יש סופרים שכותבים סיפורים קצרים בינתיים. הם מתחילים בסיפורים קצרים, בתקווה שפעם, כשיהיו גדולים, יוכלו לכתוב רומן. קוראים מסויימים לא אוהבים סיפורים קצרים, הנתפסים בעיניהם כמשהו לא מושלם. אני אוהבת אותם מאד. מי שמצליח לתמצת במספר קטן של מלים עלילה ודמויות מושלמות, קונה את הערצתי לנצח. קלי לינק היא אחת מאלה, שהסיפור הקצר הוא כלי הביטוי שלה והכלי נאה ומושך.
ביקשתי בספרייה את הספר הזה, שהחלטתי לקרוא

****





״טבעו של הכיף״.

אם מישהו אחר היה כותב את זה, עוד היה לזה סיכוי. סיכוי לחבב את זה, להזדהות עם זה, ליהנות מזה.

כיף, אתם יודעים.

אבל לא. זה נפל אצל דייוויד פוסטר וואלאס, האיש שכנראה המושג ׳כיף׳ עבורו הוא זר כמו מנת אוכל אקזוטית שהוא אפילו לא אוהב, וכל מה שהוא יודע לעשות, זה לנתח את רשימת המרכיבים, את טכניקת הבישול, ההיסטוריה הקולינרית וההקשרים התרבותיים, לטעום על קצה המזלג ו

#
כשהתחלתי לקרוא את הספר הוא נראה לי כמו שנינון בריטי מצוי. המון הומור מתוחכם, לאו דווקא חביב ובעל כוונות טובות, נוטף ארס, סאטירי, כועס. יש בו המון איזכורים מרומזים לתחומים פילוסופיים, לתרבות עתיקה ומתה. היות ואני מחבבת את סוג הספרות הזה, המשכתי לקרוא וציפיתי להנאה, ובלי להרגיש שנלכדתי בסיפור אחר לגמרי מציפיותי.

על מה הספר? על חטאים. לא שבעת החטאים המוכרים, בגללם ילכו המאמינים לגהינום, חטאים

#
סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן

אני עוד לא מעכל לגמרי את מה שקראתי עכשיו. אוסף רב של מלל שרוי לי בתוך הראש, בבלאגן ובאנדרולומוסיה שלמה, מסרב להתחבר בקלות לכדי ביקורת קונקרטית ומסודרת. היחידים שהספיקו לקרוא את הספר הנ"ל, וודאי יודעים שהעולם הבדיוני שבו מתרחש הספר, עם שלל חוקיו ומאפייניו, עמוס במידע שלא תמיד קל לכתוב עליו בקצרה בסקירה, שמא ייחשב בתור ספויילר.

אז אתחיל מההתחלה. מהחלק הראשון של הספר.
החלק הראשון כאילו לקוח מתוך

#
זה קובץ הסיפורים השלישי של לינק שאני קוראת, וכמו בשניים שקדמו לו נשימתי נעתקה לפעמים מעושר הדמיון והיצירתיות. אפשר לציין שלושה דברים על כתיבתה של לינק: 1. סיפוריה אינם עתידנים ואינם היסטוריים. הם הווה טהור. 2. אי אפשר לספר את סיפוריה, למרות שיש להם עלילה. 3. קלי לינק מצליחה לשלב בין מציאות, דמיון, פנטזיה ואימה בדרך שעוד לא פגשתי כמוה אצל שום סופר אחר.

יש בספר הזה 9 סיפורים. גם פה כמו בספריה

מאז ומעולם אהבתי להתפלסף, כמו שקוראים לזה בסלנג.
בשבילי זה מעולם לא היה התפלספות, לא ההתפלספות שנאמרת בלעג על ידי בני כיתתי ונועדה לומר שאני חושבת יותר מדי, ולא ההתפלספות הרצינית בצורה שאמא שלי מסתכלת על זה. לא קראתי לזה פילוסופיה. בסך הכל חשבתי הרבה, על הכל.
חשבתי על משמעות החיים, בוודאי, ועל שאלות קיומיות נוספות שעשו לי כאב ראש ענק. אבל גם חשבתי על עצמי, ועל מי אני בעולם הזה, ומה זה אומר, ומה

אדוארד סנט אובין
אין דבר
כאשר קיבלתי את הספר בדואר שמחתי מאוד. סופר שמעולם לא שמעתי עליו כתב שני ספרים בסדרה שנקראת 'פטריק מלרוז'. אין דבר הוא הספר הראשון. התחלתי לקרוא ומיד נשביתי בקסמיו של הספר. הסיפור מתחיל לאט ולאחר כמה עמודים העלילה זורמת, מצחיקה, תוססת ומהנה. לאדוארד סנט אובין יש כל מה שסופר צריך: חוש הומור, כיש

בארבע מילים: רעיון טוב, כתיבה נוראית.

הכתיבה הלוקה בחסר היתה הדבר הראשון שבלט לי בעין. המטאפורות והדימויים הכושלים ("למרבה הפלא, הוא חש שהפחד שלו מתנדף כמו נחיל של יבחושים שנסחפו ברוח, ואת מקומו תופסת סקרנות עצומה" – עמוד 6 (והדוגמה הזאת נורמלית יחסית למה שהולך בספר הזה)), הנטייה לחזור על אותו הרעיון במילים אחרות ("הוא ידע שזה מה שצ'אק עושה, אבל הנער מעולם לא רצה לדבר על כך. סירב לדבר על כך." –