שמעתי שהיה בלגן. אבל תעזבו, באתי לדבר על ספר. ועל סופר. ג'ון ורדון הוא מין סופר כזה שאוהב תעלומות. הוא אוהב לחשוב עליהן ואוהב לפצח אותן, ויותר מהכול הוא היה משתוקק להיות בלש שפותר תעלומות רצח מסובכות. בשבילו, בלשות היא משחק מוחות מתוחכם, שחמט בשישה מימדים, חידה סבוכה שאפשר להתיר אם רק יושבים וחושבים בשקט בשקט, חוקרים עדים ומחברים נקודות על סיכות על מפה גדולה בפריסינקט. רק שבמציאות, השוטרים הרבה, הרבה יותר שטחיים ואהבלים, ואל תתחילו בכלל עם הפושעים, שלא לדבר על מה שקורה כאן בארץ. אם מישהו רוצח פה, רוב הסיכויים שזה בגלל שהנרצח אמר משהו על חברה שלו, והוא התעצבן ושלף סכין יפנית. לא יותר קשה מסודוקו. אפילו לרציחות מורכבות יותר אין בדרך כלל את כל התוספות הדרמטיות שיכולות להפוך את זה לספר מתח. טוב, כנראה שבגלל זה כותבים ספרי מתח. ובדיוק בגלל זה, ספרי מתח הם שטויות במיץ עגבניות. אבל חוץ מזה שג'ון ורדון בסך הכול יודע לכתוב, ושקניתי את הספר הזה בשמונה עשרה שקל בקניון כשיצאתי הביתה בשישי, וששכחתי אותו כשהייתי בערך באמצע על שולחן של בית קפה וזה אפילו לא מדגדג לי לדעת את הסוף, תדעו שזה ספר על רצח מסתורי, שהוא ממש תעלומה וזה, ואם אתם אוהבים את הדברים האלה, אז מגיע לכם. מקווה שלא העלבתי אף אחד. צ'או!

אוייייייייייייי. כמה מעייף. בכל פעם שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, היתה לי תחושה מהדהדת שזעקה "כבר קראת את הספר הזה!!!! כבר ראית את הסרט הזה!!!! אלף פעם!!!!!", ואז הלמה בראשי וגרמה לי לצנוח בעייפות ולהירדם כמעט תוך איבוד הכרה מרצון, ואז להתעורר מחדש בבוקר שלמחרת, ושוב לחזור אליו מאוחר יותר בלי להט ולחוות עוד דז'ה וו ועוד אחד, עד שהבנתי את הרעיון ונטשתי אותו עוד לפני שהגעתי לעמוד 100, ולא עזר המבטא האנגלי המלבב והניסיונות לעורר אמפטיה אל הדמויות, כי גם אילו היו לי עוד חיים ועוד, הנושא הזה עדיין משומש לעייפה והגימיק חלשלוש, את השפה היפה אפשר לקרוא באלף ספרים אחרים כך שאין טעם ממש לבזבז את החיים על עוד ספר שהוא אחד ממיליון ולא אחד למיליון. לדלג לספר הבא. רעיונות, מישהו?

תסלחו לי על השאלה הבוטה, אבל השתמשתם פעם בקונדום? נכון שזה כאילו זה, אבל לא זה? היה לי חבר שאמר, זה כמו להתקלח עם מעיל גשם, או ללקק דבש דרך הצנצנת. וזה ממש קולע לדעתי המשוחדת, אפילו למרות (על פי מקורות זרים) שסביר להניח שלבנים זה עוד פחות כיף. אז ככה הספר הזה התחיל. קונדום על ספר מתח. יש רצח, הוא מזוויע, יש חשודה, אויויוי, ברור שזאת לא היא, אבל אולי בכל זאת היא, יו, שוב גלגלתי עיניים לתקרה, למה אני עושה את זה לעצמי, כבר נשבעתי שדי עם ספרי המתח. ובדיוק בגלל זה הכול הרגיש סינתטי (ככה כותבים את זה?) ומרוחק, לא מאמינה לזה בכלל. כמה אפשר כבר? קצין משטרה? רצח? סקנדינביה? יש כבר אלף ספרים כאלה. או מאתיים אלף. והקור הזה, כמו משפחה של אשכנזים בהפסקת חשמל בינואר. אוףףףףףף. עד שני שליש ספר, לא הבנתי בכלל למה אני ממשיכה לקרוא. זה אפילו לא עניין אותי לדעת מי באמת הרוצח (בכנות? גם כשקראתי מי הרוצח, זה לא שנשמטה לי הלסת מהפתעה. אגב, הרוצחת זאת בנט!! לא, לא נפתלי, ויקי, הבת דודה שלו מהאולפנה בשדרות!). אבל אז בא השליש האחרון והרים את הספר המעצבן הזה משניים לארבעה כוכבים. אולי כי הקונדום נקרע מהמתח :-))

תסלחו לי על השאלה הבוטה, אבל השתמשתם פעם בקונדום? נכון שזה כאילו זה, אבל לא זה? היה לי חבר שאמר, זה כמו להתקלח עם מעיל גשם, או ללקק דבש דרך הצנצנת. וזה ממש קולע לדעתי המשוחדת, אפילו למרות (על פי מקורות זרים) שסביר להניח שלבנים זה עוד פחות כיף. אז ככה הספר הזה התחיל. קונדום על ספר מתח. יש רצח, הוא מזוויע, יש חשודה, אויויוי, ברור שזאת לא היא, אבל אולי בכל זאת היא, יו, שוב גלגלתי עיניים לתקרה, למה אני עושה את זה לעצמי, כבר נשבעתי שדי עם ספרי המתח. ובדיוק בגלל זה הכול הרגיש סינתטי (ככה כותבים את זה?) ומרוחק, לא מאמינה לזה בכלל. כמה אפשר כבר? קצין משטרה? רצח? סקנדינביה? יש כבר אלף ספרים כאלה. או מאתיים אלף. והקור הזה, כמו משפחה של אשכנזים בהפסקת חשמל בינואר. אוףףףףףף. עד שני שליש ספר, לא הבנתי בכלל למה אני ממשיכה לקרוא. זה אפילו לא עניין אותי לדעת מי באמת הרוצח (בכנות? גם כשקראתי מי הרוצח, זה לא שנשמטה לי הלסת מהפתעה. אגב, הרוצחת זאת בנט!! לא, לא נפתלי, ויקי, הבת דודה שלו מהאולפנה בשדרות!). אבל אז בא השליש האחרון והרים את הספר המעצבן הזה משניים לארבעה כוכבים. אולי כי הקונדום נקרע מהמתח :-))

מלא מלא אוויר חם של תהילת פרסום ושל כתיבה גרפומנית בינונית. לא יכולתי לסבול את הספר הזה, ומאוד ניסיתי, נשבעת לכם. הוא כולו כתוב במין פלגמאטיות מתוחכמת של בנות מיוחדות שחשות את עצמן וכותבות שירים ויש להן רעיונות מוזרים שהם בתכל'ס משומשים וטחונים לאללה. אני מכירה לפחות חמש כאלה, ולשני בוינג'ו כנראה הצליח איפה שמיליון בכלל לא מתגלות (ולא, אני לא מדברת על עצמי. אני בחיים לא אכתוב ספר, זה לא הקטע שלי). היה לה מזל, למרות שהספר הזה מדבר בשלושה קולות שהם כולם אותו הדבר בדיוק, ולמרות שהוא כאילו על בנות בצבא שהן כאילו על קו התפר בין להיות נערות ללהיות נשים, הוא פשוט בלתי נסבל. לפני כמה חודשים, לעומת זאת, הלכתי עם אמא שלי ל"אפס ביחסי אנוש", והתפוצצתי מצחוק כל הסרט. סרט מדוייק, חזק, סוריאליסטי, על בנות שנמצאות על קו התפר שבין להיות נערות ללהיות נשים, אבל ככה זה נראה כשעושים את זה טוב.

איך היא מעזה, הג'יי.קיי. רולינג הזאת, להציג את עצמה בשם אחר?? ועוד בשביל שלא יזהו שזאת היא! וכשזה ברור שזה רק תעלול שיווקי כדי לקבל עוד לייקים ולמכור ספרים! מה, היא לא עשירה מספיק? מזל שהיא לא הציגה את עצמה בשם פפריקה והתחזתה להיות אחיה, אחרת היא באמת היתה מקבלת פה על הראש. אבל אפשר בכל זאת להתעלם מזה ולהתייחס לספר הזה כמות שהוא. ובאמת, מה הוא הספר הזה? ספר מתח הוא לא, כי אין בו שום מתח. לכל היותר, יש בו האצה מסויימת של קצב פעימות הלב, כמו של רואה חשבון שמגלה שהוא שכח שורה אחת בחישוב הכללי. מיליון דמויות, תעלומה יבשה ולא מסקרנת מדי שנמשכת לאורך כל הספר ומסתיימת בקול ענות חלושה בסופו הלא מפתיע במיוחד כי מה כבר יכול להיות? אין סכנה, אין רוצח סדרתי, אין נפילות מתח או עליות משמעותיות. מה שיש, זה מין קינוח פארווה בחתונה ממש מפוארת. כזה שיש בו דובדבנים וקצפת צמחית וטעם לוואי של סתם. אבל כשצריכים מתוק, גם זה בסדר. קורמורן סטרייק הוא אנטי גיבור מאוד חביב, מין דובי גדול ופגוע שמתחשק לחבק, שכל החיים דפקו אותו. מזל שרולינג זורקת לו מדי פעם איזו דוגמנית על שתעשה לו מצחיק בפיפי. הוא לא ממש טוב בשום דבר חוץ מלשלוף את הפנקס ולכתוב, ובסוף לדפוק נאום א-לה הרקול פוארו שבו הוא מסביר לרוצח למה ברור שהוא הרוצח. דההה. זה ספר בסדר. הוא כתוב ממש בסדר, והדמויות שלו בסדר נורא! מעניין איפה הן עושות את הסדר. זה לא הארי פוטר, ובחיים לא הייתי מנחשת שרולינג כתבה את זה, כי אין שום דמיון בין הסגנונות, אבל קשה לי להאמין שאקרא את הספרים הבאים בסדרה. אולי אם אהיה במצברוח בסדר. ציטוט אחד שנותן תקווה, ואין שום סיכוי שהיה מופיע בהוגוורטס: "היא הסבה את המבט ממנו, ושאפה עמוקות מהרותמנס. כשנקמט פיה לקווים קטנים ונוקשים סביב הסיגריה, הוא נראה כמו פי-הטבעת של חתול".