אף פעם לא אהבתי ספרים עם ציורים. גם כשהייתי ילדה קטנה וכבר הייתי קוראת ספר ( מה לעשות, לא אהבתי לקרוא הרבה P: ), אף פעם לא הייתי בוחרת בספר עם תמונות או ציורים. אז כשראיתי את הספר הזה והבנתי שזה ספר עם ציורים ויתרתי עליו. איכשהו, הספר המשיך לקפוץ לי מול העיניים אז החלטתי שבסוף אני כן אקרא אותו. כנראה שלגורל באמת יש תוכניות משלו, כי מזל שהחלטתי לקרוא אותו. הספר הזה מלא במסרים אופטימיים לגבי החיים, גם כשנראה שהכל מתמוטט. אין לדעת מה צופה לנו העתיד, והספר הבהיר לי את זה די טוב. אבל, תמיד יש תקווה. בכל דבר שלילי יהיה גם משהו חיובי- תמיד חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה. בן אומנם ברח מהבית ועבר הרבה טלטלות עד שהגיע לניו יורק, אבל אם לא היה מגיע למוזיאון הטבע, הוא לא היה פוגש את ג'יימי. בלי ג'יימי, חלק נכבד מהדברים שעזרו לבן לגלות מי זה אבא שלו והכי חשוב- מי הוא עצמו- רוב הדברים לא היו קיימים אם ג'יימי לא היה נכנס לתמונה. ואם רוז לא הייתה בורחת מאמא שלה ופוגשת את אחיה, כל סיפור חייה לא היה קיים, וגם בן לא. תמיד הייתי אופטימית, אבל ההתמודדות של בן עם העובדה שהוא התחרש עזרה לי להאמין עוד יותר שתמיד יש צדדים חיוביים לחיים. הסופר הצליח להעביר את הסיפור הזה יפה מאוד, אפילו כשחצי מהסיפור הוא בעצם מצוייר. אהבתי מאוד את העובדה שהחלקים של בן היו מסונכרנים עם החלקים של רוז. כשבן סיפר לנו על המוזיאון, ראינו את רוז מבקרת בו. כשבן סיפר לנו על הספר "מעשה פלאים" שהוא קרא, ראינו את הספר אצל רוז. אני יודעת שזה סיפור בדיוני, אבל מידי פעם יוצא לך לקרוא ספרים שמלמדים אותך דברים על החיים, דברים על עצמך. אז אני מודה לגורל, ומודה לבריאן סלזניק שכתב ואייר את הספר הזה. תודה. ובחרתי לסיים את הביקורת הזאת עם משפט שתפס לי את העין בספר הזה, אומנם הוא פשוט, אבל הוא מסכם את כל הספר הזה טוב מאוד וגם מסכם את העולם שאנחנו חיים בו: "כן, העולם הוא באמת מעשה פלאים".

וואו. פשוט וואו. באמת שאין לי מושג מה אני חושבת על הספר הזה.. היו רגעים שנגעלתי מהדברים שאני קראתי בספר הזה, אבל היו גם רגעים שאהבתי את מה שקראתי. **מכאן זה עלול להכיל ספויילרים, כי אני מתארת דברים שכתובים בספר- אז לשיקולכם אם לקרוא או לא :)** אז בתחילת הספר מסופר לנו על קיילי, נערה כביכול רגילה, ואמא שלה שורפת לאבא שלה את התחתונים על הגריל (רגיל, לא?) ובלה בלה בלה.. קורה מה שקורה, וקיילי נשלחת למחנה הזה שנקרא "מפלי הצללים" ושם עובר עליה מה שעובר עליה. לאורך כל הספר היו קטעים שפשוט השאירו אותי עם הרגשה מאוד לא נוחה כשקראתי אותם, מי שקרא את הספר בטח יכול לנחש על איזה קטעים מדובר, אבל לעומת זאת היו גם קטעים שבאמת עניינו אותי ואהבתי אותם. מתחילת הספר קיבלתי את הרושם שקיילי היא, איך להגדיר את זה במילים עדינות ובשפה יפה? סנובית-פוסטמה-מתנשאת. אבל אז פתאום נחשפנו לצד נחמד שלה. ואז עוד פעם היא נהפכה לקיילי הסנובית-פוסטמה-מתנשאת. במיוחד בכל הפעמים שהיא לא הפסיקה לקרוא לכל אנשי המחנה "פריקים".. באותם רגעים ייחלתי לאיזה ערפד רעב שבמקרה יצוץ לידה.. עכשיו תכפילו את זה בערך 500 פעם. זה מה שהרגשתי לגביה לאורך כל הספר.. אה כן, הכנתי אוסף של משפטים בלתי נשכחים (לצערי הרב) מהספר הזה: * (אחרי שאבא שלה עזב) "היא ניגבה את הדמעות, שונאת את עצמה על החולשה הבכיינית הזאת"- כן, כי זה לא הגיוני לבכות אם אבא שלך עוזב אותך.. איזו חלשת אופי את! -_- * ( היא מדברת על טריי) "הוא עמד קרוב כל כך, וריחו הגברי, הנקי, מילא את נשימתה. הו, אלוהים, היא אוהבת כל כך את הריח שלו"- לפני רגע אמרת שאת כועסת עליו כי הוא עזב אותך כי לא נתת לו (סליחה על ההגדרה, אבל ככה היא ניסחה את זה). תחליטי כבר מה את מרגישה. * (כשהיא רואה את הנערה הגותית באוטובוס) "מי הסטייליסט של הנערה הזאת? היא לא קראה שצבעוני זה מה שהולך היום? שכחול הוא השחור החדש?"- Kill me now. זה מה שחשבתי כשקראתי את המשפט הזה.. * (כשהנהגת אומרת לה לשבת) "חוץ מקיילי כולם ישבו, אז כנראה האישה דיברה אליה"- באמת? איך עלית על זה? בטוח יש לך IQ 140 לפחות! * (על הילדה עם הקרפד באוטובוס) "אולי זה קרפד סמים כזה, שאנשים מלקקים כדי להתמסטל? היא לא ידעה מה גרוע יותר, ללקק קרפדים כדי להתמסטל או סתם להיסחב עם קרפד בשביל לייצר פוזה של תמהונית"- אני אגיד לך מה גרוע יותר... את! בחיי, כשקראתי את זה היה לי מבט של WTF?! על הפנים.. ודרך אגב, אם כבר מישהי ליקקה קרפדים בשביל להתמסטל, זאת הסופרת. * (כשהיא נזכרת בעלונים למניעת הריון שאמא שלה שמה לה על הכרית) "היא הגיעה הביתה מאחד הדייטים הכי חמים שהיו לה עם טריי, וקיוותה להתענג על האושר החדש, לרחף מכל הנשיקות והליטופים הנועזים שלו"- את בת 16. 16!!! אחרי שהסופרת תיארה לנו לאיזה צרה נכנסה החברה של קיילי, שרה, היא ניסתה כנראה לגרום לדמות של קיילי להיראות מתחסדת לעומתה, אבל עם תיאורים כאלה אני לא חושבת שהיא קלעה למטרה.. * (על ההריון של שרה) "גם אם לוקחים בחשבון את הגירושים (של ההורים של קיילי), את המוות של סבתא (ובלה בלה בלה), עדיין המצב של שרה גרוע יותר"- זהו! פה היא שיכנעה אותי! קיילי היא כזאת פוסטמה שאין לתאר! סבתא שלך מתה, איך בדיוק זה פחות גרוע מחברה סתומה בת 16 שמקיימת יחסי מין ונכנסת להריון? אה, וגם אחרי שהיא גילתה שהיא לא בהריון היא ממשיכה למישהו אחר שגם איתו היא רוצה לשכב.. כן, חברה שלך גאונה כמוך! * (כשהיא חושבת שהאריה הולך לאכול אותה) "האריה נשכב על הרצפה והתחיל לנקות את כפותיו. האם הוא נוטל ידיים לפני הארוחה?"- כן, הוא גם מניח תפילין כל בוקר.. -_- ואיך לא, כמובן כל פעם שחשבתי שהספר הזה מצליח להתחבב עלי, הסופרת דחפה דברים שעיצבנו אותי: למשל הפעם שדלה החליטה לשתף את מירנדה ואת קיילי (ולצערי גם אותנו) במעלליו הנפלאים של השכן הסוטה שלה, או כמו תיאורים של התמזמזויות שלה ושל טריי (כל כך מרתק, עכשיו אני יכולה לישון בשקט בלילה), או היציאה של דרק "אוי לעזאזל! את חושבת שאני אתן לו לנשוך אותי? בחיים לא! זה מסוכן מדי, וזה כל כך גיי!"- פה נשברתי. אחלה מסר הסופרת מעבירה לקוראים שלה! מחיאות כפיים! גם התקציר מטעה.. הם נתנו לנו לחשוב בתמימותנו שמדובר בעוד משולש אוהבים.. אבל לא! מדובר במרובע אוהבים. קיילי- אני יכולה לכנות אותך באותו כינוי נפלא שכינית בו את "החדשה" של האקס שלך, אבל אני לא אכתוב אותו כאן, כי זה לא מנומס. והכל עניין של נימוס אחרי הכל, נכון? אז לא. כי כנראה שלקיילי שלנו אין נימוסים. עוד משהו שאין לה- מוח. לאורך כל הספר היא משחקת בין טריי-דרק-לוקאס. היא מנשקת את טריי. ואז היא כמעט מנשקת את דרק. ואז היא מנשקת את לוקאס. ושוב פעם חושבת על טריי ועל דרק ואח"כ לוקאס. די!!!! בכמה אנשים את יכולה עוד להתאהב??? עד עכשיו, אפילו כשסיימתי את הספר אני עדיין לא מבינה במי היא מאוהבת באמת? או שהיא מאוהבת בשלושתם? או שבעצם היא מאוהבת בעצמה? ואח"כ היא מאשימה את אבא שלה בבגידה? נחמד מצידה.. בקיצור, שלא תבינו לא נכון, כמו שאמרתי למעלה היו רגעים שמאוד נהניתי מהספר ואפילו צחקתי ( כן, גם בקטע שהיא בודקת אם פרי החתלתול הוא זכר או נקבה.. אני אישית חשבתי שהוא היה צריך בכלל להפוך לפלטיפוס P: ), והיו אפילו רגעים שאמרתי לעצמי שהסופרת השתלטה על רוח הנעורים שתקפה אותה וכנראה גרמה לה לכתוב שטויות לאורך כל הספר, אבל אז בא עוד קטע מוזר/מטריד ומצאתי את עצמי אומרת Never mind.. הספר הזה הוא בסופו של דבר משהו בין 2 ל-3 כוכבים, אבל החלטתי לתת לו שלושה כוכבים. אלוהים יודע למה. אולי כי הסוף הצליח להפתיע אותי.. דרך אגב, לדעתי הסופרת צריכה לשנות את השם שלה מסי.סי האנטר לנו.נו האנטר. סתם כדי לעשות צדק לשם שלה..

8.10.2013 חיכיתי לתאריך הזה מאז שידעתי שהספר יוצא לאור בתאריך הזה (משפט גאוני). תשכחו מזה, חיכיתי לספר הזה ברגע שסיימתי לקרוא את אות אתנה. איך אות אתנה מסתיים?- סוף מותח. או כמו שקוראים לזה באנגלית קליף האנגר. או כמו שקוראים לזה בקרב כל אוהבי ריק ריירדן- ריק עשה זאת שוב! אז התאריך הזה הגיע, לא לפני שחפרתי לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע על הספר המושלם הזה שקוראים לו בית האדס. עובדה שאני מתגאה בה - לקח לי "בסך הכל" שבוע וחצי לקרוא אותו. באנגלית. קרוב ל-600 עמודים. והכי אני גאה בזה שלא ויתרתי כמו שעשיתי באות אתנה וחיכיתי חודש וחצי עד שהמשכתי לקרוא אותו ובסוף כבר יצא הספר בעברית.. אבל מצד שני, איך יכולתי לוותר על לקרוא אותו כמה מהר שאני יכולה? אחרי מה שריק עשה לנו בסוף אות אתנה?! אז קראתי. צחקתי. הייתי עצובה. כעסתי על ריק. ואז, בסוף הספר- התרגשתי. לכל אורך הספר הזה יש דברים לא צפויים, כי בכל זאת, ככה זה כשריק ריירדן הוא הסופר. יש קטעים מצחיקים, קטעים מוזרים, קטעים עצובים, קטעים שגורמים לך להרים גבה ולשאול על מה לעזאזל חשב ריק כשעלה לו הרעיון הגאוני הזה... מכירים את הספרים האלה שאתם קוראים, כאלה שחיכיתם להם כל כך הרבה זמן, שכשאתם מסיימים לקרוא אותם אתם מרגישים ריקים ולא בדיוק סגורים מה אתם באמת מרגישים לגבי הספר הזה, אבל אתם יודעים שזה אחד הספרים הטובים שקראתם? כזה הוא בית האדס. אני לא מעריצה גדולה של דמדומים, הארי פוטר, שר הטבעות, שיר של אש ושל קרח, משחקי הרעב ועוד כל מיני סדרות ספרים שאנשים מחשיבים כסדרות ספרים טובות מאוד. אז בשבילי, שתי סדרות הספרים הכי טובות שייכות לריק. בשבילי זה הכי טוב שיש. בשבילי אלה הספרים שהשאירו אותי עם ההרגשה הזאת. טוב, אז אחרי הטקסט הדרמטי למעלה (באמת התנהגתי באופן דרמטי לפני שהספר יצא, כל פעם שהזכירו משהו שקשור איכשהו לספר או לריק 0.0) הנה כמה דברים שאנחנו לומדים על הדמויות בספר: **מכאן זה עלול להכיל ספויילרים קטנים שלא באמת יהרסו למי שעדיין לא קרא, אלא יגרמו לכם לתהות "אבוי, מה ריק מעולל לנו הפעם?"** 1) מגלים למה ניקו כל כך אפל ומרוחק (אז כן, גם העובדה שהוא הבן של האדס קשורה לזה, אבל זה לא זה). 2) פייפר סוף סוף לומדת להשתמש בכלי נשק שימושי, שהוא לא קרן השפע המאוד מפחידה ומאיימת שלה. 3) ליאו.. תופים!! יש לו כמה פרקים מסוימים מאוד בספר שיגרמו לדמות שלו להיות שמחה אפילו יותר (אז מה אם הוא רק דמות בספר? אסור לו להיות שמח?) ולגרום לכמה מאיתנו להזיל דמעה (מאושר/ מרגש אחר שלא נדבר עליו כדי לא לעשות ספויילר) 4) כמובן שנראה מה עובר על פרסבת' בטרטרוס, ונפגוש את בוב [אם גם אתם תוהים לעצמכם מי זה בוב, אתם לא לבד! הוא לקח חלק בסיפור שפורסם בסוג של ספר המשך בין "הקרב על המבוך" ו"תקוות האולימפוס" (למי שבא לדעת קוראים לספר באנגלית The Demigod Files ולסיפור עם בוב קוראים The sword of Hades) אבל למי שלא קרא את זה, כמובן שריק מזכיר מי זה בספר ואתם תתאהבו בו ♥] 5) הייזל זוכה לתפקיד די מגניב בספר.. תפקיד שיעזור לה להציל את החברים שלה בנקודה מסוימת בספר. 6) פרנק עובר מייקאובר בדרך מוזרה (או נורמאלית, תלוי את מי שואלים..) 7) ג'ייסון נשאר אותו ג'ייסון, רק שעכשיו הוא צריך לתפוס יותר פיקוד, בגלל שפרסי לא בסביבה. והסוף של הספר.. טוב, אם אני אגיד לכם שהוא ישאיר אתכם במתח זה לא יפתיע אתכם כי בכל זאת זה ריק, אבל יש לי משהו אחר להגיד על הסוף. השורות האחרונות גרמו לי לחייך ולהתרגש, במקום לרצות לחנוק את ריק ולצעוק עליו "למה אתה עושה לנו את זה?" לדעתי זה ללא ספק הרגע הכי יפה בכל הספר הזה (חוץ מהרגע שליאו מביא לפרנק "מתנה" כלשהי.. אני אוהבת את ליאו ♥) והספר עם הסיום הכי טוב שיש. התרגשתי P: . אז חוץ מהחפירה למעלה, אין לי יותר מידי מה להגיד על הספר שאחרים לא אמרו כבר. זה כן ספר מדהים, זה כן ספר מושלם. וכל הביקורת הזו נשמעת די דרמטית, אבל ככה זה כשמדובר בספר של ריק ריירדן. תאריך הבא לחכות לו- 7.10.2014 דבר אחד אני יודעת- התאריך הזה לא יגרום לי להרגיש פחות ממה שהתאריך הקודם גרם לי להרגיש. ואולי אפילו קצת יותר :).

וואו. פשוט וואו. באמת שאין לי מושג מה אני חושבת על הספר הזה.. היו רגעים שנגעלתי מהדברים שאני קראתי בספר הזה, אבל היו גם רגעים שאהבתי את מה שקראתי. **מכאן זה עלול להכיל ספויילרים, כי אני מתארת דברים שכתובים בספר- אז לשיקולכם אם לקרוא או לא :)** אז בתחילת הספר מסופר לנו על קיילי, נערה כביכול רגילה, ואמא שלה שורפת לאבא שלה את התחתונים על הגריל (רגיל, לא?) ובלה בלה בלה.. קורה מה שקורה, וקיילי נשלחת למחנה הזה שנקרא "מפלי הצללים" ושם עובר עליה מה שעובר עליה. לאורך כל הספר היו קטעים שפשוט השאירו אותי עם הרגשה מאוד לא נוחה כשקראתי אותם, מי שקרא את הספר בטח יכול לנחש על איזה קטעים מדובר, אבל לעומת זאת היו גם קטעים שבאמת עניינו אותי ואהבתי אותם. מתחילת הספר קיבלתי את הרושם שקיילי היא, איך להגדיר את זה במילים עדינות ובשפה יפה? סנובית-פוסטמה-מתנשאת. אבל אז פתאום נחשפנו לצד נחמד שלה. ואז עוד פעם היא נהפכה לקיילי הסנובית-פוסטמה-מתנשאת. במיוחד בכל הפעמים שהיא לא הפסיקה לקרוא לכל אנשי המחנה "פריקים".. באותם רגעים ייחלתי לאיזה ערפד רעב שבמקרה יצוץ לידה.. עכשיו תכפילו את זה בערך 500 פעם. זה מה שהרגשתי לגביה לאורך כל הספר.. אה כן, הכנתי אוסף של משפטים בלתי נשכחים (לצערי הרב) מהספר הזה: * (אחרי שאבא שלה עזב) "היא ניגבה את הדמעות, שונאת את עצמה על החולשה הבכיינית הזאת"- כן, כי זה לא הגיוני לבכות אם אבא שלך עוזב אותך.. איזו חלשת אופי את! -_- * ( היא מדברת על טריי) "הוא עמד קרוב כל כך, וריחו הגברי, הנקי, מילא את נשימתה. הו, אלוהים, היא אוהבת כל כך את הריח שלו"- לפני רגע אמרת שאת כועסת עליו כי הוא עזב אותך כי לא נתת לו (סליחה על ההגדרה, אבל ככה היא ניסחה את זה). תחליטי כבר מה את מרגישה. * (כשהיא רואה את הנערה הגותית באוטובוס) "מי הסטייליסט של הנערה הזאת? היא לא קראה שצבעוני זה מה שהולך היום? שכחול הוא השחור החדש?"- Kill me now. זה מה שחשבתי כשקראתי את המשפט הזה.. * (כשהנהגת אומרת לה לשבת) "חוץ מקיילי כולם ישבו, אז כנראה האישה דיברה אליה"- באמת? איך עלית על זה? בטוח יש לך IQ 140 לפחות! * (על הילדה עם הקרפד באוטובוס) "אולי זה קרפד סמים כזה, שאנשים מלקקים כדי להתמסטל? היא לא ידעה מה גרוע יותר, ללקק קרפדים כדי להתמסטל או סתם להיסחב עם קרפד בשביל לייצר פוזה של תמהונית"- אני אגיד לך מה גרוע יותר... את! בחיי, כשקראתי את זה היה לי מבט של WTF?! על הפנים.. ודרך אגב, אם כבר מישהי ליקקה קרפדים בשביל להתמסטל, זאת הסופרת. * (כשהיא נזכרת בעלונים למניעת הריון שאמא שלה שמה לה על הכרית) "היא הגיעה הביתה מאחד הדייטים הכי חמים שהיו לה עם טריי, וקיוותה להתענג על האושר החדש, לרחף מכל הנשיקות והליטופים הנועזים שלו"- את בת 16. 16!!! אחרי שהסופרת תיארה לנו לאיזה צרה נכנסה החברה של קיילי, שרה, היא ניסתה כנראה לגרום לדמות של קיילי להיראות מתחסדת לעומתה, אבל עם תיאורים כאלה אני לא חושבת שהיא קלעה למטרה.. * (על ההריון של שרה) "גם אם לוקחים בחשבון את הגירושים (של ההורים של קיילי), את המוות של סבתא (ובלה בלה בלה), עדיין המצב של שרה גרוע יותר"- זהו! פה היא שיכנעה אותי! קיילי היא כזאת פוסטמה שאין לתאר! סבתא שלך מתה, איך בדיוק זה פחות גרוע מחברה סתומה בת 16 שמקיימת יחסי מין ונכנסת להריון? אה, וגם אחרי שהיא גילתה שהיא לא בהריון היא ממשיכה למישהו אחר שגם איתו היא רוצה לשכב.. כן, חברה שלך גאונה כמוך! * (כשהיא חושבת שהאריה הולך לאכול אותה) "האריה נשכב על הרצפה והתחיל לנקות את כפותיו. האם הוא נוטל ידיים לפני הארוחה?"- כן, הוא גם מניח תפילין כל בוקר.. -_- ואיך לא, כמובן כל פעם שחשבתי שהספר הזה מצליח להתחבב עלי, הסופרת דחפה דברים שעיצבנו אותי: למשל הפעם שדלה החליטה לשתף את מירנדה ואת קיילי (ולצערי גם אותנו) במעלליו הנפלאים של השכן הסוטה שלה, או כמו תיאורים של התמזמזויות שלה ושל טריי (כל כך מרתק, עכשיו אני יכולה לישון בשקט בלילה), או היציאה של דרק "אוי לעזאזל! את חושבת שאני אתן לו לנשוך אותי? בחיים לא! זה מסוכן מדי, וזה כל כך גיי!"- פה נשברתי. אחלה מסר הסופרת מעבירה לקוראים שלה! מחיאות כפיים! גם התקציר מטעה.. הם נתנו לנו לחשוב בתמימותנו שמדובר בעוד משולש אוהבים.. אבל לא! מדובר במרובע אוהבים. קיילי- אני יכולה לכנות אותך באותו כינוי נפלא שכינית בו את "החדשה" של האקס שלך, אבל אני לא אכתוב אותו כאן, כי זה לא מנומס. והכל עניין של נימוס אחרי הכל, נכון? אז לא. כי כנראה שלקיילי שלנו אין נימוסים. עוד משהו שאין לה- מוח. לאורך כל הספר היא משחקת בין טריי-דרק-לוקאס. היא מנשקת את טריי. ואז היא כמעט מנשקת את דרק. ואז היא מנשקת את לוקאס. ושוב פעם חושבת על טריי ועל דרק ואח"כ לוקאס. די!!!! בכמה אנשים את יכולה עוד להתאהב??? עד עכשיו, אפילו כשסיימתי את הספר אני עדיין לא מבינה במי היא מאוהבת באמת? או שהיא מאוהבת בשלושתם? או שבעצם היא מאוהבת בעצמה? ואח"כ היא מאשימה את אבא שלה בבגידה? נחמד מצידה.. בקיצור, שלא תבינו לא נכון, כמו שאמרתי למעלה היו רגעים שמאוד נהניתי מהספר ואפילו צחקתי ( כן, גם בקטע שהיא בודקת אם פרי החתלתול הוא זכר או נקבה.. אני אישית חשבתי שהוא היה צריך בכלל להפוך לפלטיפוס P: ), והיו אפילו רגעים שאמרתי לעצמי שהסופרת השתלטה על רוח הנעורים שתקפה אותה וכנראה גרמה לה לכתוב שטויות לאורך כל הספר, אבל אז בא עוד קטע מוזר/מטריד ומצאתי את עצמי אומרת Never mind.. הספר הזה הוא בסופו של דבר משהו בין 2 ל-3 כוכבים, אבל החלטתי לתת לו שלושה כוכבים. אלוהים יודע למה. אולי כי הסוף הצליח להפתיע אותי.. דרך אגב, לדעתי הסופרת צריכה לשנות את השם שלה מסי.סי האנטר לנו.נו האנטר. סתם כדי לעשות צדק לשם שלה..

טוב, נתחיל מהעובדה שמזלי שהכריכה תפסה לי את העין כי אי אפשר להגיד שהכותרת היתה עושה את אותו הדבר.. "מלאך משמיים"- נשמע די קיטשי... זהו, שלא! אז כן, **ספויילר לא ספויילרי כל כך**- נורה ופאץ' מתאהבים עד כדי כך שהיא לא יכולה להפסיק לחשוב ולתהות לגביו אבל זה בערך הדבר הקיטשי היחיד שזכור לי מהספר הזה. אז יש לנו את נורה שהיא הילדה הטובה ופאץ' שהוא הילד הרע (טוב, גרמתי לזה להישמע מאוד קיטשי) שמן הסתם הספר סובב סביבם, אבל באמת שזה ספר מאוד מעניין ומותח וגם כשנראה שהוא צפוי, תאמינו לי- הוא לא! בכל זאת, עם כל האהבה שלי לספר נתתי לו ארבעה כוכבים כי חלקים ממנו יכולים להיות קצת מתישים (כמו ההתחלה), אבל אחרי שעוברים את החלקים האלו זה בסך הכל ספר שבהחלט שווה לקרוא!

וואו. פשוט וואו. באמת שאין לי מושג מה אני חושבת על הספר הזה.. היו רגעים שנגעלתי מהדברים שאני קראתי בספר הזה, אבל היו גם רגעים שאהבתי את מה שקראתי. **מכאן זה עלול להכיל ספויילרים, כי אני מתארת דברים שכתובים בספר- אז לשיקולכם אם לקרוא או לא :)** אז בתחילת הספר מסופר לנו על קיילי, נערה כביכול רגילה, ואמא שלה שורפת לאבא שלה את התחתונים על הגריל (רגיל, לא?) ובלה בלה בלה.. קורה מה שקורה, וקיילי נשלחת למחנה הזה שנקרא "מפלי הצללים" ושם עובר עליה מה שעובר עליה. לאורך כל הספר היו קטעים שפשוט השאירו אותי עם הרגשה מאוד לא נוחה כשקראתי אותם, מי שקרא את הספר בטח יכול לנחש על איזה קטעים מדובר, אבל לעומת זאת היו גם קטעים שבאמת עניינו אותי ואהבתי אותם. מתחילת הספר קיבלתי את הרושם שקיילי היא, איך להגדיר את זה במילים עדינות ובשפה יפה? סנובית-פוסטמה-מתנשאת. אבל אז פתאום נחשפנו לצד נחמד שלה. ואז עוד פעם היא נהפכה לקיילי הסנובית-פוסטמה-מתנשאת. במיוחד בכל הפעמים שהיא לא הפסיקה לקרוא לכל אנשי המחנה "פריקים".. באותם רגעים ייחלתי לאיזה ערפד רעב שבמקרה יצוץ לידה.. עכשיו תכפילו את זה בערך 500 פעם. זה מה שהרגשתי לגביה לאורך כל הספר.. אה כן, הכנתי אוסף של משפטים בלתי נשכחים (לצערי הרב) מהספר הזה: * (אחרי שאבא שלה עזב) "היא ניגבה את הדמעות, שונאת את עצמה על החולשה הבכיינית הזאת"- כן, כי זה לא הגיוני לבכות אם אבא שלך עוזב אותך.. איזו חלשת אופי את! -_- * ( היא מדברת על טריי) "הוא עמד קרוב כל כך, וריחו הגברי, הנקי, מילא את נשימתה. הו, אלוהים, היא אוהבת כל כך את הריח שלו"- לפני רגע אמרת שאת כועסת עליו כי הוא עזב אותך כי לא נתת לו (סליחה על ההגדרה, אבל ככה היא ניסחה את זה). תחליטי כבר מה את מרגישה. * (כשהיא רואה את הנערה הגותית באוטובוס) "מי הסטייליסט של הנערה הזאת? היא לא קראה שצבעוני זה מה שהולך היום? שכחול הוא השחור החדש?"- Kill me now. זה מה שחשבתי כשקראתי את המשפט הזה.. * (כשהנהגת אומרת לה לשבת) "חוץ מקיילי כולם ישבו, אז כנראה האישה דיברה אליה"- באמת? איך עלית על זה? בטוח יש לך IQ 140 לפחות! * (על הילדה עם הקרפד באוטובוס) "אולי זה קרפד סמים כזה, שאנשים מלקקים כדי להתמסטל? היא לא ידעה מה גרוע יותר, ללקק קרפדים כדי להתמסטל או סתם להיסחב עם קרפד בשביל לייצר פוזה של תמהונית"- אני אגיד לך מה גרוע יותר... את! בחיי, כשקראתי את זה היה לי מבט של WTF?! על הפנים.. ודרך אגב, אם כבר מישהי ליקקה קרפדים בשביל להתמסטל, זאת הסופרת. * (כשהיא נזכרת בעלונים למניעת הריון שאמא שלה שמה לה על הכרית) "היא הגיעה הביתה מאחד הדייטים הכי חמים שהיו לה עם טריי, וקיוותה להתענג על האושר החדש, לרחף מכל הנשיקות והליטופים הנועזים שלו"- את בת 16. 16!!! אחרי שהסופרת תיארה לנו לאיזה צרה נכנסה החברה של קיילי, שרה, היא ניסתה כנראה לגרום לדמות של קיילי להיראות מתחסדת לעומתה, אבל עם תיאורים כאלה אני לא חושבת שהיא קלעה למטרה.. * (על ההריון של שרה) "גם אם לוקחים בחשבון את הגירושים (של ההורים של קיילי), את המוות של סבתא (ובלה בלה בלה), עדיין המצב של שרה גרוע יותר"- זהו! פה היא שיכנעה אותי! קיילי היא כזאת פוסטמה שאין לתאר! סבתא שלך מתה, איך בדיוק זה פחות גרוע מחברה סתומה בת 16 שמקיימת יחסי מין ונכנסת להריון? אה, וגם אחרי שהיא גילתה שהיא לא בהריון היא ממשיכה למישהו אחר שגם איתו היא רוצה לשכב.. כן, חברה שלך גאונה כמוך! * (כשהיא חושבת שהאריה הולך לאכול אותה) "האריה נשכב על הרצפה והתחיל לנקות את כפותיו. האם הוא נוטל ידיים לפני הארוחה?"- כן, הוא גם מניח תפילין כל בוקר.. -_- ואיך לא, כמובן כל פעם שחשבתי שהספר הזה מצליח להתחבב עלי, הסופרת דחפה דברים שעיצבנו אותי: למשל הפעם שדלה החליטה לשתף את מירנדה ואת קיילי (ולצערי גם אותנו) במעלליו הנפלאים של השכן הסוטה שלה, או כמו תיאורים של התמזמזויות שלה ושל טריי (כל כך מרתק, עכשיו אני יכולה לישון בשקט בלילה), או היציאה של דרק "אוי לעזאזל! את חושבת שאני אתן לו לנשוך אותי? בחיים לא! זה מסוכן מדי, וזה כל כך גיי!"- פה נשברתי. אחלה מסר הסופרת מעבירה לקוראים שלה! מחיאות כפיים! גם התקציר מטעה.. הם נתנו לנו לחשוב בתמימותנו שמדובר בעוד משולש אוהבים.. אבל לא! מדובר במרובע אוהבים. קיילי- אני יכולה לכנות אותך באותו כינוי נפלא שכינית בו את "החדשה" של האקס שלך, אבל אני לא אכתוב אותו כאן, כי זה לא מנומס. והכל עניין של נימוס אחרי הכל, נכון? אז לא. כי כנראה שלקיילי שלנו אין נימוסים. עוד משהו שאין לה- מוח. לאורך כל הספר היא משחקת בין טריי-דרק-לוקאס. היא מנשקת את טריי. ואז היא כמעט מנשקת את דרק. ואז היא מנשקת את לוקאס. ושוב פעם חושבת על טריי ועל דרק ואח"כ לוקאס. די!!!! בכמה אנשים את יכולה עוד להתאהב??? עד עכשיו, אפילו כשסיימתי את הספר אני עדיין לא מבינה במי היא מאוהבת באמת? או שהיא מאוהבת בשלושתם? או שבעצם היא מאוהבת בעצמה? ואח"כ היא מאשימה את אבא שלה בבגידה? נחמד מצידה.. בקיצור, שלא תבינו לא נכון, כמו שאמרתי למעלה היו רגעים שמאוד נהניתי מהספר ואפילו צחקתי ( כן, גם בקטע שהיא בודקת אם פרי החתלתול הוא זכר או נקבה.. אני אישית חשבתי שהוא היה צריך בכלל להפוך לפלטיפוס P: ), והיו אפילו רגעים שאמרתי לעצמי שהסופרת השתלטה על רוח הנעורים שתקפה אותה וכנראה גרמה לה לכתוב שטויות לאורך כל הספר, אבל אז בא עוד קטע מוזר/מטריד ומצאתי את עצמי אומרת Never mind.. הספר הזה הוא בסופו של דבר משהו בין 2 ל-3 כוכבים, אבל החלטתי לתת לו שלושה כוכבים. אלוהים יודע למה. אולי כי הסוף הצליח להפתיע אותי.. דרך אגב, לדעתי הסופרת צריכה לשנות את השם שלה מסי.סי האנטר לנו.נו האנטר. סתם כדי לעשות צדק לשם שלה..