהבים? אם כן, תודה לכם, אבל אני לא רוצה להתאהב.
שמתי לב שזה ממשיך בהמשך הספר, אבל משום מה זה כבר לא הפריע לי כמו מקודם.
הדבר האחרון שאני מתכוונת לכתוב עליו שבהתחלה הייתה את הבעיה של השורות הקצרות, שאחרי כל חמישה מילים יש נקודה. לשמחתי, זה השתפר בהמשך הספר.
לסיכום: שווה קריאה אבל תעשו לעצכם טובה ותקראו את הספר הראשון לפני (לא כמו שאני עשיתי.)